"עוולה מקוונת" - לשון הרע באינטרנט האומנם?

היקף כמות המידע העצומה האגורה בה באמצעות דפי אינטרנט ואתרי אינטרנט, והמסחר הרב שמתרחש הודות לה - הפכו את האינטרנט בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 לגורם רב משמעות ולזירת ההתפתחות הכלכלית והתרבותית וחוללה מהפכה בדרך בה אנו מתקשרים. אין ספק כי האינטרנט היום הוא חלק מהאדם, אין כמעט אדם שלא משתמש באינטרנט ולא קורא, משחק, חוקר, מחפש מידע מביע דעה אישית ועוד. האינטרנט מהווה בו זמנית מבצר לחופש הביטוי אך גם מדיום בעל פוטנציאל להרחבת השפעת לשון הרע בכך שעשוי לשמש כבמה להוקרה או לביוש, כאשר לפרסום פומבי יש השלכה עמוקה על הזכות לשם טוב ועל הזכות לפרטיות. האם שאלתם עצמכם מה עשויות להיות ההשלכות לפעולות שאתם מבצעים בגלישה ברשתות החברתיות לדוג' פייסבוק למשל? במאמר זה אסקור מהי תחולת חוק איסור לשון הרע במדיית האינטרנט,  מה מותר ואסור, ועוד.
לא פעם עומד בית המשפט על חשיבותה ועוצמתה של הרשת החברתית בימינו ככלי בעל פוטנציאל הרסני המחייב העברת מסר המוקיע שימוש בו לצרכי פגיעה באחרים.
 
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") עוסק בהגנת כבודו ושמו הטוב של אדם באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו, לרבות פגיעה בפרנסתו ובכבודו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית.
חוק איסור לשון הרע מבקש ליצור מערכת עדינה של איזונים בין ערכים וזכויות שההכרה בהם ניצבת בלב לבו של המשטר הדמוקרטי: הזכות לשם טוב ולפרטיות ולמולה חופש הביטוי. חוק זה, מעצם טיבו בא לגרוע מחופש הביטוי, בנסיבות בהן מוצדק להגן על שמו הטוב של האדם. האיזון בין שני אינטרסים אלו גלום בהוראות החוק לרבות ההגנות המנויות בו (פטור מאחריות גם אם מדובר בלשון הרע), סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר מהי לשון הרע, כאשר למעשה ישנם שני תנאים לקיומה של לשון הרע. התנאי הראשון הוא כי מדובר בהתבטאות פוגעת והתנאי השני הוא כי ההתבטאות נאמרה בפומבי, דהיינו פורסמה ברבים(בכך, שהפרסום היה עשוי להגיע לאדם אחד, זולת הנפגע).
 
ס' 2(א) לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהו פרסום לצורך לשון הרע באופן מרחיב ביותר, וקובע כי: "פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". המונח "כל אמצעי אחר" כלשון החוק, כולל בתוכו גם את רשת האינטרנט. מאחר ולרשת יש את התהודה המתאימה שהדברים המתפרסמים בתוכה עלולים להשפיל, לבזות וכיוצ"ב. המגמה המסתמנת כי על לשון הרע באינטרנט חלים הכללים הנורמטיביים הקיימים בעולם הפיזי כפי שאלה מפורטים בחוק איסור לשון הרע ובפסיקה. לכן, בעת שבית המשפט מגיע למסקנה כי התבצעה עוולת לשון הרע, גם אם זו מצאה את ביטויה באמצעות האינטרנט, בית המשפט לא יהסס להטיל על הנתבעים, לפצות את התובעים. 
 
דוגמא של תביעות בגין לשון הרע בפייסבוק: בפייסבוק, כידוע, מגיעה כל הודעה לעיניהם של גולשים רבים. עצם הנגשת הדברים הנכתבים באמצעות "שיתוף" ו/או "לייק" גורמים לכך, שחברי פייסבוק רבים ידעו אודות פרסומה של הודעה ויקראו אותה.
פרסום לשון הרע בפייסבוק כמוהו ככל פרסום לשון הרע בפומבי. שלא כמו פרסומים אנונימיים באינטרנט, הפרסום בפייסבוק מזוהה עם המפרסם. ניתן לאתר אותו על נקלה. כך, מי שמפרסם לשון הרע בפייסבוק צפוי להיתבע ולהיות מחויב בתשלום. תפוצתו הרבה של הפרסום בפייסבוק עלולה להשפיע על גובהו של סכום הפיצויים.
 
