פגמים ברצון המצווה

עקרון העל הניצב בבסיס דיני הירושה הינו קיום רצון המצווה. תכלית זו עוברת כחוט השני לכל אורכו של חוק הירושה, העיקרון של כיבוד רצון המת הוא חלק ממורשת ישראל, וההנחה הגלומה בצוואה הינה כי היא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, הצוואה משקפת אפוא את האוטונומיה של הפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו.
 
פגמים ברצון המצווה
ישנם שלושה פגמים עיקריים ברצון המצווה (בשונה מפגמים בצוואה עצמה) אשר יכולים להביא לבטלות הצוואה או לבטלות הוראות בה:
• אי כשרות לצוות
• השפעה בלתי הוגנת
• נטילת חלק בעריכת הצוואה
 
1. סעיף 26 לחוק הירושה – כשרות לצוות
26.   צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.
 
הפסיקה קבעה כי גם מקום בו סבל המצווה מרגעים או אף מתקופות שבהן נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי המצווה 'הבין את טיבה' של הצוואה שעה שעשה אותה" (ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי [1], ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל [2]; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק [3], בעמ' 735).
 
בע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל הוצגו לבית המשפט ראיות רבות בדבר מצבו הנפשי המעורער של המצווה, עם זאת בית המשפט התרשם מעדות הנוטריון אשר בפניו נערכה הצוואה אשר העיד כי המצווה היה כשיר במועד עריכת הצוואה, ונפסק כי המנוח הבין את טיב הצוואה שעשה ופסק יש לתת לצוואה תוקף.
 
לעומת זאת, בפס"ד ע"א 11324/04 רבקה מנשה נ' אלישע מרכוס בחנו, חוות דעת פסיכיאטריות וחוות דעת של עו"ס טרם פטירת המצווה אשר קבעו כי מצבה המנטלי של המנוחה אינו מאפשר לה לדאוג לענייניה והומלץ למנות לה אפוטרופוס, לאחר מכן בחנו גיליונות רפואיים של המנוחה מאשפוזים אשר התרחשו בזמנים הקרובים לעריכת הצוואה. בנוסף העידו את האחות שטיפלה בה – ובעקבות כל אלה, ועל אף עדותו של העד לצוואה שמסר שהייתה צלולה בעת מתן הצוואה, נקבע שהמנוחה לא הייתה צלולה בעת עריכת הצוואה.
 
לסיכום, מומלץ מאוד לקבל חוות דעת רלבנטית של פסיכיאטר, פסיכולוג, רופא משפחה, עובד סוציאלי וכדומה ולצרפה לצוואה.
 
2. סעיף 30 – השפעה בלתי הוגנת
אונס איום וכו'
(א)   הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי  הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.
(ב)   הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע  בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה.
 
הפסיקה קבעה מספר מבחנים לבחינת השפעה בלתי הוגנת:
תלות המצווה בנהנה
מידת עצמאותו של המצווה הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה ההכרתית מהנהנה.
אם נזקק המצווה לסיוע מהנהנה, יבחן בית המשפט בוחנים האם הנהנה היה היחיד אשר סייע, שאז התלות בו גדולה יותר.
בית-המשפט יבחן את היקפם ואת מידתם של הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה: כאשר ישנן ראיות שהמצווה השפיע באופן לא הוגן על המצווה, האם קיבל המצווה יעוץ משפטי בלתי תלוי, מי בחר את עורך הדין שערך את הצוואה, וכולי.
 
נטל ההוכחה:
בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה נקבע כי הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמאמרו של מ"מ הנשיא זילברג בע"א 190/86 סוטיצקי נ' קלינברוט…, בעמ' 139: 'כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של ההשפעה הבלתי הוגנת, הזוכה הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול'" (שם, בעמ' 826).
 
3. סעיף 35 – נטילת חלק בעריכת הצוואה
צוואה לטובת עדים וכו'
הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה.
 
הכלל בקשר לסעיף זה הינו כדלקמן: גם אם הוכח שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת בהתאם לסעיף 30 לחוק הירושה, והוכח כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח ונערכה מיוזמתו – עדיין עשויה היא להתבטל מכוח הוראת סעיף 35, הקובע חזקת בטלות חלוטה בהתקיים הנסיבות המתוארות בו.
הוראת סעיף 35 לחוק כוללת בחובה שלוש עילות פסילה שונות:
• מי שערך אותה – אין המדובר בהליך הכנתה הטכני של הצוואה וניסוחה המילולי – אלא במעורבות ממשית בהחלטות המצווה ובעריכת הצוואה.
• מי שהיה עד לעשייתה – המדובר באותם העדים שאישרו בחתימת ידם על פני הצוואה, במעמד עשייתה, כי המצווה הצהיר אז בפניהם שזו צוואתו וחתם עליה. אין המדובר במי שנכח בפועל, אך לא אישור בחתימתו את עדותו לצוואה.
• מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה – ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה
 
הפסיקה קבעה כי אם הנהנה הזמין את עורך-הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו או הביא את המצווה לעורך דין שלו אשר טיפל עבורו בענייניו – אין בכך כדי להביאו בכלל מי שנטלו חלק פסול בעריכת הצוואה.
 
נטל ההוכחה:
הנטל לסתור חזקה זו על המבקש את קיום הצוואה (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, בעמ' 378)".
 
לסיכום:
כדי למנוע מצב של התנגדות לעריכת הצוואה, מומלץ מאוד לצרף חוות דעת רלבנטיות בנוגע למצב הבריאותי והנפשי של המצווה. בלי כל קשר מומלץ גם לצרף אישורים המעידים על בעלות המוריש בנכסים.
מומלץ מאוד שלא לערב את הנהנים בכל צורה בעריכת הצוואה. שלא יהיו נוכחים בעת החתימה, שלא יסיעו את המצווה לעורך הדין, שלא ישמשו כמובן עדים, שהמצווה יפגש עם עורך הדין בנפרד, שבחירת עורך הדין תהיה עצמאית, שעורך הדין לא יהיה קשור לנהנים, וכדומה.

לעניין ההשפעה הבלתי הוגנת – לנסות להפעיל שיקול דעת. במצב בו ישנה תלות מוחלטת של המצווה בנהנה. בנוסף, כדאי מאוד להוסיף בצוואה עצמה את הסיבות להורשה לנהנה, ולהדרת יורשים אחרים מהצוואה, ואפילו לגבות זאת בהקלטת וידאו. במקרים רבים בפסיקה, ראיתי שהשופטים מתייחסים לנימוקים של המצווים בצוואתם, ונותנים להם דגש מיוחד ורואים בהם למעשה ביטוי לרצון המצווה השולל השפעה בלתי הוגנת.

המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.