גישור בין פוגע ונפגע בהליך הפלילי - עו"ד בני שטיינברג

א.     מבוא

ביתה של דליה ישראלי, הגרה ביישוב קטן בדרום הארץ, נפרץ ונגנבו ממנו כסף מזומן, תכשיטים שקיבלה בירושה ועוד. פרט לאבדן הרכוש גרם המקרה לפגיעה רגשית ולחרדות, במיוחד אצל ילדת המשפחה, בת השבע. תחושת הפגיעה התעצמה משהתברר כי הפורץ הוא אבי, נער תושב היישוב, שקיבל שיעורים פרטיים על ידי אחד מילדי המשפחה ולמעשה היה כבן בית. דליה חשה עלבון ומעילה באמון. למרות זאת, ואולי בשל כך, הסכימה להיפגש עם הנער ועם אביו במסגרת פרויקט הגישור הנסיוני. המפגש נתן לדליה הזדמנות לתאר בפניהם את השלכות הפריצה ולשמוע את אבי מתחרט, ואילו זה חש מקרוב את תוצאות מעשיו וקיבל עליו את האחריות להם. משהתברר כי משפחת ישראלי נאלצה לוותר על החופשה השנתית, הציע האב לממן חופשה אחרת ובלבד שייקבע בהסדר כי בנו יעבוד וישיב את הכסף. הסדר גישור זה אושר על ידי בית המשפט לנוער, שדן בתיקו הפלילי של אבי, ושימש חלופה לעונש. דליה מצדה כתבה לשירות המבחן כי בניגוד למקרה קודם בו נפרץ ביתה, ניתנה לה עתה הזדמנות להביע את תחושותיה ולהיווכח שמקשיבים לה. היא יצאה מחוזקת ובמקביל יישבה את ההדורים עם משפחתו של אבי, שגרה לא הרחק ממנה.[1]

גישור הינו הליך שבו מגשר, שאינו בעל סמכות הכרעה, מסייע לצדדים כלשהם להגיע להסדר בקשר לסכסוך שביניהם.[2] בשנים האחרונות התפתח ההליך בישראל, קמו מרכזים להוראתו והותקנו תקנות להסדרתו. למרות זאת, יישומו הצטמצם לתחום האזרחי ושערי המשפט הפלילי נותרו, ככלל, נעולים בפניו.[3]  במדינות בהן התפתח הגישור הפלילי, הוא נשען על מקורות תיאורטיים נרחבים, שבבסיסם ביקורת נוקבת על המשפט הנוהג. המקור המרכזי היא אסכולת החשיבה של הצדק המאחה Restorative Justice)), הרואה בגישור הפלילי יישום של מטרותיה. אסכולה זו, שתידון בסעיף ב, מציעה פרדיגמה אחרת להסתכלות על פשע ולתגובה אליו.

בבואנו ליישם גישור בפלילים עלינו להתמודד עם קשיים עקרוניים שההליך מעורר אל מול תפיסות היסוד של המשפט הפלילי. בהקשר זה ניתן לציין שלושה קשיים יסודיים:

(1)  הגישור הוא כלי ליישוב סכסוכים, אולם המשפט אינו תופס פשע כסכסוך בין פרטים, אלא כהפרת חוק המהווה מעשה אנטי חברתי. כדי ליישם גישור בפלילים יש לברר אפוא האם ניתן לזהות פשע כסכסוך או לכל הפחות לראותו כאירוע בעל מאפיינים של סכסוך.

(2)  היריבות במשפט הפלילי היא בין המדינה לבין מבצע העבירה. מכאן שגישור בין הקרבן לבין הפוגע מקנה מעמד לקרבן, שנתפס בשיטה הקיימת כגורם חיצוני להליך. הפגשה של בעלי הזיקה הישירה לאירוע הפלילי, קרי הפוגע והקרבן, נגזרת מהשקפת העולם שבבסיס הגישור ומן השאיפה לשפר את מצב הקרבן. הפגשה זו יוצרת מתח עם הפרדיגמה המקובלת של המשפט הפלילי.

(3)  קושי שלישי קשור ליחס בין הליך הגישור לבין המטרות המסורתיות של המשפט הפלילי ושל הענישה, כגון: גינוי חברתי וגמול בגין המעשה, הרתעה, שיקום ועוד. נדרש לברר האם אימוץ גישור בפלילים יפגע במטרות אלו.

