כידוע צוואה מתממשת לאחר מאה ועשרים של המצווה ולכן ניתן להגדירה כמסמך צופה פני עתיד לא ידוע (ובתקווה של כל בן אנוש כי עתיד זה רחוק ככל שניתן...).
מכיוון שמיום שחרב בית המקדש הנבואה ניתנה רק לשוטים הרי שהמוריש בשעה שכותב הצוואה לא בהכרח יודע האם ביום פקודה הוראות הצוואה אכן יהיו רצויות מבחינתו.
נסביר – משה כותב צוואה בהיותו בן חמישים והוא מוריש את נכסיו לשלושת ילדיו שווה בשווה.
משה האריך ימים ובפטירתו (בגיל שמונים, שלושים שנה לאחר שכתב הצוואה) אחד מבניו בעל חובות רבים וחלקו בעיזבון מעוקל מייד לטובת הנושים.
דוגמא נוספת – אהרון התאלמן מאשת נעוריו ציפורה ונשא את רחל ממנה נולדו לו שלושה ילדים. לאחר פטירתו של אהרון מגלים בניו כי אהרון עשה צוואה עוד בימים שהיו נשוי לציפורה והוריש לה את כל רכושו.
הפתרון לבעיות כגון אלו הינו פשוט "להיות עם יד על הדופק" וכל כמה שנים ו/או ברגע שמתקיים על שינוי נסיבות מהותי (חובות, נישואין , גירושין, פטירה של מי מהיורשים, רכישת / מכירת נכס וכד') להכין צוואה חדשה ומעודכנת ולבטל הישנה.
אולם מה קורה כשיש שינוי נסיבות שאינו ניתן לצפייה והיערכות מראש? או שינוי נסיבות שמבוסס על הנחת יסוד שגויה או טעות?
המקרה הקלאסי הינו אדם שמתברר לאחר מותו כי יש לו ילד נוסף שלא ידע על קיומו – ושאינו מופיע בצוואה (שכן אביו המנוח לא ידע אודותיו). יטען הילד ה"חדש" אם אבא היה יודע על קיומי ודאי היה מוריש גם לי. כנגדו יטענו הילדים ה"ישנים" מה פתאום? מי אמר?
כבר בימי הגמרא התמודדו על שאלות דומות : "הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו - מתנתו מתנה ר' שמעון בן מנסיה אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן "(ב"ב קל"ב ע"א)
הגמא מתארת מקרה של אב שנתן את נכסיו במתנה לאדם זר (מדין ירושה) שכן נודע לו שבנו שחי בחו"ל נפטר. לאחר מותו של האב מתברר כי המידע שהגיע לאב לא היה מדויק וכי הבן חי וקיים.
מה דינה של המתנה שנתן האב ? האם זה היה רצונו הברור של האב ומכיוון שאין לנו אפשרות לשאול אותו כעת האם היה משנה דעתו לאור שינוי הנסיבות – נותיר המצב הקיים?
או אולי ברור כ"ידיעה שיפוטית" שאב מעדיף להוריש לבנו וכי בנסיבות ובשל הטעות בלבד נתן האב במתנה נכסיו לאדם זר, אולם אם היה יודע שבנו בחיים – ודאי שהיא מוריש לו את נכסיו.
רבי שמעון בן מנסיה קובע בבירור שההלכה כאפשרות השנייה דהיינו בית הדין "אומד" את דעתו של האב וקובע במקומו ובשמו מה אכן היה עושה במידה והיה בחיים כעת.
גם המחוקק הישראלי הכיר באפשרות כזו שהמצווה כתב בצוואתו הוראות שבדיעבד ולאחר מותו מתבררות כשגויות או מוטעות : "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות , יתקן בית משפט לפי זה את דברי הצוואה" (חוק הירושה, תשכ"ה - 1965 30 (ב))
ניסוח החוק מאפשר לבית משפט שיקול דעת רחב בהתבסס על הכתוב בחוק "אם אפשר לקבוע מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות" ובנסיבות המתאימות עושה בית המשפט שימוש בסעיף זה ומשנה הוראות של צוואות שברור שנכתבו בהתבסס על טעות.
המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.