האם המשפט הפלילי הורג ?
על התאבדויות בהליך הפלילי ואפשרות מניעתן
עו"ד בני שטיינברג*
א. מבוא
המשפט הפלילי בישראל אינו חפץ במותם של מבצעי עבירות. אין הוא גוזר מיתה, אף על האכזרים שבפושעים. ואולם, הנחה ידועה זו משכיחה מאיתנו לעיתים את העובדה שהמשפט הפלילי גורם למותם של חשודים, עצורים ונאשמים בתדירות בלתי מבוטלת, גם אם המוות נגרם בסופו של דבר מידיו של האדם עצמו, בדרך של התאבדות.
רבים רואים בהרשעת אדם חף מפשע את התקלה החמורה ביותר שעלולה להתרחש בהליך הפלילי. מחשבה רבה מושקעת במניעתה. ההתאבדות שונה מהרשעת שוא בכך שמהותה פגיעה עצמית, ואין היא מעשה ידיו הבלעדי של המשפט. אולם אין להתעלם מן העובדה שההליך הפלילי הוא שהוביל (גם אם כגורם מצטרף) למעשה, אשר תוצאתו היא הקשה ביותר שתיתכן, תוצאה שאינה ניתנת לתיקון.
למרות זאת הכתיבה ותשומת הלב של המשפט לנושא מצומצמות. הרתיעה מן העיסוק בנושא המוות, ממנו אנו מנסים להתרחק עשויה להיות אחת הסיבות לכך. אך חומרת התופעה ותדירותה מחייבות לשנות מצב זה ולהשקיע מחשבה ומשאבים לשפר את ההתמודדות עימה.
הידע שנצבר בדיסציפלינות אחרות מלמד כי הלך נפש התאבדותי הוא זמני, כמעט רגעי.[1] התאבדות ניתנת למניעה. מכאן שהתייחסות נכונה למי שנתון בסיכון לפגיעה עצמית, התייחסות שתוביל להרגעה ולויסות מצוקות, עשויה להציל חיים.
במקום בו הסיכון הוא הגבוה ביותר, בבתי המעצר המשטרתיים, אין מערך סיוע נפשי, עובדה שגם גורמי הרפואה במשטרה ערים לסיכון שבה. בנוסף קיימים בבתי המעצר ליקויים נוספים אשר מקשים על התמודדות עם הבעיה.
נושא ההתאבדות בהליך הפלילי מחייב מחקר מעמיק ורשימה זו לא נועדה להקיפו. היא מבקשת להציבו על סדר היום ולקרוא לדיון הן במישור העיוני והן בדרכים לצמצום התופעה. בסופה יובאו מספר הצעות ליישום, ביניהן הקמת ועדה ציבורית בנושא.
ב. על אנשים ומספרים
בחודש ספטמבר 2005 בבית המעצר קישון הכין אלירן גולן, בן 23, מתקן תליה מאולתר מגומיות של מגב וסדין ותלה את עצמו. כאשר נתגלה על ידי השוטר האחראי בוצעה בו החיאה והוא הועבר לבית החולים. אלא שהדבר היה מאוחר מידי ובעקבות נזק בלתי הפיך למוחו נפטר כעבור שבוע ימים. יצוין כי מצבו הנפשי של גולן עלה במשפטו בעבירות של נסיון רצח, עקב טענתו כי אינו שפוי.
כשבועיים לאחר מכן תלה עצמו נתנאל קנפו בתחנת המשטרה בדימונה. נתנאל, בן 34, נעצר בחשד לתקיפה. ע"פ הפרסומים, בעברו אשפוזים בבית חולים פסיכיאטרי, איומי התאבדות רבים והתמכרות לסמים.
בסוף נובמבר, אותה שנה, התאבד גבר בן 48, בבית המעצר של משטרת אילת. הוא תלה עצמו בעזרת חוט שהיה בתא המעצר. על פרטיו של הגבר לא נמסרו פרטים. לעומת זאת התברר כי הכלאי שהיה אחראי על בית המעצר לא הבחין באירוע למרות שבמתקן קיימת מערכת של טלביזיה במעגל סגור.
