נפגעי עבירה דעו את זכויותיכם

ההכרה בזכויות הקורבן במסגרת ההליך הפלילי אינה כה ברורה.
במדינות רבות בעולם ובכללן ישראל, מערכת אכיפת החוק, מבוססת על ההנחה כי הפרת החוק הפלילי הינו פגיעה במדינה ובציבור, שהענישה עליה צריכה לשקף את אינטרס הציבור ולהרתיע, תוך הבאת שיקולי שיקום העבריין והחזרתו לחברה תקינה.

על פי הנחה זו, אינטרס הקורבן האישי של העבירה, צריך לבוא לידי ביטוי במשפט האזרחי ולא במסגרת הפלילית.
ואכן, אחת הטענות הנפוצות ביותר הנשמעת מפי נפגעי עבירה, היא כי קולם אינו נשמע, וחששותיהם ועניינם אינם מטופלים כיאות, במהלך ההליך הפלילי.
רבים מנפגעי העבירה, מבטאים את תסכולם ממערכת המשפט אשר לא רק מעניקה, אלא אף שומרת ומגינה על זכויותיהם של נאשמים, ובו בזמן מעניקה אך מעט זכויות, בודדות במספר, לנפגעי העבירה.

דו"ח מקיף, שנכתב על ידי עו"ד יהודית קרפ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ושפורסם ב 1987 קובע כי: "קורבנות העבירה הם בניה החורגים של מערכת אכיפת החוק והם חשים מנוצלים, מרוקנים... ונעזבים".
אולם, החל משנות 90 של המאה הקודמת, חלה התפתחות בנושא קורבנות העבירה בהליך הפלילי, בהתייחסות פרטנית, ספורדית לנפגעי העבירה, בסעיפים הפזורים בחקיקה הפלילית, ועד לשנת 2001 אז חוקק חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א 2001, המהווה מעין "מגילת זכויות", גם אם חלקית, לזכויות הקורבן.
על התפתחות זו, השפיע הקידום המסיבי של זכויות האדם והאזרח, במחצית השנייה של המאה ה-20, אשר חלחל גם למשפט הפלילי. תחילה הושם הדגש על קידום זכויות הנאשמים להליך הוגן, והגנה על גופם, פרטיותם ורכושם במסגרת ההליך הפלילי, תוך הגבלת כוחה של המדינה.

במהלך השנים האחרונות, עם החרפת הפשיעה והכרה בהיקף השפעת הפשיעה הגוברת על איכות חיי הפרט, נדמה כי הדגש עובר לאוכלוסייה אחרת, שעד עתה קופחה- היא אוכלוסיית קורבנות העבירה, שמקומה בהליך הפלילי הצטמצם למתן עדות.
ניתן לומר כי, מהפכת "זכויות הקורבן" נעוצה בהתפתחות המקבילה של ה"ויקטימולוגיה" במדעי החברה והמהפכה הפמיניסטית, שהביאו לתודעה הציבורית את הנזקים האישים והחברתיים הנגרמים לנפגעות אלימות ועבירות מין, אשר ביקשו להעמיד את הריבון בנעליו של הנפגע כדי לחזק את הסדר הציבורי והשלטון הריכוזי (באמצעות מניעת מעשי נקם אישיים) תוך הדגשת האחריות של מבצע העבירה והחברה כלפי נפגעי האלימות.