            פרט לקשיים עקרוניים אלו מעורר הגישור הפלילי שאלות עיוניות ומעשיות רבות. מאמר זה אינו מתיימר לדון בכל מגוון הנושאים שמתעוררים בקשר להליך, ותכליתו היא לברר את מקורותיו של הגישור הפלילי, את מאפייניו העיקריים ואת התפתחותו בעולם,  וכן לדון במתח העקרוני בינו לבין התפיסות המסורתיות של המשפט הפלילי. בסופו של יום אציע, על בסיס ניתוח זה, כי המשפט הישראלי יאמץ את הגישור בין קרבן לפוגע באופן חלופי או מתווסף (בהתאם לנסיבות ולחומרת העבירה) להליך הפלילי. בכך יורחב סל האמצעים אותם ניתן לנקוט במסגרת התגובה לפשע.

בטרם אפנה לברור מקורות ההליך מן הראוי לעמוד על שאלת המינוח הנוהג בנוגע אליו.[4] באנגלית הביטוי הנפוץ לתיאור ההליך הוא: Victim Offender Mediation. בשיח המקובל של המשפט הפלילי נפוץ השימוש במונחים עבריין או נאשם. אולם, למונח הראשון נלווית תווית שלילית ומתייגת ואילו הביטוי נאשם נוגע למשפט הפלילי בעוד שהגישור הוא הליך חיצוני. הגישור הפלילי מדגיש את הפגיעה שבעבירה ועל כן אשתמש במונח גישור בין קרבן לפוגע. כן אשתמש לעתים בכינוי מבצע עבירה, שהוא נייטרלי יותר מעבריין. אשר למונח "צדק מאחה", זהו המונח העברי שהשתרש ככינוי לאסכולה העיקרית בתחום הגישור הפלילי, אסכולת ה - Restorative Justice.[5]

ב.     מאפייניו ומטרותיו של הגישור הפלילי

התפיסה השונה של התחום הפלילי על פי תיאורית הצדק המאחה, בצירוף רעיונותיהן של אסכולות נוספות כמו אסכולת ה - ADR ותנועת הקרבנות, מהווים בסיס אידאולוגי ומכשירים את הקרקע מבחינה חברתית, להתפתחות הגישור בעניינים פליליים. רבים מהעקרונות הכלליים של הגישור, כפי שהתפתחו בענפי המשפט השונים, חלים גם על הגישור הפלילי, למשל סודיות ורצון חפשי. אולם צרכיו של התחום הפלילי מחייבים פיתוח עקרונות מיוחדים. זאת ועוד, שנים של התעלמות מן הנושאים העומדים בין קרבן לפוגע מחייבים אותנו לברר מהי למעשה הכוונה במושג גישור בפלילים, מהן מטרות ההליך  ומהם הנושאים שיידונו במסגרתו. לצורך הבהרת המושג ראיתי ראשית לעמוד על שתי אבחנות בסיסיות: האחת אבחנה בין הגישור הפלילי לבין משא ומתן בקשר למשפט הפלילי, והשניה בין גישור במקרה של סכסוך הדדי לבין גישור בעקבות פגיעה חד צדדית.

האבחנה הראשונה נועדה להבדיל בין הליך הגישור שמפגיש בין הקרבן לפוגע ומעניק להם את הכח לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות, לבין מנגנונים לניהול משא ומתן בין הצדדים למשפט הפלילי, קרי המדינה והנאשם. לעתים יש נטייה לבלבל בין הליכים שונים אלו. משא ומתן בין נאשמים לרשות התובעת הוא עניין של יום יום. כמו כן, סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את בית המשפט לברר, והלכה למעשה לקדם, את הסכמת הצדדים לעובדות ולראיות הקשורות למשפט, בתנאי שהנאשם מיוצג על ידי עורך דין. על בסיס סעיף זה מתבצעים בשנים האחרונות במספר בתי משפט בישראל הליכים שתכליתם לקדם הסדרי טיעון. אמנם השופט אינו מתערב בעסקת הטיעון או בשאלת העונש, אך הוא מקיים ישיבה בה נדונות השאלות העובדתיות ואף מעיין בראיות התביעה. במקרים רבים מובילה ישיבה זו להסדר בין המדינה לנאשם, ואם לא - עובר התיק לשמיעת ראיות אצל שופט אחר.[6] הליך זה תואר בעיתונות כתחילתו של גישור בפלילים בישראל אך למעשה אין הדבר כך. ניתן ללמוד בהקשר זה מן ההבחנה הקיימת במשפט האזרחי בין גישור המתבצע בין הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט ואשר מקפיד על עקרונות מיוחדים, לבין מה שמכונה לעתים "פישור שיפוטי", כלומר ניסיונות של השופט לקדם פשרה בין הצדדים בתחילת המשפט או במהלכו.[7] הפישור השיפוטי מעורר שאלות רבות אך יש בו תועלת לזירוז הליכים בבית המשפט, עובדה הנכונה גם במישור הפלילי. אולם אין מדובר בגישור המבוסס על השתתפות פעילה של הצדדים ועל עקרונות נוספים, כגון פגישות נפרדות, סודיות ומתן ביטוי לרגשות. ובעיקר, בתחום הפלילי חסרה בו מעורבות של מי שאינו צד למשפט הפלילי, קרי הקרבן.