בפרשת פלונית הואשם פלוני בפרסום לשון הרע. הנאשם והקובלת היו בקשר זוגי ארבעה חודשים. לאחר שהקשר לא עלה יפה והשניים נפרדו. פרסם הנאשם בפרופיל הפייסבוק שלו, בין היתר.

בית המשפט העליון קבע בעבר, כי הדברים הנאמרים ברשת האינטרנט מצביעים על שטחיות ועל דברי ההבל המאפיינים פרסומים רבים באינטרנט, ועל כך שאין לקחת אותם ברצינות רבה מדי, תוך הדגשה כי לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה לשון הרע. לכן החלת דיני לשון הרע באינטרנט מחייבת זהירות והקבלה בהשוואה לעיתונות או טלוויזיה.

לצד הקובל והיא מתויגת בכינויי גנאי. המשפט כלל עדויות של הקובלת ובני משפחתה. הקובלת היא שסיפרה לבני משפחתה ולחבריה על התמונות והכיתוב, והם ראו את התמונות עקב כך. הקובלת ועדיה ניסו לשכנע את בית המשפט בדבר משמעות הביטויים האמורים. הנאשם ניסה לשכנע שהתיוג היה פליטת פה וביטוי לכעס, בדומה לקללות, והדגיש שלא נערך כל הליך מקדים לקובלנה, והוא אף לא התבקש להסיר את הכיתוב או את התמונות.

השופט קוטון הקדיש לא מעט מקום כדי לקבוע שמדובר בפרסום. בהמשך בחן את התמונה שבה נראים הנאשם והקובלת ישובים על מחצלת. מתחת לתמונה בצד שמאל, תחת מקום ישיבת הקובלת הופיע הכיתוב באנגלית 'Real Slut Here'. מכאן הוסק שהצופה הסביר יבין שהקובלת, המוצגת בתמונה ללא שמה, היא 'זונה אמיתית'. בתמונה נוספת שלה ישבה על כיסא, והופיע הכיתוב 'Why are bitches such fucking bitches'. הנאשם התעקש כי דובר בקללות ונאצות, ואלו הוכרו בפסיקה כאמירות שאינן מצדיקות שימוש בדיני לשון הרע. השופט דחה את הטענה וקבע שהפסיקה עסקה באמירות בשעת כעס, וגם אם הנאשם כתב את שכתב בשעת כעס, הרי הותיר את הכיתוב במשך ימים רבים, ועוד בתמונת פרופיל. הוא הוסיף שלא דובר בקללות וגידופים, אלא בניסיון להציג את הקובלת כמופקרת שאינה ראויה להערכה (בתיוג אחר נכתב עליה 'Never mind her'). לראיה הפנה לחלק מעדי הקובלת שטענו שהבינו מהכיתוב שהיא נערה קלה להשגה, מה שעלול לעשותה מטרה ללעג ולבזותה. השופט מצא כוונה לפגוע לנוכח הליך קודם שבו כשל הנאשם לתבוע אותה להשגת כספים, ולאור זאת כנראה ביקש לפגוע בה. הנאשם הורשע. (ק"פ (שלום חי') 1002-08 פלונית נ' פלוני, תק-של 10(2) 123119 (2010). בסוף דבר, בהסכמת הקובלת, נמנע השופט מהרשעת הנאשם, ותחת זאת העמידו בצו מבחן וחייבו לשלם 50,000 ₪ פיצוי למתלוננת.
 
2. הקבלה בין הרשת החברתית לכיכר העיר, על כל המשתמע מכך: פייסבוק הוא פלטפורמה אקטיבית לדיון רב משתתפים, פתוח, שמאפשר לגולשים עצמם לבחור את נושא הדיון ללא "הכתבה מלמעלה". פלטפורמה המייצרת דינמיקה של 'כיכר העיר', בה הגולשים מכתיבים את הדיון יותר מאשר "בעל הפלטפורמה". העיתונאי לשעבר, יאיר לפיד, אמר לאחר הבחירות כי "הפייסבוק החליף את כיכר העיר". הוא כמובן לא חידש דבר לכל מי ששמע פעם על הרשתות החברתיות. ברור שאין הבדל מצד החשיפה בין מי שמעלה סטטוס בפייסבוק לבין מי שצועק את הדברים בכיכר העיר. חוץ מזה שכיכר העיר יכולה להיות אינטימית בהרבה מדף פייסבוק, כלי שמסוגל להפיץ מידע לכמות כמעט בלתי מוגבלת של אנשים בזמן קצר ביותר.

