פסק דין בנושא תאונת דרכים

התובעת ילידת 1961, נפגעה בתאונת דרכים ביום 6.3.01. אין מחלוקת בנושא האחריות ועל התאונה חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן – "החוק"). משכך נשמעו ראיות בנושא הנזק בלבד ועליו חלוקים הצדדים בצורה חזיתית.
בחנתי את חומר הראיות, את הפרוטוקולים ואת סיכומי הצדדים ולאור ההתייחסויות של הצדדים אני מחלק את הנושאים השנויים במחלוקת למספר נושאים עיקריים ומהותיים, ואדון בכל נושא לגופו.
הנושאים הם:

הנכות הרפואית
א.פרופ' רופמן, מומחה ביהמ"ש בתחום האורטופדי (להלן – "המומחה"), קבע לתובעת 24% נכות רפואית משוקללת עקב התאונה, 5% בגין הגבלה בעמוד שידרה מותני ו-20% בגין פגיעה בעצב האולינרי ביד שמאל.
ב.עמדת התובעת
התובעת טוענת, כי פרופ' רופמן טעה בכך, שייחס 5 אחוז בלבד לפגיעה בגבה של התובעת כנובע מהתאונה (פרופ' רופמן קבע כי בפועל לתובעת 10% נכות צמיתה עקב הגב, אבל רק 5% קשורים בתאונה נשוא כתב התביעה). התובעת טוענת, כי העובדה שהיו לה כאבי גב בשנת 1998 ולאור רצף המסמכים המרשים המתייחס לפגימות האורטופדיות, לא היה מקום כלל לנכות 5% נכות בגין מצב רפואי קודם.
עוד טוענת התובעת, כי המל"ל במסגרת "נכות כללית", קבע לתובעת בנוסף הגבלה בתנועות היד בשיעור 10%, דבר שאליו לא התייחס המומחה. כן מתייחסת התובעת לפגיעות אורטופדיות נוספות בצוואר ובברכיים, אליהן כלל לא התייחס המומחה בתואנה, שהתובעת לא התלוננה עליהן וחרף מסמכים רפואיים.
עמדת הנתבעת
הנתבעת טוענת, כי מאחר והתובעת הגזימה לחלוטין בבדיקה (אילו היה המומחה עפ"י עדותו מקבל את כל תלונותיה היה צריך לפסוק לה 20% נכות בגין הגב), ומשכך לא היה גם מקום לזכות אותה ב-5% כנובעים מהגב ונכותה בהקשר זה הינה אפס אחוזי נכות.
הנתבעת, מתייחסת ובהרחבה, לאותם 20% אשר נקבעו בגין השיתוק בעצב האולינרי מצד שמאל. הנתבעת מבקשת להשוות בין קביעת המומחה ובין קביעת המל"ל במסגרת "נכות כללית", אשר קבע כי בהקשר זה לתובעת נכות בשיעור 5% בלבד, ומדובר במצב שבו הועדה מסתמכת על בדיקת EMG עדכנית יותר. לטענת הנתבעת, תשובותיו והסבריו של פרופ' רופמן בהקשר זה, תוך התעלמות מהנכות הכללית ולאור מסקנה שאי אפשר להתחמק ממנה, כי חל שיפור במצבה של התובעת, ולא ניתן להגדיר את שיתוק העצב כקשה, כי יש להעמיד את הנכות על 5% בלבד.
ג.פסיקת ביהמ"ש
פרופ' רופמן השיב לשאלות הבהרה ונחקר ארוכות בביהמ"ש. כזכור, שני הצדדים מלינים על קביעותיו וסבורים, שקביעותיו לא משקפות את מצבה הגופני של התובעת. התרשמותי מתוך העדות ותשובותיו  של פרופ' רופמן היא, שאין להתערב במקרה זה בקביעותיו הרפואיות של המומחה מטעם ביהמ"ש, ויש להותיר את הנכות כנכות רפואית בשיעור של 24%.