האבחנה השניה נועדה להבדיל בין שני טיפוסים עיקריים של עניינים פליליים אשר הליך הגישור נדרש לטפל בהם בצורה שונה. כאשר פורץ נכנס לביתו של אדם זר וגונב רכוש, אזי העבירה אינה קשורה לסכסוך קודם ביניהם, ואנו גם לא נוטים להביט על היחסים בין הפורץ לבין הקרבן כאל מחלוקת שיש לפתור. גישתו של הגישור היא, שגם במקרה כזה יש ללבן נושאים רבים באמצעות מפגש אשר יביא תועלת לשני הצדדים. אך עדיין מאפייני ההליך במקרה זה יהיו שונים מגישור הדן בסכסוך הדדי ומתמשך. ניתן אם כן להבחין בין פגיעה מובהקת באחר, אותה אגדיר כפגיעה חד צדדית לבין עבירה בעלת יסודות הדדיים, אותה אגדיר כסכסוך הדדי. דוגמה מובהקת לסכסוך הדדי היא תקיפה חבלנית, שבמסגרתה כל צד פגע באופן פיזי במשנהו, אגב קטטה ביניהם. לא אחת בעבירות של סכסוך הדדי יש היכרות קודמת בין הצדדים וקיים סכסוך נמשך, אם כי עבירות בין מכרים יכולות להיות גם חד צדדיות. מטבע הדברים קיימים מקרי ביניים ולמעשה ניתן לראות זאת כציר של אפשרויות שבצידו האחד עבירה חד צדדית מובהקת, כגון שוד של אדם זר ברחוב, ובצידו האחר סכסוך הדדי מובהק, כגון קטטה בין שני שכנים שרבים ביניהם זה זמן רב. הגישור הפלילי עשוי לעסוק בכל המקרים על הציר הזה, אך יש להיות ערים לשאלה היכן ממוקם כל מקרה ומקרה. מחד, הדבר דרוש לאפיון הגישור בתיק שבו בוצעה עבירה חד צדדית, כהליך שנושאיו אינם יישוב מחלוקת קודמת, כי אם טיפול בבעיות שנוצרו בין הצדדים, תוך הדגשת הפגיעה בקרבן. מאידך, יש באבחנה כדי להדגיש את הצורך לטפל באופן שונה בעבירות של סכסוך הדדי. הגישור אמנם אינו מתעלם מן הפגיעה שנגרמה לכל צד אך הוא מייחס חשיבות לשורשי הסכסוך, שכן פתרונו יביא שלום בין הצדדים וימנע המשך מעשים פליליים זה כנגד זולתו. לאבחנה המתוארת יש השלכות מעשיות על ביצוע הגישור. הגישור בסכסוכים הדדיים קרוב במידה רבה לגישור אזרחי, קהילתי או משפחתי ותכליתו לפתור מחלוקת נמשכת בין הצדדים. הסכסוך אינו נובע מן העבירה אלא זו מהווה רק סימפטום של הבעיה. ישנן בעולם אף תכניות גישור שמהוות חלק ממרכזי גישור קהילתיים, ועוסקות בעבירות פליליות אשר בוצעו כלפי מכרים.[8] 