מספר חודשים לאחר מכן התאבד בבית המעצר נגב ולדיסלב ריליקוב אשר אף הוא שהה בתא פיקוח מיוחד לאור המידע אודות נטיותיו האובדניות. ריליקוב נעצר בעקבות קטטה בינו לבין שכנו. הוא איים כי בכוונתו לשים קץ לחייו, ואף ששהה בתא ביחד עם מספר עצורים נוספים תלה עצמו בשירותים ונמצא ללא רוח חיים.
ולבסוף, באפריל 2006 התאבד בתאו בתחנת שכונות בתל אביב אברהם מושיקה, אשר נעצר על עבירת שוד.
רצף ארועים אלו אינו חריג. מנתונים אשר נמסרו על ידי המשטרה, בין השנים 2000 עד 2005 התאבדו בבתי מעצר של משטרת ישראל כחמישים עצורים.[2]
בשבע השנים האחרונות ארעו בבתי המעצר המשטרתיים לבדם קרוב לתשעה מקרי התאבדות בממוצע. נתונים אלו אינם כוללים נסיונות אבדניים שאינם מסתיימים במוות.
עוד עולה מן הנתונים כי מקרי התאבדות מתרחשים בתחנות משטרה בכל הארץ.
תופעת ההתאבדות בהליך הפלילי אינה ייחודית רק למצבים של מעצר.
לפני מספר שנים התאבד ד"ר גבריאל כנען אשר שימש כמנהל בית החולים זיו בצפת, זמן קצר לאחר שהורשע במספר עבירות מרמה.[3]
בנובמבר 2004 התאבד יצחק הרשקוביץ, מהנדס במע"צ, לאחר שהואשם בעבירות פליליות, בגין מחדלים בכבישים שהיו באחריותו, ולאחר שפורסמה כתבת טלביזיה קשה אודותיו.
בנובמבר 2005 התאבד בקפיצה ממגדל אבי ירדני, בן 70, לאחר שנחשד בהפעלת בנק בלתי חוקי. ירדני היה עצור בפרשה ושוחרר (ובהמשך הוברר כי אינו אחראי בפרשה). במכתב שהותיר טען כי הושפל ונפגע מהמעצר ומן הפרסום השלילי.
ולבסוף, ענינו של ד"ר דיויד וינר, השונה מן המקרים שתוארו עד כה בכך שלא היה חשוד כלל בביצוע עבירה. בכל זאת שמו שורבב לפרשיית רצח עת שימש סנגור של אחד החשודים. הוא נחקר בצורה אגרסיבית, הוסף כעד תביעה והועמד מול דילמות מקצועיות קשות. כאשר לא יכול היה לשאת את הסבל, שם קץ לחייו, בראשית שנת 2005.
ג. סכנת ההתאבדות בעקבות הליך פלילי
המשפט הפלילי הוא מן האמצעים החריפים ביותר אשר יש בכח החברה להפעיל כלפי הפרטים בה. הוא טומן בחובו פגיעה אינהרנטית בכבודו ולעיתים בחירותו של אדם, והוא מטיל אות קלון וגנאי. אנשים שכנגדם מופעל ההליך הפלילי, ובמיוחד עצורים, הם אוכלוסיית סיכון מובהקת לפגיעה בעצמם.
אדם אשר מוחשד בביצוע עבירה פלילית, נלקח מביתו או מעיסוקיו על ידי המשטרה וחירותו נשללת, נקלע לא אחת למצב של מצוקה וחרדה בעוצמה גבוהה. בספרות כונתה תופעה זו לעיתים "הלם ההחשדה".[4] הוא חרד מפני ההליך הצפוי לו וסכנת העונש ; הוא חרד מפני הלא- נודע ; הוא חרד מפני המשטרה ; מפני המעצר ותנאיו ; מפני האנשים שעלול הוא לפגוש במעצר.