המצב בארץ טרם חקיקת "חוק זכויות נפגעי עבירה"
עוד במקרא, בספר שמות כב,ב, אנו מוצאים את עקרון פיצוי הקורבן הקובע: "כי יגנֹב איש שור או שה וטבחו או מכרו... שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו". כלומר, על פי האמור, על הגנב להשיב את הגנבה, אחרת ,ימכר לעבד, יאלץ להשכיר את עצמו כפועל, ושכר עבודתו יועבר לנפגע. מכאן הנפגע זכאי לפיצוי בגין העבירה.
בתקופת המנדט, הפיצוי שניתן לאדם הניזוק נקבע בפקודת החוק הפלילי המנדטורי (1937) בסעיף 43 (1), בסכום שלא יעלה על מאה לירות.
בהתאם לחוק המנדטורי, פיצוי הנפגע בידי הפוגע יחול רק על נזק לרכוש או ממון , כאשר על הנפגע מוטלת חובת ההוכחה ל"סכום הוצאותיו" ואילו "סבל וכאבים גרידא אינו נזק שעבורו יכול בית משפט לפסוק פיצויים עבור סעיף זה " ( ע"פ 133/50 קרנצלר נ' שיפלדרים ,פ"מ ג' 128).
במקרה אחר, נדונו המערערים לתשלום של 10 ל"י כפיצוי למתלוננת, ולמרות שהוכח כי המתלוננת כתוצאה מן התקיפה נזקקה לטיפולם של שני רופאים וטיפול בבית חולים, סכום הוצאותיה לא הוכחו. ביהמ"ש ציין כי " הואיל ופיצויים לפי זה נפסקים רק עבור נזק לרכוש או ממון, יש להוכיח , ככל הניתן, מהו סכום הנזקים". סכום הפיצויים הופחת לסך של 5 ל"י לכל מערער . (ר' בע"פ 128/44 בורנשטיין 1945 פמ"ן 245,248, )
עם קום המדינה בוטל סעיף זה לפקודת החוק הפלילי (1937) ונחקק החוק לתיקון דיני ענישה (דרכי ענישה), תשי"ד 1945, אשר הרחיב את הפיצוי האמור גם לסבל ונזק שנגרם לאדם.
חוק העונשין התשל"ז ,1977, השאיר את הנוסח הקיים, אך כלל אפשרות לפסוק לקורבן פיצוי על סבל ונזק עוד במהלך הדיון הפלילי, על מנת לחסוך לנפגע הליך נוסף בהגשת תביעה נזיקית נגד העבריין.
בפועל, בתי המשפט התקשו, בעת הדיון בתיק הפלילי, לקבל טיעונים בדבר ערכו של הנזק ה"כללי" :כאב וסבל וכו' לעומת נזקים ממשיים שקל להוכיחם כגון: חפצים אישיים שנפגעו בעת העבירה , הוצאות נסיעה, הוצאות רפואיות , אובדן ימי הכנסה וכו' והעדיפו על מנת שלא לעכב את הדיון, להפנות את הקורבן להליך אזרחי.

חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה
חוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א –2001, נועדלהקל על התמודדות קורבנות האלימות עם הפגיעה בהם ולעגן חלק מזכויותיהם.
למרות שהצעת החוק, כללה תחומים אחדים - שיתוף הקורבן בהליךהמשפטי, שיפוי הקורבן בגין הפגיעה ומתן שירותי סעד וטיפול נפשי, בפועל ומסיבותתקציביות התקבל בכנסת רק חלקו הראשון של החוק, העוסק בזכויותהקורבן בהליך הפלילי. שני החלקיו האחרים של החוק, העוסקים בשיפוי הקורבןובמתן שירותי סעד וטיפול נפשי, נדחו לשלב מאוחר יותר.

עקרונות וזכויות נפגעי העבירה
העיקרון ההגנה על החיים, הגוף והכבוד
עיקרון בסיסי, לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הינו עיקרון ההגנה על החיים, הגוף והכבוד.
ממנו נגזרת הזכות להגנה על שלומו ובטחונו של נפגע עבירה. החוק מאפשר למתלונן בעבירות מין וסחר בבני אדם, להעיד שלא בפני הנאשם.
בנוסף מעניק החוק זכות להגנה מפני הפוגע ומפני שלוחיו או מקורביו וכן זכות להגנה מפני הפוגע בבית המשפט, במהלך ההליך הפלילי. בפועל זכות זו נאכפת רק במקרים בהם לנפגע יש ייצוג או ליווי מקצועי.
זכות נוספת היא הזכות למדור שקט בביתו של נפגע עבירה בזמן ההליך הפלילי ללא נוכחות הפוגע אם הוא מתגורר עמו.