אציין, כי ביחס לגב ישנו תיעוד רפואי קודם המלמד על כך, שהתובעת סבלה מן הגב והעובדה, שישנו תיעוד רפואי עדכני אין בו כדי לשלול את העובדה ואת המסקנה, שהתובעת סבלה מן הגב עובר לתאונה, ועל כן מסקנתו של פרופ' רופמן, שיש לחלק את הנכות בין המצב עובר לתאונה ובין המצב כתוצאה מהתאונה, ככל שהדבר נוגע לגב, נמצאה על ידי סבירה לחלוטין.
זאת ועוד, הניסיון של התובעת לטעון, כי מגיעה לה נכות עקב פגימות אורטופדיות בצוואר ובברכיים, אינה משקפת, גם לא את המסמכים הרפואיים וגם לא את העובדה, שלא נסתרה, כי התובעת כלל לא התלוננה בפני המומחה על פגימות אלה.
נשאלת השאלה, האם יש להתערב במסקנתו של המומחה בכל הקשור לקביעה של 20% עקב הפגיעה בעצב האולינרי. שני הצדדים מפנים את ביהמ"ש למסקנות ועדת הנכות הכללית, אשר דנה בעניינה של התובעת. ראשית, מסמכי הנכות הכללית אינם חוות דעת, הם מסמך רפואי שהוא מסמך רפואי כמו כל מסמך רפואי אשר הוצג בפני המומחה. מסמך רפואי זה משקף עמדות כאלה או אחרות, אשר נשאלת השאלה, האם היה צריך להסתמך עליהן או על בדיקת ה-EMG החדשה, כמשקפת מצב טוב יותר של התובעת. יש לזכור גם, כי אותה ועדה של נכות כללית קבעה לתובעת 10% נכות בגין ההגבלה בתנועות היד ולמעשה, עמדה זו לא התקבלה ע"י פרופ' רופמן.
בסופו של יום, ולאחר בדיקת המסמכים, לא נראה לי, כי יש מקום להתערב בקביעת המומחה, וכי המסמכים הרפואיים הללו או בדיקת ה-EMG החדשה, יש בהם כדי ללמד על כך שחלה הטבה במצבה של התובעת באופן שיש להפחית את הנכות בעצב האולינרי, כפי שקבע מומחה ביהמ"ש, אשר בחר לקבוע כפי שקבע תוך התעלמות, הלכה למעשה, מן המסמך הרפואי האמור, אשר אינו משקף בהכרח את עמדתו כמומחה אובייקטיבי מטעם ביהמ"ש, אשר נתן את חוות דעתו.
נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא, איפוא, 24%.

הנכות התפקודית
משקבעתי, למעשה, כי הנכות הרפואית היא 24% ולא נכות גבוהה יותר, כפי שסוברת התובעת, או נכות נמוכה יותר כפי שסוברת הנתבעת, מטבע הדברים יש לכך השלכה גם על הנכות התפקודית.
עם זאת, הצדדים חלוקים לחלוטין בשאלת הנכות התפקודית, שעה שהתובעת טוענת כי יש להעמיד את נכותה התפקודית כנכות זמנית תפקודית על 100% עד יום 31.1.05, ומתאריך זה להעמיד את הנכות על 50%.
הנתבעת לעומת זאת, מפנה לכך שחומר הראיות המלמד על כך שאין לתת אמון בעדותה לגבי חוסר יכולתה לעבוד, פניה בשלב מאוחר ללשכת התעסוקה, חוסר רצון לשקם את עצמה עפ"י עדויות של נציגי המל"ל והעדר קשר סיבתי לפיטורין, מלמדים על כך, כי כלל אין לראות בנכותה כנכות תפקודית.
התובעת, כזכור, ילידת 1961 והיא כיום בת 45. היא עלתה ארצה בשנת 1990. כל עבודתה בארץ מבוססת היתה על ניקיון, הן באיגוד שירותי כבאות והן במקומות נוספים לטענתה, מדובר בעבודה פיזית, עבודה שמצריכה, מטבע הדברים, ידיים בריאות וגב בריא, ולכן לא ניתן לבוא ולטעון, כי נכותה איננה תפקודית בנסיבות העניין ואני מוצא את טענתה לנכות תפקודית כמוצדקת בהחלט.
לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת טיעוני הצדדים, אני מחליט להעמיד את נכותה התפקודית בנסיבות העניין על 25%, דהיינו קביעה כי נכותה הרפואית חופפת את נכותה התפקודית, ולא מצאתי בנסיבות העניין הצדקה להפחית או להעלות את אחוזי הנכות, דבר הנמצא בשיקול דעתו של ביהמ"ש, אשר הינו הפוסק האחרון בעניין זה.

נתוני השתכרותה של התובעת עובר לתאונה
יש לציין, כי נתון זה היה אחד הנתונים שעליהם נשמעו ראיות ועדים רבים בביהמ"ש, וזאת לאור טענותיה של התובעת, כי למעשה אין תלושי השכר אשר הוצגו בביהמ"ש מאיגוד ערים גליל מערבי (עכו), בו עבדה כפועלת ניקיון, כדי ללמד ולהמחיש את השתכרותה בפועל עובר לקרות התאונה.
הסיכומים של התובעת מלמדים על כך, שהיא טוענת, כי במקביל לעבודתה, שאין על כך מחלוקת בין הצדדים, כפועלת ניקיון, עבדה בנוסף כמנקה במקומות נוספים. המקומות הללו הם:
א. בניין 6 דיירים ברח' רמח"ל 12 עכו, וזאת משנת 1995 ועד 6.3.01, ומדובר על 1-2 שעות בשבוע.
ב.בבית ליזה ויצמן, ברח' האלה 8 עכו, משנת 1997 ועד 6.3.01, 3-4 שעות ביום, כאשר מדובר בימים א-ה משעות 13:15-16:30 או 17:00.
ג.בבניין 21 דיירים, ברח' מרדכי גור 1 עכו, משנת 1998 ועד 6.3.01, 2-3 שעות בשבוע.
התובעת הביאה בהקשר זה ראיות בדמותם של עדים, אשר העידו ביחס לעניין. לטענתה, היתה "סוס עבודה" באופן שעבדה ב-4 מקומות.
לטענתה של התובעת, איפוא, היא עבדה 9 שעות בממוצע במשך 6 ימים בשבוע וזאת בנוסף, כאמור, לעבודתה בניקיון בגליל המערבי.
לעניין המשכורות, הרי טוענת התובעת, כי מגב' ליזה ויצמן קיבלה 1,000 ₪ נטו במזומן וביהמ"ש, עפ"י סיכומי התובעת נדרש לבדוק את מסמכי הבנק של הגב' ליזה ויצמן בדבר משיכות מזומן לצורך משכורות ששולמו. בבית מרדכי גור בעכו שולם לה 600 ₪ נטו בהמחאה, וכאן הוגשה המחאה מבוטלת של ועד הבית לאישור ספחי ההמחאות שצורפו, ולבסוף, בבית רמח"ל 12 בעכו, שולם לה 150 ₪ נטו במזומן (ללא הגשת ספחים כלשהם לאישור ביהמ"ש), ומשכך אנו מדברים על תוספת הכנסות של 1,750 ₪ נטו וזאת בתוספת לשכרה במסגרת איגוד שירותי כבאות ערים, שעל כך לא צריכה להיות מחלוקת, על סך של 3,427 ₪.
הנתבעת מצידה, טוענת, כי אין לתת אמון בטענותיה אלה של התובעת, ועוד טוענת, אין חולק כי מדובר בהכנסה שלא דווחה לרשויות המס. אי הדיווח כמוהו כהודאת בעל דין שאין לו הכנסה ויש להתעלם ממנה. זאת ועוד, אין לתת אמון כי נמשכו 1,000 ₪ מדי חודש בחודשו ביחס לגב' ליזה, וכי גם הניסיון לטעון, כי השתכרה במקומות נוספים, לא הוכח במשפט.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהקשר זה, אני נותן את פסיקתי.