העצור נמצא לבדו עם חרדותיו. מולו חוקרי משטרה, בקירבתו עצורים אחרים, שהוא חושש לסמוך עליהם או חושש מפניהם. הוא נתון בלחץ חיצוני של חוקרי המשטרה ובלחץ פנימי. הוא לא יודע כיצד לנהוג ולעיתים חושש מהשפעת דבריו על אנשים הקרובים לו. הוא מוצף על ידי רגשות קשים: פחד, חוסר אונים, אשמה ובושה.
בדרך כלל חולפות שעות רבות עד שהוא משוחח עם עורך דין.
חרדת המשפט והמעצר מאפיינת הן אנשים שנעצרו בפעם הראשונה והן את מי שבעברו מעצרים ותיקים פליליים רבים.
לגבי האחרונים, מדובר, פעמים רבות, באוכלוסיה רב בעייתית המגיעה מרקע סוציו-אקונומי חלש. המעצר מחמיר מצב נפשי שהיה עגום כבר לפני כן. לעצירים רבים אין תשתית ותמיכה משפחתית, כלכלית ונפשית ברמה סבירה, והם פגיעים במיוחד להתפרצות של ליקוי נפשי חריף, לתסמונות של דיכאון, חרדה והתמכרות. בהעדר התייחסות וטיפול הבעיות עלולות להחריף ולהביא לתוצאה קיצונית כגון פגיעה עצמית.
מנגד, כאשר מדובר באדם שמעולם לא הסתבך עם החוק, שזה לו המעצר הראשון, הוא מוצף בחרדה מפני התגובה החברתית, מפני הבושה. האם יופיע שמו בעיתון בהקשר פלילי? כיצד יגיבו בני משפחתו ? כיצד יגיבו חבריו ומכריו מן העבודה ?
לחרדה זו מצטרפים פחד ורתיעה מפני המגע עם אוכלוסיה עבריינית. עצורים הרחוקים מרחק רב מן העולם העברייני, מתארים מגע הזה כטראומה מרכזית של המעצר.
החרדה והבושה אינם רק נחלתם של עצורים. תחושות אלו מלוות חשודים ונאשמים שאינם עצורים ואף אחרים שמעורבים בהליך המשפטי. רבים מהם תופסים עצמם כאנשים הגונים, מן היישוב, שמעולם לא העלו על דעתם כי ייקלעו להליכים פליליים. העימות החריף בין התפיסה העצמית לבין ההליך הפלילי עלול להוביל לתוצאות חמורות ולפגיעה עצמית.
הספרות המקצועית והמחקר בקשר לתופעת ההתאבדות בכללותה מתארים את החוויה הרגשית המעורבת בהתאבדות. חוויה זו מורכבת, בין היתר, מרגשות של בושה, של אשמה ושל חוסר תקווה. במקביל ניתן לזהות בקרב מקרי התאבדות גורמי מצוקה ומצבי לחץ, שהם בבחינת גורמים מאיצים. אמנם אין הם הגורם השורשי להתאבדות אך נוכחותם מאפשרת את הוצאת ההרס העצמי מן הכח אל הפועל.[5]
פרופ' י' אור-בך, מהחוקרים והמטפלים המובילים בישראל בתחום זה, עמד על כך שמה שהופך את המצוקה הנפשית לקטלנית הוא העדר יכולת או אמצעי לווסת את הרגשות ולשכך אותם. שהרי כאב נפשי הוא נחלתנו הקיומית. הוא עשוי לאפיין גם אנשים מאושרים בדרך כלל. מה שהופך אותו לנסבל היא היכולת לווסת את הרגשות הקשים באמצעות מנגנונים שונים.[6] דברים אלו בוודאי מחזקים את הטענה כי מענה מקצועי שיועמד לרשות עצירים ומעורבים אחרים בהליך הפלילי עשוי להקטין את סיכון ההתאבדויות.