אשר למטרות ההליך ולנושאים שיידונו בו אזי בהעדר סכסוך קודם ישאף הגישור לקיים דיון בהשלכותיו של המעשה ובתחושות הצדדים, ולחפש דרכים לתיקון הפגיעה שנוצרה, בין שזו הפגיעה הרגשית או החומרית. המטרה העיקרית של המפגש אינה להגיע במהירות אל כתיבתו של הסכם שיקבע את גובה הפיצוי לקרבן. הסכם כזה חשוב להמחשת האחריות אך השגתו אינה צריכה לבוא במקום יצירת דיאלוג ובירור הנושאים שמטרידים את הצדדים. Mark Umbreit, מהחוקרים הבולטים בתחום הגישור הפלילי, מכנה גישה זו: "Humanistic Mediation", ולטענתו יש בה כח של שינוי וריפוי.[9] תכלית הגישור היא אפוא לתת מענה לצרכים השונים של הקרבן, הפוגע והקהילה. המענה לצרכים אלו מקפל בתוכו את התועלת שעשויה לצמוח מן ההליך, כדלקמן:

(1)  מענה לצרכי הקרבן:

בגישור הפלילי שלב הצגת הסיפור על ידי הצדדים הוא בעל חשיבות מיוחדת. בראשיתו של המפגש ניתנת אפשרות לקרבן לספר בחופשיות את הסיפור שלו, בלא שהוא מוגבל, כמו בבית המשפט, לנושאים הרלבנטיים למשפטו של הפוגע. הקרבן יכול להביע רגשות, והוא יכול להפנות את דבריו ואת רגשותיו ישירות אל הפוגע. אפשרות זו מעניקה להליך ערך מיוחד מבחינת הקרבן משום שהיא גורמת לפוגע להקשיב ולא להסתתר מאחורי טיעונים משפטיים שנאמרים בשמו.

בנוסף, ניתנת לקרבן הזדמנות לברר נושאים עובדתיים שמטרידים אותו, כגון: מדוע ביצע הפוגע את המעשה ? מדוע דווקא כלפי ? כיצד עלה בידו לעשות פעולה זו או אחרת ? ועוד. קבלת מידע והבנת הרקע למעשי הפוגע הם צורך של הקרבן. הם מסייעים לחיזוק תחושת הבטחון ומקטינים את הפחד מפני הישנות המעשה. כמו כן שמיעת התנצלות והבעת צער מפי הפוגע מעניקה את ההכרה שקרבנות רבים מחפשים. הכרה בכך שנגרם להם נזק והכרה בכך שלא דבק בהם אשם. מבחינתם, התנצלות כזו עדיפה לעתים על פיצוי חומרי. עם זאת, פיצוי הקרבן הוא נושא חשוב לדיון כאשר זה חפץ בכך. הוא מבטיח שקבלת האחריות אינה מילולית בלבד אלא מאחוריה נכונות אמיתית של הפוגע לעשות דבר מה לתיקון הפגיעה. כן יש בו כדי לתקן במידת האפשר את הנזק החומרי שנגרם. ולבסוף, עצם השתתפות הקרבן במפגש תוך חתירה למטרות אלו מעניק לו תחושה של מעורבות והשפעה על הליך הצדק, תחושה שחסרה במשפט הפלילי.

           (2)  מענה לצרכי הפוגע ושמירה על מידתיות התגובה לפשע:

גם מבחינת הפוגע יש ערך בהצגת דבריו בחופשיות, בהקשבתם של הקרבן והמגשר להסבריו ובשמיעת דברי הקרבן, וזאת החל מן השלב המוקדם של הגישור. לעתים זו פעם ראשונה שהוא תופס באמת את הפגיעה שפגע בצד השני. ייתכן שעד כה כלל לא ראה נגד עיניו ולא הרגיש את תחושותיו של האדם שנפגע, אלא התייחס למעשיו התייחסות שכלתנית, תוך חיפוש אחר תירוצים והצדקה עצמית. עתה ניתנת לו הזדמנות לקבל אחריות על המעשה וזאת במישרין כלפי מי שנפגע ממנו.