נדמה לי, שההלכות לגבי הכנסה בלתי מוצהרת בתביעות נזיקין כבר נבחנו בביהמ"ש, והלכות אלה אינן מונעות, חרף הביקורת שיש למתוח בעניין, יכולת לתובע או תובעת פוטנציאלי להביא ראיות ולטעון להפסדים בהקשר זה.
התובעת מנסה לטעון, כי לאורך תקופה ארוכה ורציפה והדגש הוא על רציפה, היא שימשה במקביל לעבודה כפועלת ניקיון, גם כמנקה בחדרי מדרגות ובתוספת ניקיון ואף עזרה בבית לגב' ליזה ויצמן. יש לזכור, שהגב' ליזה ויצמן למעשה עובדת אף היא בשירותי כבאות ומטבע הדברים מכירה היטב את התובעת.
התרשמותי מתוך חומר הראיות שהוצג לי היא, כי אכן התובעת עבדה תקופה מסוימת אצל הגב' ליזה ויצמן, ויתכן שגם עבדה בחדרי המדרגות. אלא שאינני נותן אמון וגם לא הובאו מספיק ראיות ע"י התובעת בהקשר זה, כי אכן מדובר היה בעבודה רציפה לכל אורך התקופה אשר נטענת ע"י התובעת. זאת ועוד, הסבריה של התובעת בכל הקשור ליכולתה מבחינת לוח הזמנים שבהם היא מכלכלת את ביתה ומנהלת את חייה, לעבוד במספר עבודות רב כל כך במקביל, לא נמצא על  ידי אמין ואינני נותן אמון בכך.
מאחר והתרשמותי היא, שהתובעת עבדה במקומות נוספים מעבר לגליל מערבי, אם כי עבודה זו כאמור לא היתה רציפה ונמשכה לפרק זמן כזה או אחר, אני נכון לשפות אותה ולהכיר בסכום גלובלי של 750 ₪ נוספים, מעבר למשכורתה בגליל מערבי, ואינני סבור שיש לקבל את עמדתה לגבי תוספת של 1,750 ₪.
שכרה של התובעת יהיה איפוא, סכום של 3,427 ₪, ובתוספת 750 ₪, ולאחר הצמדה ועיגול הסכומים, יבוצעו החישובים המתייחסים להפסדי הכנסות שלה לפי 4,500 ₪ לחודש בלבד.

יכולת חזרתה של התובעת לעבודה ושאלת פיטוריה מהעבודה
התובעת טוענת, כי הלכה למעשה לא חזרה לעבוד לכל עבודה לאחר אירוע התאונה. הנתבעת טוענת, כי בהתחשב בסוג נכותה, אין לקבל את טענתה זו, ובמסגרת חובות "הקטנת הנזק" חלה היתה חובה על התובעת לצמצם את נזקיה, ולהשתלב בעבודה.
זאת ועוד, הנתבעת גם לא סבורה, כי ישנה הצדקה כלשהי לכך, וזאת לאור העדויות שנשמעו בביהמ"ש, וכי אין קשר סיבתי הלכה למעשה, בין שאלת פיטוריה ובין נזקיה כתוצאה מהתאונה.
התובעת מפנה את ביהמ"ש לכך, כי היה ניסיון מצד התובעת לחזור לעבודה, דבר שלא צלח. התובעת מפנה לכך, שמסמכי רופאי התעסוקה תומכים בטענתה וכי היתה במחלה תקופה ארוכה, עד כי נאלצו לקחת עובד אחר במקומה ומפנה בהקשר זה לעדות המעסיק שלה, יו"ר האיגוד, אשר אישר את הסכם הפיטורין ולמעשה פיטר אותה עקב חוסר יכולתה לחזור לעבודה.
התוצאה, איפוא, שהתובעת טוענת, כי יש לקבל למעשה את כל תקופת אי הכושר של יותר מחצי שנה.