יושב לו אדם ספון בביתו בדלת אמותיו ,מעלה על צג במחשב את מחשבותיו והגיגי ליבו ובלחיצת מקש אחת הופכים אלו לנחלת הכלל. הדברים נכתבים על גבי מה שמכונה "הקיר" וה"קיר" הזה, הופך להיות משותף לציבור בלתי מוגדר בגודלו של אנשים ,שיכולים לקרוא מה ש"הודבק" עליו. מבחינה זו, מדובר במעין "כיכר העיר" הוירטואלית. תכונת השיתוף ב"קובץ החברתי" לא רק הופכת את מחשבותיו של הפרט לנחלת הכלל, אלא היא יוצרת מציאות אינטראקטיבית, שבו הכלל משתתף לא רק בידיעה של הכתוב ,אלא הוא גם מוזמן לחוות את דעתו לגבי הכתוב (like), לשתף בו אנשים נוספים (בחינת הרחבת חוג הקוראים ) ואף ליצור שיח לגבי הכתוב.

רבות נכתב על האינטרנט כ"כיכר העיר" החדשה, שהכול שותפים לה, על היותו אמצעי דמוקרטי מובהק ועל האפשרות העומדת בפני כל אחד ליצור עיתון משלו, עיתון שהוא נטול גבולות גיאוגרפיים ולעתים נטול סינון ועריכה, ולתת בבלוג דברו. הכרה בייחודיות האינטרנט באה, למשל, לביטוי נקודתי ביחס אל התגוביות ("טוקבקים"), לגביהן אמר כבוד המשנה לנשיאה ריבלין בפסקה 15 לפסק דינו ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו, 25.3.10)(להלן – פסק דין רמי מור) את הדברים הבאים:

"חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי ה-instant המופיעים באינטרנט חדשות לבקרים. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה. עצם העובדה שיש מבין התגובות שטעמן רע וניסוחן עילג בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי".

וכבוד השופט רובינשטיין ציין בפסקה ס' באותו פסק דין:

"עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהוה עילה. רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם."

הכרה בחופש הביטוי השמור לטוקבקיסט בעל לשון וולגרית ובוטה אין פרושה שבאינטרנט תתאפשר "הקלות הבלתי נסבלת של הדיבה". בפסקה 18 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין בפסק דין רמי מור הוא נדרש לאופן שבו יש לפרש וליישם את דיני לשון הרע במרחב הווירטואלי והתווה אבני בוחן שיש בהם כדי לשקף את ההכרה בייחודיות המדיום, מצד אחד, ושמירה על הערכים המוגנים בדיני איסור לשון הרע, מצד שני (אף כי הדברים לא נגעו ישירות לסוגיה המרכזית שנדונה באותה פרשה):

"הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה). לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם "בשינויים המתחייבים" מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" – עניין בן גביר, פס' 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים".
 
3. אז מה בעצם אסור להגיד ולמה?
כבר נאמר במקורותינו כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" שמו הטוב של אדם כחלק מכבוד האדם זכה להגנה חוקתית. מחובתו של בית-המשפט להגן על שמו הטוב של האדם בחברה גם מפני לשון הרע של בן זוגו לשעבר ואולי אף ביתר שאת.
מה עלול להיחשב כפרסום לשון הרע באינטרנט?

• FACEBOOK: לשון הרע בפייסבוק יכולה לבוא לידי ביטוי במספר אופנים. לדוגמא, פרסום תמונות עם כתובות מעליבות, פרסום "סטאטוסים" המתייחסים לאדם באופן ספציפי ומשפילים אותו, וכדומה.
• פורומים וקבוצות דיון אחרות: השמצות ודברי גנאי (לדוגמא: בצא'טים, בלוגים וטוקבקים).
• פרסום באתרים שונים של קבוצות סגורות: למשל השמצת קבלן באתר של קבוצת רכישה.
• פרסום מודעות פיקטיביות בשם אדם אחר: למשל פרסום מודעת היכרות בשמו של אחר.
• פרסומים שליליים באתר אינטרנט של עסק על המתחרה.
• שליחת אימיילים בתפוצה רחבה: למשל הפצה ברשימת תפוצה רחבה של תמונה חושפנית המבזה את המצולמים בה.

 
4. מה שיעור הפיצויים המגיע לנפגע, עקב פרסום לשון הרע.

