ההתבטלת וגם ירשת?

פרשנות בית משפט לנוכח ס' 8(2) לחוק יחסי ממון התשל"ג-1973

חוק יחסי ממון  קובע כי כל הזכויות שנצברו בחייהם המשותפים של בני זוג יאוזנו ביניהם בעת פקיעת הנישואין, כך שכל אחד מבני הזוג יוותר עם מחצית שווי הנכסים בידו. החוק והפסיקה קבעו כי בכלל הזכויות המאוזנות יבואו  זכויות פנסיה, מוניטין וכל זכות שנצברה ע"י  שני בני הזוג יחד, או ע"י כל אחד מהם בנפרד.
הרציונל שעומד מאחורי חלוקת הנכסים הוא העובדה שהמשפחה מהווה יחידה אחת שכל אחד מיחידה תורם את תרומתו לקיומה. באופן היסטורי-מסורתי היה זה האיש שיצא עם שחר לעבודתו בעוד אשתו מטפלת בילדים, דואגת לכל צורכי הבית ולצורכי הבעל המפרנס. משכך קבעה הפסיקה כי בעת פירוד בין הצדדים זכאית האישה לקבל את מחצית הזכויות שצבר הבעל.
כיום, מיותר לציין, נשבר המבנה המסורתי, נשים רבות משתתפות בפרנסת המשפחה, אולם הסטטיסטיקה מלמדת כי עדיין, הגברים הם המפרנסים העיקריים והנשים הן אלה שנושאות בעיקר בעול הטיפול במשפחה.

מה קורה כאשר מתהפכות היוצרות ודווקא הבעל הוא זה שזכאי לקבל מחצית מזכויותיה של האישה? מספר פסקי דין מעניינים עסקו בשאלה זו לאחרונה והניבו תוצאות שונות.

פסק הדין הראשון שברצוני להתייחס אליו הוא פסק דינו של השופט גרינברגר מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש (י-ם)20964/02). במקרה שם תבע גבר, מחצית מזכויותיה של אשתו. מסתבר כי הבעל הבטלן כמעט ולא טרח לעבוד מחוץ לבית והיה מובטל מרצון ברוב רובה של תקופת הנישואין. לא רק זאת, אלא שגם בבית לא טרח הבעל לנקוף אצבעו והאישה הייתה זו  שטיפלה כמעט לבדה, בבית ובילדים. השופט קבע כי במקרה זה, יש להשתמש באפשרות שמקנה החוק שלא לחלק את הנכסים שווה בשווה (ס' 8 לחוק יחסי ממון). השופט קבע כי האיש יקבל עשרים וחמישה אחוזים בלבד מזכויותיה של האישה ולא מחצית מהזכויות המגיעות לו באופן רגיל. לכאורה, אם אכן ניצל הגבר את אשתו במהלך הנישואין, לא קיים לא את תפקידו המסורתי ולא כל תפקיד אחר,  הרי שמדובר בסיטואציה קיצונית וביהמ"ש הגיע לתוצאה צודקת ונכונה. עם זאת אין לשכוח כי פסיקה כזו מגבירה את חוסר הודאות הרב  הקיים ביחס לפסיקה בענייני המשפחה, בענייני הרכוש.

פסק דין אחר משנת 2007 (ע"מ(חי) 363/06) דן בסוגיה הנובעת אף היא, לדעתי, מעקרונות החלוקה השוויונית שנקבעה בחוק , מחד וכורח המציאות הרווחת בה קיימים פערים בשכרם של גברים לעומת נשים, לטובת הראשונים. במקרה זה היה מדובר בזוג שהיה נשוי כמעט ארבעים שנה. האישה יצאה לפנסיה והאיש המשיך לעבוד. גובה הפנסיה היה כ-7,000 ₪ בעוד האיש השתכר כ-13,000 ₪. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי על האישה להעביר לאיש מחצית מהפנסיה שהיא מקבלת והתוצאה הייתה שהאישה נותרה עם כ-3,500 ₪ הכנסה לחודש והאיש עם יותר מ-16,000 ₪. כל בר דעת יבין כי זוהי תוצאה אבסורדית ונטולת הגיון. אכן, בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה וקבע כי כל אחד מבני הזוג יוותר עם זכויות הפנסיה שנצברו על ידו. נימוקי בית המשפט היו נימוקים של צדק וכן העובדה כי הבעל צבר את הידע והניסיון שתרמו להכנסתו, בעת הנישואין ואילו האישה החלה לעבוד מיד עם נישואיה.

