לאחרונה נכתבו שני פסקי דין שונים זה מזה: האחד, ניתן ע"י כב' השופט שנלר, עוסק בדינם של מזונות ילדים שנקבעו בהסכם גירושין והשני ניתן ע"י הרב גורטלר בבית הדין הרבני ברחובות ולפיו אין לסדר גט לאדם המוכן להתגרש רק כדי להימנע מתשלום מזונות לאשתו ובנו.
לכאורה, מדובר בשני פסקי דין שונים שאין ביניהם דבר, הראשון עוסק בגורל מזונות ילדים לאחר הסכם גירושין והשני בתנאים למתן גט באופן שלא יחשב לגט בכפייה. אני אטען כי קיים קשר הדוק בין פסקי הדין וכי ההלכה שנקבעה בפסק הדין הראשון מתעלמת מהמציאות הקשה הקיימת בארץ המודגמת היטב בפסק הדין השני, ואפרט:
בע"מ 1167/07 קבע ביהמ"ש, פה אחד, הלכה העומדת בניגוד להלכה הידועה של בית המשפט העליון לפיה, ילדים זכאים לתבוע את מזונותיהם מאביהם בתביעה עצמאית וללא תלות בהסכם הגירושין שנערך בין הוריהם (הלכת צארום, קורן ועוד) ההלכה קובעת כי הילדים התובעים אינם צריכים להוכיח שינוי נסיבות מאז מתן פסק הדין וכי רק אם האב יוכיח כי בית המשפט, קודם אישור ההסכם, דן במזונות הילדים לגופם, יחייב האמור בהסכם את הילדים. בפסה"ד הנוכחי הופך בית המשפט את הקערה על פיה וקובע בניגוד גמור להלכה זו, כי הסכם הגירושין מחייב את הקטינים וכי על האם להוכיח שינוי נסיבות אם ברצונה לתבוע את האב. בית המשפט מסביר כי אין בכוונתו לפגוע בעקרון של "טובת הילד" ועיקרון זה עומד (עדין?) מעל עקרונות אחרים עם זאת אין לקבוע באופן גורף כי ההסכם אינו מחייב את הקטין אלא לבחון את מקרהו של הקטין לגופו. בבחינה זו יש להתחשב, בין השאר, בשני השיקולים הבאים:
א. צרכי הקטין לרבות צרכיו הבסיסיים, צרכיו המיוחדים וגילו.
ב. הכנסת כל אחד מהוריו הן בפועל והן הכנסה פוטנציאלית, מעבודה וכן ממקורות נוספים ובנוסף, יש לבדוק את שנקבע בכל הקשור לנושא המשמורת והסדרי הראיה ושיקולים נוספים, בהתאם לכל מקרה ומקרה.
וכאן, בניגוד להלכה המקובלת, מבחין השופט שנלר בין שני מקרים: המקרה האחד בו האמור בהסכם, בהכרח פוגע בטובת הילד , כך אם דמי המזונות נמוכים, הכנסת האם נמוכה והאב אינו משלם מזונות כפי שהוא מסוגל לעשות לעומת מקרה שונה לפיו, יתכן שדמי המזונות שנקבעו אכן נמוכים אולם הילד מקבל את כל צרכיו מידי אמו אשר יש לה יכולות כלכליות. אליבא ד'פסק הדין במקרה השני יש לכבד את ההסכם והקטין לא יוכל לתבוע תביעה עצמאית למזונותיו שכן בשורה התחתונה, רווחתו לא נפגעה שכן אמו היא זו שתזון ותפרנס אותו!
הרציונל שמספק השופט לפסיקתו זו נעוץ בעקרון, אותו מקדש בית המשפט במקרים רבים (ואותו ברצוני לבקר) והוא עקרון "קדושת ההסכם". השופט מוכן לפגוע בעיקרון מקודש זה אך ורק כאשר עיקרון מקודש עוד יותר (כך נקווה...) נפגע והוא טובת הקטין. כאשר אין טובתו נפגעת, שכן למרות שאביו אינו משלם את מזונותיו הראויים לו , אמו עושה כן ודואגת לטובתו הרי שאין לפגוע באמור בהסכם.