הזכות להגנה על פרטיותו של נפגע עבירה
בנושא הגנה על פרטיות נפגע העבירה קיימות מספר הוראות בחוק. חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984מאפשר לבית המשפט לקיים דיון בדלתיים סגורות לשם הגנה על ענינו של נפגע קטין או חסר ישע, לרבות מתלונן בעבירת מין או הטרדה מינית וכן במקרה שהדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל.
חוק העונשין, התשל"ז – 1977 קובע את הזכות של נפגע העבירה למניעת פרסום שם או פרטים מזהים של נפגע עבירה, לפיו מי שמפרסם ברבים שם או כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירה -  מבצע עבירה ודינו מאסר שנה.
בנוסף חל איסור לחקור נפגע המתלונן בדבר עבירת מין או אלימות, על עברו המיני וכן חלה הגבלה על מסירת פרטים כגון כתובת מגוריו/ עבודתו/ ומספרי הטלפון של נפגע עבירה ל"אדם", לרבות הנאשם וסניגורו.
בפועל, בהעדר ייצוג מקצועי של קורבן העבירה מתקשה המערכת המשפטית להגן על קורבן העבירה מפרסום שמו וזהותו, הן בפרוטוקולי בית המשפט והן באמצעי תקשורת .

השתתפות נפגע העבירה בהליך הפלילי.
בעבר, נפגע העבירה לא היה צד להליך הפלילי, כיום שיתופו והשתתפותו של נפגע העבירה, באופן מסוים, הוא חלק בלתי נפרד מהליך הפלילי.
בהתאם לכך נקבע העיקרון לפיו, הליכים הנוגעים לעבירת מין או אלימות יתנהלו תוך זמן סביר.
בנוסף, חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 מאפשר לכל אדם ולנפגע בפרט, להגיש תלונה למשטרה על כך שבוצעה עבירה. המשטרה חייבת לפתוח בחקירה ולמסור את תשובתה למתלונן תוך 6 חודשים. במידה והמשטרה החליטה בתקופה זו שלא לחקור או להעמיד לדין את העבריין עומדת לנפגע זכות ערר על החלטת המשטרה כאמור.
בעבירות מסוימות, ניתן להגיש קובלנה פלילית בהתאם לכללים הקבועים בחוק.
בעבירת מין או אלימות, הנפגע זכאי להביע את עמדתו, אם קיבל הודעה על כוונה לעכב את ההליך הפלילי נגד הנאשם, או כי התביעה שוקלת לקבל הסדר טיעון עם הנאשם .
בנוסף, זכותו של נפגע עבירת מין או אלימות, להביע דעתו על הבאת הנידון לדיון לפני ועדת שחרורים וכן להביע עמדה, בבקשת הנידון לחנינה או הקלה בעונשו.
זכויות נוספות הן, נוכחות מלווה בחקירה- זכותו של נפגע עבירת מין או אלימות שאדם המלווה אותו יהיה נוכח בעת חקירתו בגוף החוקר.
הנפגע זכאי אף לעיין בכתב האישום ולקבל העתק ממנו וכן למסור הצהרה בכתב לגוף החוקר על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בשל העבירה והעברתה בפני ביהמ"ש בזמן גזירת דינו של הנאשם .
בנוסף, בית המשפט רשאי לקבל תסקיר על מצב נפגע העבירה והנזק שנגרם לו כאשר הוא מרשיע אדם בביצוע עבירות מין (קבלת התסקיר מותנית בהסכמת הנפגע).