מנגד, האווירה שמכתיב ההליך מבטיחה התייחסות גם לצרכים האישיים של הפוגע. המגשר וכללי הגישור יוצרים התייחסות מקבלת ואנושית אליו כאדם. ההשתתפות הפעילה בתהליך קבלת ההחלטות תסייע להעצמת הפוגע, לעומת מצב של קבלת עונש באופן פסיבי. הפוגע יתאר את בעיותיו האישיות אשר הובילו אותו לביצוע המעשה, ותנתן לו הזדמנות להסתייע בהליך הגישור לשם כניסה לתהליך שיקומי, במידה והוא זקוק לכך. בהקשר זה יש להבהיר כי הגישור אינו עוד כלי לשיקום הפוגע, אולם עשויה להיות בו חוויה משקמת על ידי חשיפת הפוגע לתוצאות מעשיו. הגישור מאפשר פרסונליזציה של הקרבן והוא עשוי להוביל להתחייבות של הפוגע בקשר לאורח חייו העתידי, לרבות בדבר נכונות להיכנס למסלול של שיקום (כדוגמת לימודים או טיפול). הגישור לעומת זאת אינו יכול להחליף תהליך שיקומי ממושך שהפוגע זקוק לו, כדוגמת גמילה מסם או פתרון בעיית אלימות שורשית.

לבסוף, אין להתעלם מכך שלנגד עיניו של הפוגע עומדת השאיפה להימנע ממשפט פלילי או להקל בעונש. אין בכך פסול והדבר משתלב בשאיפת הגישור והצדק המאחה לצמצם את השימוש במשפט הפלילי. יתרה מכך, שאיפה זו מתחייבת מעקרון המידתיות הקבוע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על פי עקרון זה, הפגיעה בזכויות יסוד לא תעשה במידה העולה על הנדרש. מטבע הדברים הסנקציות של המשפט הפלילי פוגעות בזכויות יסוד של הפרט (כגון חירות, קנין וכבוד) ולכן יש לברר בכל מקרה ומקרה האם לא ניתן להסתפק בחלופות שאינן פליליות, אשר פגיעתן פחותה.[10]

           (3)  מענה לצרכי הקהילה:

הגישור חותר לקדם גם את העצמת הקהילה. השאיפה היא לשתף את הקהילה בפעולותיה של תכנית הגישור ולעמוד בקשר שוטף עם גורמים בתוכה. נטילת האחריות על ידי הפוגע ואיחוי הקרע בינו לבין הקרבן, יוצרים אצל הקהילה תחושה של עשיית צדק.  כמו כן יש לחתור לשילובו מחדש של הפוגע בקהילה, דבר שיתרום להסרת חומות החשדנות בעקבות מעשה העבירה. הסכמתו של הפוגע לבצע עבודה כלשהי עבור הקהילה תתן ביטוי מוחשי למטרה זו.

ג.     התפתחות הגישור הפלילי

1.         ארצות הברית וקנדה

בצפון אמריקה קיימים  מודלים רבים של תכניות גישור בעניינים פליליים. באופן גס ניתן לאפיין שלושה סוגים של תכניות: תכניות גישור פלילי-קהילתי, תכניות עם דגש על פיוס, הקשורות ברובן לכנסייה ותכניות כלליות לגישור בין קרבן לפוגע. עם זה, במהלך השנים חל טשטוש בין המודלים השונים, ורובם ככולם משתייכים לתנועה רחבה של גישור בפלילים (Victim Offender Mediation).

בראשית שנות השבעים הוקמו בארצות הברית מספר פרויקטים, שביקשו לטפל בתיקים פליליים בדרך אחרת ולערב את הקרבן. בולט ביניהם הוא: Night Prosecutor's Program  באוהיו. במסגרת הפרויקט, שהחל בשנת 1971, זומנו הנאשם והמתלונן להופיע בפני צוות שהורכב מסטודנטים למשפטים, עובדים סוציאליים ואחרים, ופעל להשגת הסדר בין הצדדים. השגת הסכם, שכלל לרוב פיצוי למתלונן, הובילה לסגירת התיק כנגד הנאשם.[11] פרויקט דומה הוקם בבוסטון וכונה "Urban Court",  ואילו בניו יורק החל אחד ממרכזי הגישור הגדולים להפעיל בשנת 1975 תכנית גישור בפלילים בתיקים בהם קיימת היכרות מוקדמת בין הפוגע לקרבן. העבירות העיקריות שבהן טיפלה התכנית היו הטרדה, תקיפה ובהמשך גם פשעים חמורים יותר, לרבות אינוס.[12] שלוש התכניות הן דוגמה למודל הפלילי-קהילתי וכמותן פועלות בצפון אמריקה תכניות רבות ואף זוכות למימון ממשלתי. מודל זה מתאפיין בזיקה לגישור האזרחי ולמרכזי גישור קהילתיים, וניתן בו דגש לטיפול בעבירות שבוצעו על רקע של יחסים מתמשכים.