הנתבעת חולקת על כך לחלוטין וטוענת, כי לא היתה הצדקה לשבת בבית תקופה כל כך ארוכה, ומשכך אין להכשיר גם את תקופת אי הכושר.
בחנתי את טיעוני הצדדים בהקשר זה, ולהלן פסיקתי:
אינני סבור, כי יש הצדקה בנסיבות העניין, שלא לקבל את המסמכים הרפואיים ואת עדותה של התובעת, כי בפרק הזמן בו היתה במחלה, לא היתה יכולה לחזור לתפקוד רגיל, ואשר על כן אינני רואה הצדקה שלא לאשר לה את תקופת אי הכושר.
עם זאת, לא התרשמתי כי מדובר בתובעת שלא יכולה היתה לחזור לכל עבודה ו/או שעשתה את כל שהיה נדרש ממנה במסגרת חובות הקטנת הנזק על מנת לשוב ולהשתלב בשוק העבודה, ואינני סבור גם, שיש לראות בנכותה כנכות אשר היתה מונעת ממנה חזרה לכל עבודה.
לאחר ששמעתי את התובעת ואת המעביד שלה, לא התרשמתי, כי הפיטורין היו בהכרח וכתוצאה נגזרת מתוך סך נזקיה, או כתוצאה מאירוע התאונה נשוא כתב התביעה, אך בהחלט תקופת אי-הכושר ומגבלותיה תרמו, כפי הנראה, תרומה לפיטוריה, דבר שמצריך פיצוי גלובלי עפ"י שיקול דעת ביהמ"ש.
ברצוני להדגיש ולציין, כי התובעת מנסה בסיכומיה ליצור תחושה בלב ביהמ"ש, כי הפגיעה נשוא כתב התביעה גרמה לה לנזק כלכלי כבד ביותר, עד כדי טענה למיליון ₪ הפסדים. התרשמותי מתוך סך כל הראיות שהוצגו לי, ומתוך עדותה של התובעת עצמה, שלא כך הדבר. לתובעת נגרם נזק והיא זכאית בהחלט לפיצוי, אבל מכאן ועד פתרון טענות שעניינן לנזקים בסדרי גודל להם היא טוענת, שלא הוכחו די הצורך בחומר הראיות, עדיין הדרך ארוכה.

ראשי הנזק
אקדים ואומר, שראשי הנזק אשר ייפסקו בתיק זה, מבטאים את חומר הראיות אשר הונח בפני ביהמ"ש, ועל כך הם מבוססים בלבד.
א.כאב וסבל – זהו ראש הנזק שלא צריך להיות שנוי במחלוקת. מדובר ב-24% נכות משוקללת עפ"י פסיקת ביהמ"ש, בצירוף האישפוזים שעברה התובעת ובתוספת ריבית והצמדה ובניכוי גיל. הסכום המשוערך הנפסק הינו 40,270 ₪.
ב.הפסד השתכרות
1.הפסד השתכרות בעבר – מדובר בתקופת אי כושר מלא של 6 חודשים עפ"י בסיס שכר של 4,500 ₪. בתקופת אי כושר זו נפסק לתובעת סך של 27,000 ₪. לעניין הפסד שכר חלקי לעבר, התאונה התרחשה ב-6.3.01, מועד פסק הדין הינו 6/06, דהיינו מדובר בפרק זמן של 64 חודשים. אני אפצה את התובעת בהפסד של 1,125 ₪ לחודש, כאשר המדובר ב-25% מתוך בסיס שכר של 4,500 ₪, דהיינו מדובר בסכום נוסף של 72,000 ₪. סה"כ סכום הנפסק לתובעת בעבר הינו 99,000 ₪ ובעיגול כלפי מעלה – 100,000 ₪.