זכותו של נפגע עבירה לקבלת מידע
הנפגע זכאי בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, לקבל הודעה בכתב אודות החלטה שלא לחקור/לא להעמיד לדין חשוד. בהודעה יפורט טעם ההחלטה.
החוק מאפשר לנפגע לקבל מידע אודות זכויותיו והדרך בה מתנהל ההליך הפלילי, לרבות שירותי הסיוע (ממשלתיים או אחרים) המוענקים לנפגע וכן אודות אפשרויות הגנתו מפני הפוגע ומפני שלוחיו או מקורביו .
הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – יידוע נפגע), התשס"ד –2004, מבקשת לקבוע כי נפגע עבירה יהא זכאי להודעה מטעם בית המשפט כי הוא רשאי להגיש תביעה אזרחית כנגד העבריין שתהא נפרדת מההליך הפלילי, וכי הוא עשוי לזכות בפיצויים מהעבריין.
הזכויות המוקנות לנפגע עבירה שהוא קטין.
חוק זכויות נפגעי עבירה וחוקים נוספים מתאימים את זכויותיהם של נפגע עבירה כפי שהן מעוגנות בחוק גם לקטינים.
כך למשל, חוק העונשין קובע כי תקופת התיישנות לגבי עבירות מין שנעשו בידי אחראי על קטין, תתחיל להימנות רק מיום בו הגיע נפגע העבירה לגיל 28.
חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו – 1955, קובע כי לא ניתן להעיד קטין בהתאם לחוק, ללא רשותו של חוקר ילדים, בין היתר כאשר הקטין הוא נפגע עבירה.
חוק הגנת ילדים מקנה לבית המשפט סמכות להחליט, כי עדות קטין נגד הורהו בעבירות מין (אפילו הקטין איננו נפגע העבירה), תשמע רק בנוכחות סניגורו של ההורה אם הדבר דרוש כדי למנוע נזק נפשי לקטין .
וחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך – 1960, אוסר על פרסום שם או פרטים מזהים של קטין, בנסיבות שיש בהן לגלות כי נעברה בו עבירת מין,אלימות,התעללות.

סיכום
לאור האמור לעיל, חוק זכויות נפגעי עבירה, מקל על התמודדות קורבנות האלימות עם הפגיעה בהם ומעגן בו חלק מזכויותיהם.
יחד עם זאת, הזכות לפיצוי של המדינה לנפגע העבירה, נוכח מאפייניו הייחודיים כ"נפגע עבירה", איננה מוכרת וקיימים רק הסדרים כלליים.
בנוסף קיימים הסדרים כלליים בלבד הקובעים את הזכות לשיקום וסיוע לנפגע העבירה .
אין ספק כי מערכת המשפט משחקת תפקיד ראשי בטראומה הנפשית של קורבן עבירה.
מבחינת הקורבן, הפגישה המתסכלת עם מערכת המשפט היא לעתים קרובות הגורם האחרון לניכור והסתגרות.
בתפקידו כמטאפורה נתפס בית המשפט כהיכל מוגן, מקום שבו יוכל הקורבן "להעיד" על מצבו, ולזכות לבסוף במעט צדק.
היעדר אפשרויות של הקורבן לפיצוי רגשי (בדוגמת הליך הגישור הפלילי) או פיצוי חומרי בצורת פיצוי כספי מהפוגע, ובעיקר בהיעדר תמיכה ממוסדת מצד גורמים טיפוליים ומשפטיים , עלול הקורבן לאבד אמונו במערכת המשפט ובחברה עצמה.
הבעיה חמורה שבעתיים כאשר מדובר בקורבן הקטין ,העלול, "לגרור" את הפגיעה בו לאורך חייו הבוגרים.
המצב החוקי החדש בארץ מהווה "אבן פינה" לגיבוש דוקטרינה משפטית חדשה המגינה על זכויות הקורבן, דוקטרינה שתביא ביום מן הימים להעצמת האמון במערכת המשפטית בארץ וללכידות החברה ומוסדותיה סביב נפגע העבירה ולא סביב מבצעה.

המאמר מהווה מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. הכותב אינו נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים.

הכותב הינו עורך דין, העוסק בתחום הפלילי ומייצג קורבנות עבירות מין ואלימות.