ד. מענה חסר של מערכת האכיפה לתופעת ההתאבדויות
השיעור הגבוה ביותר של התאבדויות מתרחש בבתי המעצר המשטרתיים אשר קולטים את העצור עם מעצרו הראשוני, לאחר חקירתו. אולם דוקא במתקני המעצר בתחנות המשטרה אין מערכת שעשויה לתת מענה נפשי למצוקות קשות של עצירים.
במתקנים אלו אין תקנים לפסיכיאטרים ואף לא לפסיכולוגים או לעובדים סוציאלים, אשר יכולים לשוחח עם העצורים ולהעריך את מידת מסוכנותם לעצמם.
חריג בתמונה זו הוא בית המעצר המרחבי באבו כביר אשר הנהיג שיתוף עם בית החולים אברבנאל, במסגרתו נמצא באופן קבוע פסיכיאטר מבית החולים אשר מטפל בעצורים הזקוקים לכך. אך פרט לכך אין למשטרה מערכת של סעד נפשי.
ככלל, כאשר היומנאי או הכלאי בתחנת המשטרה מתרשם כי העצור מתנהל בצורה חריגה הוא אמור להעבירו לבית החולים הסמוך לשם בדיקה. בחלק מתחנות המשטרה בגוש דן מועברים העצורים במקרה כזה לבית המעצר באבו כביר, שם יוכלו להיבדק.
ואולם הסדר זה רחוק מלהניח את הדעת ובפועל נותרות מצוקות קשות ללא כל התייחסות. כח האדם בתחנה אינו מיומן להעריך את מצבם הנפשי של העצורים, ומטבע הדברים החלטה להעביר עצור לבית חולים מתקבלת רק במקרים חריגים וקיצוניים. הסעה מיוחדת לבית החולים כרוכה בהשבתה של כח אדם וכלי רכב, ובמקרים רבים אין היא אפשרית, או שהיא מתעכבת זמן רב.
על השוטרים שאחראים על תאי המעצר בתחנות המשטרה מוטלות משימות נוספות. על כן, ובהעדר הכשרה מתאימה, אין הם יכולים לתת מענה מספק לעצורים ולפיקוח עליהם.
גם אמצעי הפיקוח הנהוגים ביחס לעצורים המסווגים כמסוכנים לעצמם אינם מספקים, ולעיתים עלולים להחריף את הבעיה. האמצעי השכיח של הפרדה ובידוד אינו מגביר תמיד את הפיקוח על העציר. מנגד הבידוד יוצר תגובות נפשיות קשות, עד כדי אפיזודות פסיכוטיות, הזיות ומצבים פארנואידים ; כבילתם של עצורים המאיימים בהתאבדות לא מסייעת כמובן למצבם הנפשי וממילא מוגבלת למספר שעות בלבד ; אשר למערכת טלביזיה במעגל סגור, היא עשויה להדק את הפיקוח אך מופעלת במספר מוגבל של תאים.
לשאלת הצורך והזכות לסעד נפשי:
יש שיטענו כי הקמת מערך בריאות נפש בבתי מעצר היא דרישה מוגזמת, בבחינת מותרות, במיוחד לאור העובדה שעצור מצוי באחריות המשטרה ימים ספורים בלבד, ולאחר מכן אמור להיות מועבר למתקנים באחריות שירות בתי הסוהר, שם קיים מערך בריאות פסיכיאטרי.
התשובה לכך היא כי שלילת החירות והמעצר הוא אמצעי חריף כשלעצמו, ואין להוסיף עליו פגיעה נוספת בבריאות ובכבוד האדם, אשר נגרמת כתוצאה מהעדר טיפול נאות בבעיות נפשיות שמתעוררות או מוחמרות בעקבות הכליאה. מצוקה נפשית אשר נוצרת עקב המעצר עלולה להוביל, בהעדר כל התייחסות, לתוצאות קשות: להחמרה או לחזרה אל בעיית התמכרות ; להתפרצות תחלואה נפשית שתפגע בתפקוד העצור גם לאחר שיהיה משוחרר; וחמור מכל לפגיעה עצמית. בריאות הנפש היא חלק ממכלול בריאותו של כל אדם. עצורים זכאים לקבל לפחות אותה רמת שירותי בריאות אשר ניתנת לכלל תושבי המדינה. מרגע המעצר, אין הם יכולים לפנות על דעת עצמם לקבל סיוע. על כן הם נתונים לאחריות מלאה של המשטרה וחובתה לספק להם את השירות הרפואי המלא.