2.הפסד השתכרות בעתיד – התובעת כאמור בת 45. התובעת יכולה היתה לעבוד עד גיל 67 ועל כן נותרו לה 22 שנות השתכרות. מקדם ההיוון ביחס אליה, וזאת לאחר שכאמור החלטתי כי היא תפוצה עפ"י השיטה האקטוארית, תוך בחינת הפסדיה כנגזרת וכפועל יוצא של נכותה מתוך משכורתה, כפי שהוכרה ע"י ביהמ"ש, הינו 193.0891. הפסדה לעתיד, איפוא, 193.0891 כפול 1,125 ₪ שווה 217,225 ₪.     הפסדה לעתיד הינו על כן 217,225 ₪.
3.לגבי נזק מיוחד הכולל הוצאות רפואיות בעבר, עזרת צד ג' בעבר, הוצאות נסיעה וניידות שגם עליהם חלוקים הצדדים, החלטתי לפסוק סכומים גלובליים כדלקמן:
א. הוצאות רפואיות בעבר ונסיעות – 6,000 ₪.
ב.עזרת צד ג' בעבר – לאור תקופת אי הכושר הארוכה הכוללת  גיבוס ידה, סך של 20,000 ₪.
4.מאחר וישנה מחלוקת לגבי שאלת הקשר הסיבתי המתייחס לפיטוריה של התובעת מהעבודה, מוצאת התובעת הצדקה לחישוב סכומים ניכרים שניתנים כהפסד בגין הפסד תנאים סוציאליים, הפסדי פנסיה, ימי מחלה והטבות נוספות, דבר שהנתבעת מתנגדת לו מכל וכל, ואף טוענת טענות בנוגע לניכויים רעיוניים של ימי המחלה. כאמור, לא מצאתי הצדקה וקשר ישיר בין הפיטורין ובין נזקי אירוע תאונה זו, ולכן לא אוכל לקבל ולהכשיר את טענותיה של התובעת בהקשר זה. עם זאת, החלטתי בנסיבות העניין לפסוק סכום גלובלי נוסף של 30,000 ₪ כביטוי לסך הפסדיה של התובעת בתקופה הארוכה שבה היתה באי-כושר, ולאחר שבחנתי את כל טיעוני הצדדים בהקשר זה.
5.לגבי נזקים נוספים בעתיד, דוגמת הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' בעתיד, נפסק סכום גלובלי נוסף של 10,000 ₪.
6.ניכויים
א. לגבי תקופת אי הכושר ויתרה התובעת על פדיון ימי מחלה. הנתבעת טוענת, כי ויתור זה של התובעת אינו משפיע על זכותה לנכות סכומים אלה בסך של 22,329 ₪. בחנתי טענה זו והחלטתי, שלא לקבל אותה. הטענה נדחית.
ב.ניכוי רעיוני – חוות הדעת הוגשה בטרם הגישה התובעת ערר על קביעת הועדה הרפואית בנושא נכות כללית. ועדה רפואית זו קבעה, כי התובעת אינה זכאית לגימלת נכות ומבחינתי, על כן, אין מקום לנכות כל סכום שיתקבל מהמל"ל. אגב, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עמדתי, שלא לקבל טענות לנזקים להם טוענת התובעת, אשר מצד אחד טוענת לאובדן תפקודי של 50% ומצד שני לא קיבלה במסגרת נכות כללית דבר.
ג.מכל סכום שייפסק יש להפחית תשלומים תכופים בסך 43,810 ₪, אשר שולמו הן במסגרת תשלום תכוף בטרם נשמע התיק, והן במסגרת סכום אשר נפסק בביהמ"ש לאחר שהתובעת העידה ונחקרה בהקשר זה.
7.סה"כ ראשי הנזק אשר נפסקים לתובעת, הינם איפוא בשיעור של 423,495 ₪, כאשר מסכום זה יש לנכות תשלומים תכופים בסך של 43,810 ₪, כך שהסכום שנותר כפיצוי הינו 379,685 ₪.
 
סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 379,685 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ מתוך הסכום הנפסק, ובצירוף אגרת בימ"ש אשר שולמה ע"י התובעת, שהיא משוערכת.
סכום זה ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זאת ועוד, ביתרת אגרת ביהמ"ש החלה בנסיבות תיק זה, תישא הנתבעת.
 
המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.