קיומה של עילת תביעה בגין לשון הרע, דורשת התבטאות פומבית פוגעת, או כזו בעלת פוטנציאל פגיעה. כמו כן, במידה והנתבע טוען לאחת מטענות ההגנה של חוק איסור לשון הרע, יש להפריך טענה זו, בכדי לזכות בתביעה.מטרת הפיצוי נועד להשיג שלושה יעדים:

לעודד את רוחו של הניזוק... לתקן את הנזק לשמו הטוב, למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע... ,

בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים לטובת ניזוק מתחשב בהיקף הפגיעה ו/או הפרסום, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד.

ב. נקודת האור עבור התובעים בתחום לשון הרע היא כי בית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק. מתי בתי המשפט יפסקו פיצוי שכזה? מהם השיקולים המנחים את השופט, בבואו לקבוע את סכום הפיצוי:

1. מהות האמירה: הגשת תביעת לשון הרע על עניין פעוט, לא תזכה לסימפטיה מצדו של בית המשפט, היות שלשון הרע נחשבת כעוולה שפגעה או עלולה הייתה לפגוע, עמוקות בנפשו של האדם. כאשר מהותה של האמירה היא גזענית או חמורה באופן זהה, בית המשפט רואה זאת בחומרה וגובה הפיצוי, יהיה בהתאם.

2. נסיבות המקרה: התבטאות היא פוגענית בקונטקסט שבו היא נאמרה. כלומר, ייתכן מאוד ומבחינה אובייקטיבית, האמירה נשוא התביעה, פוגעת, אך בנסיבות הפרסום, לא פגעה ולא היה בה כדי לפגוע בתובע. בית המשפט יבחן מה היה היקף הפרסום ומה היה טיבו, כך שניתן יהיה להבין, האם התובע באמת נפגע, או עלול היה להיפגע, חמורות. 

3. הוכחת הנזק: היכן שהוכיח התובע כי נגרם לו נזק ולא עמדה לנתבע, כל טענת הגנה, תוטל אחריות בגין לשון הרע, על הנתבע ובית המשפט יפסוק פיצוי, אשר לטעמו משקף את מידת הנזק. אם סבר בית המשפט, כי התובע אכן נפגע או כי באמרה, היה פוטנציאל לפגוע, יכול הוא להשתמש בסמכות שניתנה לו בסעיף 7 א' ולפסוק לתובע, פיצויים ללא הוכחת נזק.

ג. כאשר מדובר בלשון הרע הנאמר במהלך סכסוך משפחתי כולל, נוקט בית המשפט משנה זהירות בקביעת גובה הפיצוי, על מנת שלא ללבות עוד יותר את הסכסוך המשפחתי, אך גם כאן חלה בשנים האחרונות תמורה, ובית המשפט לענייני משפחה מחמיר בגין שימוש במילים פוגעניות באמצעות הרשת החברתית כאשר מדובר בין בני זוג.

ד. בקביעת שיעור הפיצויים יש לקחת בחשבון את העובדה האם מדובר בפרסומים בוטים ופוגעניים מאוד ובמקביל נבחנת תודעת הנתבע כי פעל שלא כדין וכי בפיו התנצלות או חרטה.

ו. אמנם לא תמיד ניתן להוכיח את היקף האנשים שנחשפו, במועד הרלוונטי, לפרסום הפוגעני באתר הפייסבוק, ואולם בכל מקרה, אין להקל ראש בעובדה שהדברים פורסמו ברשת החברתית, לה חשופים מאות אלפי משתמשים בכל רגע נתון.
 
בית המשפט כמחנך/ דעה אישית/ סיכום:

הלכה פסוקה היא כי חופש הביטוי אינו מושג ערטילאי נטול גבולות, נאורות חופש הביטוי אינה מרשם לפגיעה קשה בשמו הטוב של האדם.

לצד תפקידו המרכזי של בית המשפט, בירור אמת ועשיית צדק, משמש ביהמ"ש לא אחת כמתווה נורמות וכמחנך.בית המשפט יוצק תוכן ממשי למבחני האדם הסביר, מעצב התנהגויות חברתיות ונורמטיביות ותפקידו גם להעביר מסר מחנך כשיש בידו לעשות כן במסגרת סמכויותיו עפ"י דין.

כבודו של האדם מונח ביסוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ערך זה אף מצא את מקומו בעלי חוק יסוד, בהוראת סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".

כבודו של אדם כולל גם את שמו הטוב והטחת דברי עלבון מבזים כלפיו יש בהם משום פגיעה בכבודו וכאמור בע"א (מחוזי ב"ש) 1010/09:

"שמו הטוב של אדם הינו אחד הערכים החשובים, וככזה יש להגן עליו ולקדשו. קל לקלקל שם טוב בהבל פה או מילה מיותרת. קשה עד בלתי אפשרי כמעט לתקן רושם שנוצר במקרים של פגיעה בשם טוב."

