שיקולי אשם בקריסת הנישואין

בגדת שילמת ?

כל הזוגות שנישאו עד סוף שנת 1973 חלה "הלכת השיתוף", פרי יצירת בית המשפט העליון, הקובעת כי הרכוש שנצבר בשנות הנישואין מיגיעת הצדדים משותף להם בדרך כלל בשווה. על זוגות שנישאו מראשית 1974 חל חוק יחסי ממון בין בני-זוג, הקובע אף הוא מדיניות שוויונית בחלוקת הרכוש המשפחתי. חוק זה מחייב גם את בתי-הדין הרבניים.


איבוד הזכויות - למפרע או רק מכאן ולהבא? 


בפסיקת בתי-המשפט הניאוף אינו פוגע ברכוש,  בפרשת דרור כתבה השופטת בן פורת כאשר המערער שב והעלה בתביעה את הטענה שאשתו בגדה בו, ובכך טוען לשלילתה מהזכויות בנכסים למפרע, אומר בית המשפט זה לבד אינו שיקול בלעדי לנשלה מזכותה בנכסים, ואין לטענה מעין זו על מה שתסמוך. נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף. 
לעומת זאת, השופט לנדוי השאיר את השאלה בצריך עיון, כשלעצמי אני משאיר פתוחה את השאלה, אם בגידתו של אחד מבני הזוג ללא ידיעת בן זוגו עלולה להביא בדיעבד לשלילת זכותו של הבוגד ברכוש המשותף. 


לפי בתי הדין הרבניים-
מקרה אשר לטענת הבעל אשתו בגדה בו עם אחר, כי בית הדין יפעיל את סמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויקבע כי בגידת רעייתו עולה לכדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה, וכי העותרת אינה זכאית לחלק כלשהו מהזכויות הסוציאליות שהוא צבר במסגרת עבודתו. 

 בקביעת בית הדין האזורי בבאר שבע, כי "עם כל שאט נפשנו כלפי התנהגותה של האשה, לא ניתן 'להענישה' על ידי פגיעה בזכויות הממון על פי החוק". 

מכאן ערעורו של הבעל לבית הדין הרבני הגדול, בו נחלקו הדעות הרב איזירר והרב שרמן בדעת רוב, קבעו שכל צד נשאר עם זכויות שצבר במקום עבודתו, כולל אלה שנצברו לפני הניאוף.


דעת הרב איזירר -
"במקרה בגידה שרואים אותו כנסיבות מיוחדות שלא לדון בו בשוויון של איזון נכסים, אינו מדין קנס על החטא. לא מדובר בחוק דתי וענישה דתית. וגם לא משום האשמה של פירוק נישואין גרידא, אלא משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פירוק נישואין ע"י בגידה. כלומר, הצד הנבגד ייאלץ עתה כתוצאה מההתנהגות החד צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר, להינשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו".


דעת הרב שרמן -
שאין לפגוע בבעלות האישה על הנכסים שבבעלותה, אך חוק יחסי ממון מדבר על זכויות עתידיות בשעת פקיעת הנישואין, "והחוק מאפשר לדון במתן הזכויות לאישה לפי התנהגותה, שגרמה לשבירת הנישואין". 
לעומתם בדעת מיעוט הרב דייכובסקי- כדעתה של השופטת בן פורת. 

גרס שרק מעת הבגידה מאבד הבוגד את זכויותיו, הכלל ההלכתי לגבי אשה שזינתה הוא: "אם היא זינתה, נכסיה לא זנו". משמעותם של הדברים שאין "לנקום" בנכסי האשה ואין לקחתם ממנה בשל התנהגותה, אלא אם ההלכה מחייבת הפסד נכסים... על כן הזכות אינה ניתנת להפסד למפרע, גם אם האשה חטאה. 
אך יש בהחלט להתחשב בזה לגבי מכאן ולהבא, שהרי כל שיתוף הנכסים מתבסס על השיתוף האישי של "והיו לבשר אחד", וכאשר שיתוף זה מופר, אין מקום גם לשיתוף נכסים. 

 
בהמשך לפרשה הנ"ל עתרה פלונית לבג"ץ 8928/06 כנגד בית הדין הגדול, כשעמדה בפניו השאלה האם בגידתו של אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין עולה לכדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה הקבוע בחוק יחסי ממון. 


 כבוד השופטת מרים נאור דחתה את טענות הבעל בין היתר בהסתכמה על שורת הלכות שנתנו על ידי בית המשפט העליון .  הוסיף בית המשפט כי קביעת ביה"ד שהצד הנבגד יאלץ כתוצאה מההתנהגות החד צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר, להינשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו הצורך "לבנות בית אחר" אינו ייחודי רק לבני זוג שנישואיהם פורקו בשל בגידה. וכי קבלת נימוק זה תוביל בסופו של יום, למצב בו, בניגוד להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון ייענש בן הזוג שבגד למפרע על ידי נטילת זכויותיו ברכוש המשותף". 


מקרה קלאסי ניתן לראות  בערעור אשר הוגש לביה"ד הרבני הגדול   שם נידון מקרה של בעל שבגד באשתו, בית הדין חייב את הבעל לשלם לאשה את כתובתה ותוספת הכתובה בנוסף לחצי אשר קיבלה האשה מכח הסדר איזון המשאבים.

                     המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם.
                    כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.