מונוגמיה, ביגמיה ומה שביניהן

כמה נשים מותר לגבר יהודי לשאת במדינת ישראל? מסתבר שהתשובה אינה ברורה מאליה ויהיו כאלה שיוכלו להינשא לשתים ולא לעבור על החוק.
ס' 176 לחוק העונשין, אמנם קובע כי ביגמיה (נישואין למספר נשים) הינה אסורה אולם מוסיף החוק בס' 179 ואומר:
"היה הדין החל על הנישואין החדשים דין התורה, לא יורשע אדם על עבירה לפי סעיף 176 אם הנישואין החדשים נערכו לאחר שניתן לו היתר נישואין לפי פסק דין סופי של בית דין רבני ופסק הדין אושר בידי נשיא בית הדין הרבני הגדול."

כלומר, מי שבית הדין הרבני אישר בפסק דין כי הוא רשאי לשאת אישה נוספת על פני אשתו יכול לעשות כן. מיהו אם כן המאושר רב הנשים?
על מנת לענות לשאלה זו יש לחזור במנהרת הזמן אל המאה עשירית לספירה אל רבנו גרשון אשר חי באשכנז ובין יתר החרמות המיוחסים לו נמצאים החרם על איסור נשיאת שתי נשים. החרם התפשט בקרב יהודי אשכנז ומזרח (באופן מוגבל יותר), יהודי תימן לא קיבלוהו עד שנאלצו לעשות זאת כשעלו ארצה. קודם לחרם יכול היה כל אדם להינשא למספר נשים במגבלות מסוימות.

ואיך בכל זאת יכול אדם להינשא כיום למרות היותו נשוי? וכאן חל הבדל בין הגבר האשכנזי לבין אחיו האשכנזי . גם אצל זה האחרון, חרם ד'רבינו גרשון אינו מוחלט  ועל כן כאשר לגבר ישנה עילת גירושין מוצדקת (ע"ע) (רק לדוגמה, אשתו המסכנה אינה מצליחה ללדת לו ילדים והוא לא קיים את מצוות "פרו ורבו")  הוא רשאי לקבל היתר.
 הפרוצדורה שהונהגה בעבר לא הייתה פשוטה כלל: על הגבר היה להחתים 100 רבנים משלוש מלכויות מרוחקות (נא לא לשכוח: ללא מטוסים, ללא טלפונים ואפילו ללא אינטרנט!) על ההיתר לשאת אישה נוספת הגבר צריך היה להפקיד בבית הדין גט ואת סכום כתובתה של האישה ואז זכה להיתר המיוחל.
אצל הגבר הספרדי הפרוצדורה פשוטה יותר ומאחר ותחולת החרם אינה  מקובלת לפי המסורת האשכנזית הוא אינו נזקק לכל הבלגן של החתימות .
וכיום?
היום, כדי לקבל היתר צריך עילה טובה וחתימה אחת של רב ראשי, אבל אם מדובר בגבר אשכנזי הוא יצטרך להביא 100 חתימות של רבנים ורק לאחר מכן  יקבל פס"ד שיאושר על ידי הרב הראשי.

אכן, לפני מספר חודשים, ניתן בבית הדין הרבני בת"א פס"ד המתיר לגבר אשכנזי לשאת אישה נוספת בתנאי שיביא חתימות של מאה רבנים ,ישליש גט ויפקיד שיק בסך כתובת האישה. בפסק הדין מדובר היה  בבני זוג אשר חיו ביחד במשך מספר חודשים בודדים ונפרדו. במשך כחמש שנים שלאחר מכן לא הסכימה האישה להתגרש מבעלה ולא להראות לו את בתם שנולדה לאחר הפירוד.
בית הדין מביע עמדתו הברורה על האישה ובהתאם לנימוקים הלכתיים הוא קובע כי הבעל רשאי לשאת אישה נוספת (עם חתימת הרב הראשי על פסק הדין) בין היתר קובע בית הדין כי הבעל לא קיים מצוות פרו ורבו (למרות שבת אחת, כאמור כבר היתה לו) האישה מסרבת לבוא לבית הדין ומסרבת להראות לאב את בתו וכל זאת על מנת להתנקם בו ועל כן יותר לו לשאת אישה נוספת.

פסק הדין יכול בהחלט לעודד את אותם הגברים מסורבי הגט , שנשותיהם מסרבות להיפרד מהן מתוך תאוות נקמה.
אך מה יהיה על אותן אלפי נשים שבעליהן מסרבים להתגרש מהן מאותם מניעים בדיוק?

וגם במקרה זה ניתן לראות את העיוות שנוצר מחוק והלכה המשמשים בערבוביא.

המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.