סודיות זהותם של מגיבים באינטרנט (מירשתת)

רמי מור הוא מטפל אלטרנטיבי, שלגביו פורסמו שלוש הודעות (תגוביות-טוקבקים) בפורטל "דוקטור" ובהם נטען, שהוא שרלטן. מטבע הדברים פרסום שכזה מהווה לשון הרע באופן מובהק, ורמי מור ביקש לתבוע את המפרסמים. הבעיה כרגיל היתה היעדר פרטיהם של המפרסמים. מור דרש מבעלי האתר לגלות את זהות האנשים המסתתרים מאחורי כתובות ה-IP. בית המשפט המחוזי בחיפה מפי השופט יצחק עמית (שמונה בינתיים לבית המשפט העליון) פסק, כי אין חסיון על פרטי מגיבים במירשתת, וכי לנפגע מגיע לקבל פרטיהם, אך קבע, שהזכות תתקיים מכאן ולהבא ולא תחול על המקרה של מור, כדי לא לפגוע במגיב, ש"על גבו" משתנה ההלכה.

מור ערער לבית המשפט העליון (למעשה היה זה גלגול שלישי), וזה נתן סוף סוף פסק דין תקדימי בסוגיה, שעד עתה היו לנו בה רק פסקי דין סותרים של בתי משפט השלום ומחוזיים.

בית המשפט המחוזי קבע, שיש לחשוף פרטיו של המפרסם בתנאי שיש בפרסום משום חשש לעבירה פלילית (והרי לשון הרע יכולה להיות גם עבירה פלילית), אך יש צורך בתנאים נוספים, כגון סיכויי התביעה, מהותו של הביטוי ומיקומו על קשת חופש הביטוי, תום ליבו של מגיש התביעה, זהותו של הנפגע וקיום ענין ציבורי, היות הפרסום חד פעמי או חוזר, טיבו של האתר, מיצוי הליכים קודם הגשת התביעה ועוד מספר תנאים. בשורה התחתונה סירב בית המשפט המחוזי להכיר בחסיון חדש למגיבים אנונימיים באינטרנט.

אפתח ואעיר – עמדה זו של בית המשפט היא מוזרה ואינה עומדת במבחנים הרגילים והמקובלים. בתי המשפט בישראל נוהגים לשנות הלכה לא פעם, ובכל פעם היא משתנה לא כלפי העתיד, אלא כלפי העבר. גם בית המשפט העליון מצא לנכון להעיר על כך, ולו במישור ההיפותטי והעקרוני.

בית המשפט העליון, מפיו של המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, ובתמיכת השופט לוי, הפך את החלטה, תוך שהוא מדגיש מספר יסודות:

ראשית, את הזכות לאנונימיות כחלק מחופש הביטוי. בית המשפט העליון הדגיש, שללא אנונימיות יבחרו רבים שלא להתבטא בכלל.

שנית, את הזכות לאנונימיות כחלק מהזכות לפרטיות. שהרי הגלישה יוצרת עלינו "מאגר מידע", וחשיפתו של מאגר מידע זה מהווה פגיעה בפרטיותנו.

אמנם מאידך הכיר השופט ריבלין ב"קלות הבלתי נסבלת של הדיבה" הנובעת מהאנונימיות ברשת והזכיר, שזכותו של אדם לשם טוב אינה מתאיינת ברשת, אך בסופו של דבר העדיף השופט ריבלין את חופש הביטוי (לשיטתו) על הזכות לשם טוב. בין היתר משום המשקל המועט הניתן ממילא לתגוביות, העובדה, שהתגוביות "נבלעות בהמון", הנגישות של הנפגע לפרסום ויכולתו להגיב ועוד.

שלישית, הצעת חוק מסחר אלקטרוני מתייחסת לסוגיה ומציעה תנאים לחשיפת פרטיו של גולש, אך ההצעה טרם הפכה לחוק. השופט ריבלין טען, שבהיעדר חקיקה בנושא, ובפרט שיש דיון בנושא, אל לו לבית המשפט להתערב ולקבוע "חקיקה שיפוטית".

בית המשפט העליון קבע, שיש על פי תקנות סדר הדין האזרחי חובה לציין את שמו המפורש של הנתבע, וכן, שאין במשפט הישראלי הליך לחיובו של אדם למסור פרטים על צד ג', שהוא-הוא הנתבע הפוטנציאלי האמיתי. למרות קיומו של צו מקביל במשפט האנגלי, שהתקבל גם בקנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ואירלנד – צו  Norwich Pharmacal – בית המשפט העליון שלנו סירב לאמץ כלל כזה.

גם כאן אני מוצא לנכון להעיר, שבית המשפט העליון שלנו מרבה לאמץ הלכות זרות, בעיקר מן המדינות הנזכרות לעיל, שגם מערכת המשפט שלהן מבוססת על המשפט האנגלי, כמו אצלנו.

דעתי היא, שפסיקתו של בית המשפט מהווה מעין הכרזה רשמית על קיומו של "מערב פרוע" במירשתת. מעתה יוכל כל אדם להשמיץ ללא הבחנה תוך ידיעה, שבית המשפט העליון מגן על חופש ההשמצה הרבה יותר משהוא מגן על הזכות לשם טוב.

ובכל זאת, קצת חדשות טובות:
פסק הדין קבע, שכאשר מתבצעת עוולה שהיא גם עבירה, ניתן להגיש תלונה למשטרה, וחזקה עליה שתחקור על פי סמכויותיה. למעשה, זו הדרך לפעול כעת. במקרים מסויימים לשון הרע מהווה גם עבירה פלילית, ועל כן חובה על המשטרה לחקור, והיא זו שתספק לתובע את המידע (יהיה מעניין לראות את פעולת המשטרה בפועל).

שנית, הצדדים לא טענו לגבי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, המאפשר להגיש בדיוק את הבקשה הנדונה בבית משפט השלום לפני פתיחתו של ההליך. בית המשפט העליון החליט, שאם הצדדים לא טענו לכך, הוא לא יתייחס לזה (גם כאן מדובר בהחלטה מוזרה לחלוטין של בית המשפט. הדבר מצוי בהחלט בתחום סמכותו, ובתי משפט נוהגים כדבר שבשיגרה להחליט החלטות על בסיס טיעונים שונים, מאלה שהעלו בעלי הדין).

שלישית, ישנה דעת המיעוט של כב' השופט רובינשטיין, שיש לקוות, שתהפוך ביום מן הימים לדעת רוב. לדעתי צודק השופט רובינשטיין וטועים השופטים ריבלין ולוי.

השופט רובינשטיין שם דגש רב על התוצאה דה פקטו של החלטה מעין זו של השופט ריבלין. בפועל נוצר מצב, שבו יכול כל אדם להשמיץ ולהתחבא מאחורי המסך. השופט רובינשטיין מצביע על כך, שתביעה ממין זו אינה אלא הרחבה של חובת העדות, דבר המעוגן מזה זמן בחוק.

השופט רובינשטיין בוחן אף הוא את החקיקה ואת תקנות סדר הדין וטוען, שאין בעיה מבחינה דיונית לחייב ספק אינטרנט למסור פרטי משתמש (הוא מציע את הדרך. לא נתעכב על מונחים משפטיים "משעממים").

בסיכומו של דבר נראה, שנכון לתבוע גם את האתר המפרסם (יש בענין זה פסיקה סותרת ועדיין אין הכרעה של בית המשפט העליון) ולנסות לפעול על פי המלצתו של השופט רובינשטיין. אני מאמין שייערך דיון נוסף בענין, ולנו רק נותר להמתין ולראות.

המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.