כאשר מפרסם אדם פרסום בוטה ופוגעני בגנות חברו, באופן שבא לידיעת מספר רב של אנשים ובפוטנציאל פרסום לכמה מאות אלפי אנשים, הרי לנו הוצאת לשון הרע בעיניו של כל "אדם סביר" ובמבחן האובייקטיבי שנקבע לכך.

לעניין זה יש לשוב ולהזכיר את האמירה הנלמדת כבר בגני הילדים, בגיל הרך: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (משנה אבות, ב, י). כלומר, שתהיה חס על כבודו כשם שאתה חס על כבודך.

מוטב כי נזכור תוכן חשוב זה טרם נשב ונשחרר חרצובות לשוננו על גבי פלטפורמת "כיכר העיר" הוירטואלית.

במציאות הישראלית הנוכחית, אין אדם בר דעת שאינו מכיר את עוצמת הכלי הנקרא "פייסבוק". פוליטיקאים בוחרים לעשות בו שימוש יומיומי, במדינות ערב התארגנה מהפיכה של ממש שיש המייחסים את עוצמתה לעידן האינטרנטי בכלל והרשתות החברתיות בפרט, ושלטון נפל והוחלף ביותר ממדינה אחת, בשל עוצמת התאגדות ההמונים באמצעות כלי זה.

יש לעשות כל שניתן על מנת שהציבור יעשה שימוש בכלי זה למטרות טובות, יש לעשות כל שניתן על מנת שילדינו יקבלו המסר כי אין לפגוע בבריות באמצעות כלי זה או באמצעות כל כלי אחר.

ה"פייסבוק" יכול להיות אמצעי קטלני של ממש, כבר נמצאנו כמדינה מלווים בכאב, הורים לנער צעיר שנפל קורבן לפגיעה ע"י חבריו לכיתה באמצעות ה"פייסבוק" ושם קץ לחייו בעקבות חרם שאורגן באמצעות ה"פייסבוק".

נורות האזהרה דולקות וכעת יש לחדול את התופעה. אין זה ה"פייסבוק" שאשם, כשם שאקדח אינו יורה אלא אם יורים בו.
האחריות וחובת הזהירות מוטלת על ציבור משתמשי הרשת החברתית, לכן תמיד מומלץ לא לפרסם פירסום לקהל הרחב בגנות אדם מסוים  אשר יכולים להיחשב כפוגענים, יש לשים לב כי קללות כמו:אידיוט, מאנייק, אינם נחשבים ללשון הרע אלא  לביטוי רחוב.
 
מה עושים במידה ופרסמו עליכם לשון הרע באינטרנט?

במידה ופורסמו נגדכם דברים באינטרנט אשר עלו לדעתכם כדי לשון הרע, הדבר הראשון המומלץ לעשות הוא לפנות לאתר בו הופיע הפרסום שפגע ולבקש מבעליו להסירו. במקביל, רצוי לפנות באמצעות עורך דין המתמחה בדיני לשון הרע באינטרנט. אם הפרסום לא הוסר ע"י בעלי האתר או מנהל הפורום תוך זמן סביר, מומלץ להגיש בקשה לביהמ"ש לצו עשה שיצווה על האתר להוריד את הפרסום בטענה שהוא מכיל לשון הרע. כמו כן, ניתן לבקש מביהמ"ש שיחייב את בעלי האתר לתת לנפגע את כתובת ה-IP ממנה נשלח הפרסום וכך ניתן יהיה להגיע למפרסם עצמו. יודגש כי ייתכן ולא תוכלו "לשים ידיכם" על כתובת ה-IP,

וזאת מחמת מספר טעמים. ראשית, ייתכן והדברים הפוגעניים פורסמו מכתובת ציבורית (למשל, אינטרנט קפה או מחשב במוסד לימודים). שנית, בתי המשפט נוטים להגן על כתובתם של גולשים אנונימיים, ולא אחת נדחות בקשות לחשיפת כתובותIP.

אם כן הצלחת לאתר את המפרסם באופן אישי, ניתן לפנות אליו בבקשה להסרת הפרסום. אם הפרסום אינו מוסר על ידו, מומלץ להגיש תביעת לשון הרע (תביעת פיצויים). לתביעה יש לצרף תדפיסים של דפי האינטרנט הרלבנטיים, התכתבויות בהקשר לפרסום - ורצוי שיהיו מפורטים ככל האפשר.