ניתן לראות בפסיקה גישה העומדת בקנה אחד עם ההלכה הרווחת, (ולטעמי המאוד בלתי צודקת), המקשה על ביטול הסכמי גירושין, בנוגע להסדרה רכושית, גם כאשר מבין דפי ההסכם זועקים הקיפוח והעוול.
השופט מונה סיבות בשלהן אין לשנות את ההסכם בעניין סכום המזונות והן:
תניות ההסכם, לרוב קשורות זו לזו ואין זה צודק כי רק את תניית המזונות ניתן יהיה לשנות. כמו כן כל אחד מההורים מצפה כי ההסכם יבוצע בהתאם להסכמות שנרשמו ולא יתכן כי לאחר מספר שנים, יימצא את עצמו, אחד ההורים כאילו לא הייתה כל הסכמה בנושא מזונות הילדים. השופט מוסיף כי האב אינו יכול להגן על עצמו מפני הגדלת מזונות באמצעות תניית שיפוי שכן קיימת גישה רווחת השוללת אישורם של סעיפי שיפוי במסגרת הסכמי גירושין.
בית המשפט מוסיף ואומר שאם במועד כריתת ההסכם יבדוק ביהמ"ש את עניין המזונות ויגיע למסקנה כי סכום המזונות צריך להיות שונה אזי, ייסוג צד זה או אחר מנכונותו לכרות את ההסכם (ואני שואלת, צד זה או אחר? הרי מדובר בלשון נקייה או שמא מכובסת ובמילים אחרות ניתן לומר "יסרב האב לתת גט לאם אלא אם כן תסכים לוותר על מזונות הילדים" ) ומוסיף ביהמ"ש ואומר כי במקרה בו היה בית המשפט גוזר על האב לשלם סכום מסוים כמזונות ילדו אלא שמתברר כי לאם הכנסות רבות ועל כן הקטין לא ייפגע גם אם תוותר על מזונותיו שואל בית המשפט:
"מדוע לא רשאית האם שלא לעמוד על חובת האב לשאת במלוא מזונותיו הבסיסיים של הקטין תוך שהמשמעות המעשית שהיא נוטלת על עצמה לשאת בכך, כאשר ביכולתה לעשות כן. במקרה שכזה, מדוע לא ליתן תוקף להסכמה שכזאת, תוקף שיעמוד במבחן גם בעתיד, כפוף כמובן למקרה של שינוי נסיבות?"
לדעתי התשובה ברורה: כאשר מדובר באם אלטרואיסטית שרווחתו של גרושה עומדת לנגד עיניה, מה טוב, אם כזו גם לא תתבע תביעה עצמאית למזונות לאחר הגירושין. אך לא לכך הכוונה כמובן, מה שלא נאמר בפסק הדין הוא כי במקרה השכיח נאלצה האם לקנות את גטה במחיר ויתור על מזונות ילדיה וכאן בדיוק נעוצה הבעיה.
השופט מציין מספר בעיות הנגרמות כתוצאה מתביעת מזונות עצמאית, אולם לדעתי אין מדובר בבעיות אמיתיות, כפי שאפרט:
1. כאשר קוימו חלקים אחרים של פסק הדין ורק אלמנט המזונות משתנה: בעניין זה אם כוונת בית המשפט היא למתן או אי מתן הגט, הרי שלדעתי המדיניות החברתית והמשפטית הנכונה היא לנתק את המסחר בגט מהסדרים ממוניים ואחרים בהסכם. אולם אם הכוונה היא להסדרים רכושיים בהסכם המאזנים את סכום המזונות, הרי שמראש, עו"ד טוב ידאג לקשור את התניות בהסכם אלו באילו ובדיעבד ניתן להוכיח כי היתה תמורה לויתור במזונות.
2. לטענת בית המשפט אין להבחין בין הסכם גירושין בו נקבעו מזונות לבין הסכם מזונות שאינו אגב גירושין, לאחריו, לכאורה, אין אפשרות לקטין להגיש תביעה עצמאית. לדעתי מקור ההבחנה נעוץ, שוב, בהבחנה, לפיה כי בהסכם גירושין נאלצת אישה לקנות את גטה מה שאין כן בהסכם מזונות סתם.