עם זאת, ראשיתה של תנועה רחבה לגישור בפלילים אינה מיוחסת לגישור הפלילי-הקהילתי כי אם לניסיון  שנערך באונטריו, קנדה, בשנת 1974, במסגרתו פנו שני צעירים שהואשמו בשורת עבירות רכוש לקרבנותיהם, אותם לא הכירו, והציעו להם פיצוי.[13] קצין המבחן שיזם את המפגשים היה פעיל בכנסייה המנוניטית (Mennonite Church), אשר החלה להקים תכניות שתכליתן גישור בין קרבנות לפוגעים, גם כאשר לא קיים קשר קודם ביניהם. תכניות אלו נקראו VORP (Victim Offender Reconciliation  Programs). הראשונה בהן נוסדה באינדיאנה בשנת 1978, ובעקבותיה הוקמו תכניות רבות.[14] תכניות ה - VORP חותרות לפיוס בין הקרבן לפוגע תוך זיקה לרעיונות דתיים.

בהמשך החלו להתארגן תכניות גישור גם על ידי גופים קהילתיים או ממסדיים שונים, ללא כל קשר לכנסייה. בהדרגה התפתחה תנועה של גישור בין קרבן ופוגע, שמודל  ה - VORP היה רק חלק ממנה. גם השיח של תנועה זו כבר לא היה דתי, ובמקום מונחים של פיוס וסליחה הפכו מונחים של דיאלוג, ריפוי ופיצוי הקרבן לדומיננטיים.

תנועת הגישור הפלילי הובילה להקמתן של תכניות רבות בכל רחבי ארצות הברית וקנדה בקצב מהיר. לקראת סוף שנות התשעים מספרן קרוב לשלוש מאות,[15] אם כי מספר התיקים הכולל המגיע אליהן עדיין קטן ביחס לכלל התיקים הפליליים. רוב התכניות מופעלות על ידי גוף וולונטרי חוץ ממסדי, אך קיימות גם לא מעט תכניות שהוקמו על ידי רשויות אכיפת החוק עצמן: המשטרה, התביעה, בתי המשפט, שירות בתי הסוהר ועוד.[16] כמעט מחצית מתכניות הגישור עוסקות בעבריינות נוער ואילו חלקן מתמחות בעבירות חמורות שבהן המפגש בין הקרבן לפוגע מתבצע בבית הכלא, לשם נשלח האחרון. רבים מהעוסקים בתחום מאוגדים בארגון VOMA (Victim Offender Mediation Association)[17] שמרכזו בארה"ב והוא כולל סניפים במספר מדינות נוספות.

2.          הגישור הפלילי באירופה - החלטת מועצת אירופה           

במהלך שנות השמונים החלו מדינות שונות ברחבי אירופה ליישם את הליך הגישור בעניינים פליליים. באחדות מהן, כגון גרמניה, צרפת ופינלנד, התפתח ההליך באופן נרחב והוקמו תכניות רבות.[18] ההערכה היא כי נכון לשנת 2000 פועלות באירופה מעל לשבע מאות תכניות המבצעות גישור בפלילים.[19] ביטוי מובהק להכרה בה זכה ההליך באירופה יש בהחלטה שקיבלה מועצת אירופה הקוראת ליישומו.[20] נספח המצורף להחלטה מציע הגדרה של ההליך:  

"Any process whereby the victim and the offender are enable, if they freely consent, to participate actively in the resolution of matters arising from the crime through the help of an impartial party (mediator)".

ההחלטה מציינת כי מדובר בהליך גמיש המבוסס על תפיסה של פתרון בעיות, ואשר עשוי להתווסף או להוות חלופה למשפט הפלילי ; ההחלטה עומדת על התועלת שבהשתתפות פעילה מצד הקרבן והפוגע בהליכים הנובעים ממעשה של פשע ; היא מדגישה את הצורך של הקרבן ליצור קשר עם הפוגע ולקבל התנצלות ופיצוי ; והיא מציינת שגישור עשוי להוביל לתוצאות קונסטרוקטיביות יותר ופוגעות פחות.