העובדה שעצור נמצא בתחנת המשטרה ימים ספורים בלבד (הנחה שנסתרת לגבי עצורים רבים אשר מוחזקים על ידי המשטרה שבועות ארוכים) אינה צריכה לשלול טיפול רפואי נפשי, כאשר הוא זקוק לה באותם ימים. ולמעשה אך טבעי כי ההיזקקות בימים הראשונים רבה במיוחד, והעדרה עלול להביא לתופעות קשות.
במשטרה קיימת תפיסה מושרשת המקשה על הנחלת מודעות לסכנת ההתאבדות ועל התמודדות איתה. לפי תפיסה זו המשטרה היא תחנת מעבר, גוף שאמור להחזיק אנשים לתקופה קצרה בלבד. על כן, לפי אותה תפיסה, אין רואים את הטיפול והשיקום כאחריות, כיעד הנכלל בין מטלות המשטרה.[7]
לגישתנו, עמדת המשטרה אינה עומדת במבחן הביקורת. יש בה משום העברה של האחריות בנושא רגיש ביותר המחייב התייחסות. בשל החוויה הטראומטית של המעצר גם עצור שהגיע ליום אחד עשוי להיזקק לטיפול נאות, אשר לא אחת יכול להציל חיים.
ויודגש, המשטרה ערה לסכנות ולצורך במתן פתרונות נוספים על הקיים כיום. כך למשל, קצין רפואה ראשי של המשטרה ציין כי קיימת סבירות גבוהה שאנשים שנעצרו בפעם הראשונה נמצאים במצב של Stress עקב אי הוודאות המשפטית לגביהם.[8] לדבריו יש להקים מערך סיוע שיאויש על ידי רופאים פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים. ההסבר להעדרו של מערך כזה מוטל, דרך שיגרה, על קשיים תקציביים. אולם דומני כי גם תפיסה מוגבלת של תפקיד המשטרה מובילה את הנושא למקום נמוך בסדר העדיפויות.
במישור אחר – מעבר להעדר סיוע הנפשי - קיימות בעיות נוספות המקשות על התמודדות נאותה עם סכנת התאבדות של עצורים. בראשן הקושי בנגישות של עצורים לייעוץ משפטי. על חשיבות הזכות לייעוץ אין צורך להכביר מילים. בהקשר הנדון יש בה – מעבר לשמירה על זכויות העצור ומניעת עיוות דין – גם כלי להרגעה, להפחתת חוסר וודאות ולויסות חרדות. אולם הלכה למעשה עצורים רבים אינם זוכים לביקור עורך דין תוך זמן סביר. ההודעות על המעצר אינן נשלחות בזמן לסניגוריה הציבורית ובמקביל ההודעה על הזכות לייצוג משפטי, כמו גם לזכות השתיקה, אינה ניתנת ברגע הראשון של המעצר.
לבסוף, סכנת ההתאבדויות עשויה להיות מושפעת מתנאי מעצר קשים. בהקשר זה קיימים ליקויים רבים. העיקרי שבהם היא כמובן הצפיפות, הנובעת משטח מחיה זעום (לעיתים כ-2 מ"ר לעצור) נמוך מן המקובל במערב. לכך יש להוסיף תנאי תברואה בלתי מספקים, איוורור לקוי והעדר חצרות טיולים, דבר המונע אפשרות יציאה לאויר הפתוח.