3. בעניין השלישי לפיו, יש לבחון את טובת הקטין בהתאם לעת בה נחתם ההסכם ולא בעת הגשת התביעה ובמיוחד לנוכח יכולתו הכלכלית של המשמורן, הרי ששוב נפגעת האם שנאלצה לקנות את גטה אם "לרוע מזלה", היא בעלת יכולת כלכלית או אם, לדוגמה, קיבלה את מחצית הרכוש המשפחתי ותאלץ לפרנס בעזרתו את ילדיה בעוד האב מתנער מחובתו למזונות ילדיו ונהנה ממלוא הרכוש שנותר בידו.
ומה לכל זה ולפסק הדין של בית הדין הרבני?
בפסק הדין המדובר נקבע כי בית הדין לא יוכל לסדר גט לאישה אשר בית המשפט לענייני משפחה קבע מזונות בסך 3,000 ₪ עבורה ועבור בנה והיא איימה בפתיחת הליכי הוצל"פ ובכלל זה צו מאסר, קובע בית הדין הרבני כך:
"לצערנו,יש פעמים שכאשר עניין המזונות נתון לסמכותו של ביהמ"ש מנוצל הדבר ע"י ביהמ"ש ככלי לחץ כדי לזרז את הצדדים להתגרש, דבר שחורג מכללי ההלכה ואינו חלק מעניין המזונות עצמם הנתון ע"פ החוק לסמכות ביהמ"ש. יתכן שחלק מן השופטים העוסקים כחוק בעניין המזונות, וחפצים מתוך כוונה טובה, לסייע לצדדים לסיים את ההליכים שביניהם בהקדם, אינם מודעים להשלכות ההלכתיות הישירות והעקיפות של דבריהם ופסיקתם, שיכולים לגרום לפעמים לבעיות כשרות הגירושין ולעיגון הצדדים".
לטענת בית הדין, האישה אינה זכאית למזונות אלא אם בית הדין יקבע כי היא זכאית למזונות מדין מעוכבת אך הוא לא עשה כן.
מאחר וכך סירב בית הדין הרבני לגרש את הצדדים והאישה נותרה בעגינותה.
מה תעשה אותה אישה? נקל לשער כי על מנת לרכוש את החופש לו היא מייחלת, היא תאלץ לוותר על מזונותיה ואולי גם על מזונות בנה, לחתום על הסכם גירושין בו היא מתחייבת לזון את בנה לבדה או להסתפק במזונות סמליים עבורו.
עד להלכה שנקבעה בפסק דינו של השופט שנלר יכול היה הקטין לאחר מתן הגט, לתבוע את מזונותיו ,אולם עתה לנוכח ההלכה החדשה עושה בית המשפט יד אחת עם בתי הדין הרבניים , מצמיד את האישה העגונה אל הקיר ומנופף מולה באקדח של "גט או כסף" ואיש לא יוכל להושיעה לאחר מכן.
עם כל הכבוד ל"קדושת ההסכמים" , כאשר קיים חוסר שוויון מהותי בעניין הגירושין והמערכת בה נתונה האישה החפצה להתגרש כבולה לכללים ארכאיים ששוויון בין בצדדים אינו אחד מהם, לא יתכן כי המערכת האזרחית תחליש עוד את ידיה הכבולות של האישה ותגדיל עוד את כוחו של הסוחט וחולשתה של הנסחטת.
בשולי הדברים אציין כי מזה שנים רבות קיימת תחושה כי בתי המשפט למשפחה, אינם אוהבים בלשון המעטה תביעות עצמאיות של ילדים לאחר הסכמי גירושין. אין ספק כי פסק הדין האחרון יהיה נר לרגליהם של חלק משופטי משפחה וקימת סכנה של "מדרון חלקלק" כך שגם משקלו של עקרון "טובת הילד" ילך ויצטמצם לטובת העיקרון של "קדושת החוזה".
המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.