פסק דין נוסף, דן בסוגיה דומה אך מגיע למסקנה שונה, גם הוא פס"ד מבית המשפט המחוזי מחיפה  (ע"מ (חי') 614/07). במקרה זה היו בני זוג שהיו נשואים יותר מעשרים שנה התגרשו. האישה טענה כי דירת המגורים שהייתה רשומה ע"ש הבעל ובני משפחתו ושבה חיה במשך רוב שנות הנישואין ובה השקיעה בשיפוצים את מיטב כספה, שייכת במחציתה לה. בית משפט לענייני משפחה קבע כי אינה שייכת לה (מלבד מחצית הכספים שהשקיעה בדירה), האישה ערערה וביהמ"ש המחוזי לא רק שלא קיבל את ערעורה אלא שקבע כי יש להתייחס לכלל זכויותיהם של הצדדים ובכלל זה לזכויותיה הסוציאליות של האישה במסגרת איזון הממון והתיק חזר לשם כך לבית המשפט למשפחה. בבית המשפט למשפחה נקבע כי בעת הגיעה של האישה לפנסיה יהיה עליה להעביר סכומי כסף שונים לגרושה, מידי חודש.האישה ערערה על פסק הדין וטענה כי לאחר 20 שנות נישואין וגידול שלוש בנות ולאחר שהשקיעה את כול חסכונותיה בהשבחת דירת המגורים בה התגוררו, תצא ללא בית, ללא חסכונות ואף ללא אמצעי קיום ופנסיה ראויים למחייה, ועוד תידרש להעביר מקצבתה תשלומים למשיב. לכן לעמדתה, זה אחד המקרים הבולטים בהם יש להפעיל את הסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ולהותיר את כל זכויות הפנסיה בידה.  הגרוש טען, לעומת זאת, כי רק חלק קטן מדירת המגורים שייך לו, כי השתמש בזכויותיו בעת חיי הנישואין וכי החוק בהכרח מורה כי זכויות הפנסיה של הצדדים יאוזנו.  עמדת הרוב בבית המשפט קבעה כי למרות שהאישה נותרה ללא בית ואילו לאיש יש לכל הפחות, זכות מגורים בדירה וזכות בעלות על חלקה ולמרות שהאישה תומכת תמיכה רחבה בבנות שאחת מהן חיילת והשנייה סטודנטית, בעוד האיש אינו עושה כן, עדיין אין מקום לעשות שימוש בס' 8 המאפשר חלוקה שלא מחצה על מחצה ולאיש מגיעות מחצית מזכויות הפנסיה של האישה.

 לי נראה כי היה מקום לקבל את עמדת המיעוט בפסק הדין, למרות שבפסה"ד לא מתוארת מידת ההשקעה של שני הצדדים בבית ובמשפחה, עדיין מבין השורות ניתן ללמוד כי האישה לבדה דואגת לבנות, שאומנם אינן קטינות אך נמצאות על סף בגרות בלבד. ניתן לנחש כי כך היה גם בעבר. זאת לצד העובדה כי האישה נותרה ללא כל זכות בדירת המגורים הייתה בהחלט יכולה להוביל לעמדה לפיה כל צד יישאר עם זכויותיו שלו.  

מתי אם כן יש לחרוג מעקרון החלוקה המתמטית השוויונית לחלק את הרכוש בצורה שאינה מחצה על מחצה אך יש בה שוויון מהותי? איזון המשאבים אינו יכול להיעשות בחלל ריק. השופטת וסרקרוג בדעת מיעוט בפסק הדין האחרון מצטטת את האמרה כי :" שמירה נכונה על עיקרון השוויון יכול שתיעשה באופן שיהא "שוויון הזדמנויות לכל אחד מבני הזוג לבנות את עתידו" . לדעתי, זהו אכן פרמטר  משמעותי וחשוב בשיקולי בית המשפט. הוצאות והצרכים של כל אחד מבני הזוג בהמשך, דאגה למדור, דאגה לכלכלת הצאצאים (קטינים ובגירים) או טיפול אינטנסיבי בהם, תשלומי מזונות או צרכים מיוחדים של בן הזוג המתגרש  ופוטנציאל השתכרות צריכים לבוא בחשבון. לכאורה אם מכמתים את כל אלה לכסף, ניתן לומר כי אין כאן חריגה ע"פ ס' 8 אלא איזון של כל הזכויות והחובות שנצטברו במהלך חיי הנישואין שכן ניתן תיאורטית לראות צרכים מיוחדים או חובת דאגה לילדים כחלק מהחובות שיש לאזן במהלך הנישואין.

 בעייתית יותר, לדעתי היא פסיקה הקובעת חלוקה לא שוויונית עקב אי שוויון בהשקעה במהלך חיי הנישואין בשל הצורך למדוד בסרגל את מידת השקעתם של הצדדים, הכורח להיכנס לעניינים אישיים פרטיים ולמצוא את "האשם" וחוסר הוודאות של המתדיינים לגבי תוצאת הפסיקה. רק במקרים קיצוניים ביותר יש מקום לחלוקה לא שווה מסיבה זו.

המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.