ה. לקראת צמצום תופעת ההתאבדות בהליך הפלילי
(1) הגברת המודעות לסכנה: התמודדות טובה יותר עם בעיית ההתאבדויות בהליך הפלילי מחייבת פעולות שונות, אולם הבסיס לשינוי צריך להיעשות בדרך של הגברת המודעות בכל שדרות מערכת האכיפה.
המחקר והכתיבה בתחום זה חסרים. בנוסף, ניתן וצריך להשיג את הגברת המודעות באמצעות החלטות והנחיות מפורטות של קובעי מדיניות, אשר יגיעו לכל שוטר, כלאי ונושא תפקיד רלבנטי.
אכן, מדובר בנושא מורכב, המחייב רגישות, מחשבה והתייחסות לקשת רחבה של מצבים מצד כל מי שבא במגע עם עצורים. אולם הקניית כלים לכך אינה בלתי אפשרית, בין היתר במהלך הכשרתם של נושאי תפקידים שאחראים על העצורים, בהשתלמויות וכיו"ב. דוגמא מובהקת לשינוי תפיסה של המערכת ולהגברת מודעות ומיומנות של השוטרים הוא התחום של אלימות במשפחה. בעקבות מאמץ מרוכז ושינוי בהנחיות חלה תפנית ביחס של מערכת האכיפה אל הנושא והבנה טובה יותר של התופעה.
הגברת המודעות לתופעת ההתאבדות עשויה לסייע, כמובן, בהקטנת הסיכון גם לגבי אנשים המעורבים בהליך ואינם עצורים.
(2) הקמת ועדה ציבורית: ככלי לקביעת מדיניות מתאימה ולהגברת המודעות, יש מקום להקמת ועדה ציבורית שתורכב מדרגים בכירים ונציגי דיסציפלינות שונות. הועדה תבחן את הנושא לעומקו ותציע דרכים להתמודד איתו - ובלבד שאין בהצעה זו, אשר יישומה אורך בדרך כלל זמן רב, כדי לדחות צעדים דחופים אותם יש לנקוט לאלתר, כמפורט להלן.
(3) מערך סיוע בבתי המעצר: כפי שפורט למעלה, העדרו של מענה בתחום בריאות הנפש בתחנות המשטרה הוא ליקוי משמעותי שיש לתקנו. הקמת מערכת של בריאות נפש במשטרה היא, אם כן, צורך בסיסי.
הקמת מערכת נאותה בתחום זה כרוכה, מטבע הדברים, בעלויות. אולם אין בכך כדי לבטל את הצורך, ובוודאי לא למנוע צעידה לכיוון.
כך, בהקצאת תקנים של מספר עובדים סוציאלים, אשר כל אחד מהם יהיה אחראי על מספר תחנות, יהיה משום שיפור חשוב.[9]
ניתן לשער כי שיחה עם גורם טיפולי כעובד סוציאלי עשויה לשמש עזרה ראשונה אשר היתה מונעת לפחות חלק ממקרי ההתאבדות שתוארו למעלה.
באותה מידה ניתן ליישם במקומות אחרים את מודל השיתוף בין בית המעצר אבו כביר לבין בית החולים אברבנאל.
(4) התייחסות מיוחדת לאוכלוסיית מכורים ולחולי נפש:
נאמנה לתפיסתה כי אין היא עוסקת במתן טיפול המשטרה אינה מעניקה בתחנות כל מענה טיפולי לעצורים מכורים לסמים. אלא שעצורים אלו נתונים בסיכון מיוחד בשל הסבל הכרוך בתופעות הגמילה, קרי הניתוק הפיזי מן הסם. המשטרה אינה נוהגת לתת תחליפי סם, אשר ניתנים במוסדות שונים, כגון אדולן, והיא מתמודדת לא אחת עם מכורים אשר משתוללים או מנסים לפגוע בעצמם או באחרים בשל תופעות הגמילה.
מצב זה אינו סביר ויש לעצב פתרונות, באמצעות כח אדם מתאים, לעצורים שמכורים לסמים.
בעיה קשה קיימת גם בהתמודדות עם עצורים הסובלים ממחלת נפש. עצורים אלו נשלחים במקרים רבים לבדיקה פסיכיאטרית בבית חולים, אם בצו הסתכלות של בית משפט ואם מיוזמת המשטרה. כל אימת שנמצא כי מצבם יציב, הם מוחזרים לבית המעצר. שם מצבם מתדרדר, במיוחד כאשר ננקטים כנגדם אמצעים של הפרדה וכבילה. כח האדם המצוי בבית המעצר כלל אינו ערוך לטפל בהם כנדרש.
למעשה, גם במשטרה נטען כי אין להחזיר חולי נפש אל כותלי בית המעצר.[10] הסיכון שקיים מהם לעצמם ולאחרים הוא גבוה, ויש הכרח להסדיר את הימצאותם בפיקוח רפואי נאות. אחד הדרכים לכך הוא הגדלת התקנים המוקצים למשטרה במרכז בריאות הנפש (מב"ן) אשר באחריות שירות בתי הסוהר.
(5) שיפור בנגישות של עצורים לעורכי דין
כאמור, שיפור הנגישות של עצורים לעורכי דין עשוי להקל מסכנת הפגיעה העצמית, בנוסף לחשיבותה הרבה לשמירת זכויות בהליך. במקום אחר[11] עמדתי על כך כי ראוי שהמשטרה תודיע על זכות הייעוץ, כמו גם על זכות השתיקה, ברגע המגע הראשון עם העצור. קביעת נוהל כזה, כפי שנהוג בשיטות מערביות רבות, לא יטיל מעמסה מיוחדת על המשטרה. דחיית ההודעה, לעומת זאת, עשויה לרוקן אותה מתוכנה. כמו כן, יש מקום לשינויים נוספים במישור זה, לרבות נוכחות של עורכי דין בחקירה, מניעת עיכובים בעריכת המפגש ועוד.
(6) שיפורים בתנאי המעצר
הצורך בשיפור בתנאי המעצר אינו צריך הנמקה מיוחדת והוא עולה חדשות לבקרים בדו"חות הביקורת שנערכים על ידי גופים שונים. לא למותר לציין כי בסופו של יום מאבקים ציבוריים שנערכו בענין זה – כגון העתירה לחייב את המשטרה שלא להחזיק אף עצור שאין לו מיטה – נשאו פרי, והמשטרה נדרשה, בהוראת בג"צ להערכות מיוחדת בענין. שיפור תנאי המעצר עשוי לתרום את חלקו בנסיון להקטין את תופעת ההתאבדויות.
(7) קו חרום טלפוני
אחד הכלים המקובלים במצבי סיכון הוא קו טלפוני זמין, אנונימי ודיסקרטי אשר יש בו כדי להעניק סעד ראשוני. יש לשקול יצירתו גם למי שזקוק לכך בעקבות ההליך הפלילי. קן מעין זה עשוי להיות מופעל על ידי מוסדות שונים, כגון הסניגוריה הציבורית. הוא עשוי להיות זמין לכל מי שנתון במצוקה בהקשר להליך הפלילי. מובן כי ביחס לעצורים מעוררת ההצעה קושי, שכן האפשרות שלהם לעשות שימוש בטלפון, עד לתום החקירה, מוגבלת. עם זאת, יש דרכים להבטיח כי השיחה מתבצעת רק למספר מסוים, ומנגד לדאוג לכך שנותני השירות יהיו כפופים למגבלות.
בסופו של יום, רשימה זו חוזרת ומזכירה כי המשפט הפלילי עוסק בדיני נפשות, פשוטו כמשמעו. דומני כי אם תתגייס מערכת האכיפה כדי להתמודד עם תופעת ההתאבדויות, היא תוכל לצמצמה ; וכמובן שכל צמצום ולו הקטן ביותר משמעותו הצלת חיים.