בנספח להחלטה מפורטות הנחיות ליישום ובין היתר: נדרשת הסכמה חפשית של הצדדים להשתתף ; הגישור צריך להיות זמין ואפשרי בכל השלבים של ההליך הפלילי;  יש לשמור על סודיות ועל הגנות דיוניות, כגון הזכות לייעוץ משפטי  ; ההחלטה על הפניית תיק לגישור כמו גם ההערכה של תוצאות ההליך צריכות להיות שמורות לרשויות אכיפת החוק ; העובדות הבסיסיות של המקרה צריכות בדרך כלל להיות מוסכמות על הצדדים  ; על אף עקרון הסודיות, על המגשר לדווח על כל פשע חמור שיתגלה במהלך הגישור.

באנגליה, ראשיתו של הגישור הפלילי בתכנית שהוקמה ב - South Yorkshire בשנת 1983.[21] ככלל ניתן לומר כי יחסית לצפון אמריקה ולמדינות אחרות באירופה קצב ההתפתחות של ההליך באנגליה הוא אטי. נכון למחצית 1999 פעלו 36 תכניות (כולל כאלו העוסקות בהליך ההיוועדות), אולם יש הסוברים כי לאחרונה בשלו התנאים אשר יובילו להתפתחות משמעותית יותר של התחום.[22] מרבית התכניות עוסקות בעבירות קלות יחסית אולם יש גם המתמחות בעבירות חמורות. הבולטת מביניהן היא : "Leeds Mediation and Reparation Service" אשר מטפלת בפשעים מסוגים שונים. הניסיון של התכנית מראה כי נכונות הפוגע להשתתף בהליך, לקבל אחריות על מעשיו ולהביע חרטה חשובה לא אחת לקרבן יותר מאשר קבלת פיצוי.[23] התכנית הגדולה ביותר באנגליה מופעלת דווקא על ידי המשטרה: "Thames Valley Police Restorative Conferencing Unit".[24]

בגרמניה התפשט ההליך באופן נרחב יותר מאשר באנגליה. בחקיקה נקבעו מספר הוראות אשר התייחסו לאפשרות של הפניית תיק לגישור בין הקרבן לפוגע. על פי בדיקה משנת 1996 דיווחו 386 ארגונים כי הם מבצעים גישורים בפלילים, ובמחקר משנת 1997 נמצא כי מרבית הליכי הגישור בוצעו בעקבות עבירות אלימות ולאו דווקא בעבירות רכוש.[25]

בשנת 1999 הוקם ארגון כלל אירופי לקידום הגישור והצדק המאחה: The European Forum for Victim-Offender Mediation and Restorative Justice .[26]

3.        מחקרים אמפיריים 

על מנת להעריך את הליך הגישור נעשו במדינות שונות מחקרים אמפיריים אשר בדקו שורה של פרמטרים. בכמה מחקרים נמצא כי ביותר ממחצית התיקים המופנים לתכנית הגישור לא מתקיים בסופו של דבר מפגש פנים מול פנים בין הקרבן לפוגע.[27] מחקרים אחרים, לעומת זאת, מדווחים על נכונות של שבעים אחוזים ויותר מהצדדים להשתתף.[28] לטעמי, אין בסירוב של חלק מהצדדים להשתתף כדי לבטל את חשיבות ההליך ואת תועלתו בעבור מי שהסכים. ניתן להעריך כי אחוז ההשתתפות יגדל ככל שתגדל המודעות הציבורית לגישור הפלילי. כן יש משקל לאופן הפנייה  של המגשר לצדדים וליכולתו להפחית את חששותיהם. במקביל, המחקרים מצביעים על כך שקרוב לתשעים אחוזים מן התיקים בהם התקים מפגש מסתיימים בהסדר, ולעתים מעל תשעים וחמישה אחוזים.[29] למעשה, ממצאים אלו קשורים לפרמטר הקודם. ההקפדה על רצון חפשי ומודע של הצדדים מובילה לכך שכאשר מתקיים בסופו של דבר מפגש הסיכוי להגיע להסדר הוא גבוה.

המרכיב הנפוץ ביותר במסגרת הסכמי גישור הוא תשלום כספי לקרבן על ידי הפוגע. כן עשויים להיכלל בהסדר מרכיבים של שירות לקהילה. ישנם לא מעט הסדרים שאינם כוללים התחייבות קונקרטית ועיקרם הוא מתן ביטוי לחרטה או התחייבויות התנהגותיות שהפוגע מקבל על עצמו.

פרמטר חשוב להערכת הגישור הפלילי נוגע למידת שביעות הרצון שהמשתתפים מביעים ולתחושותיהם בנוגע לעשיית צדק. מחקרים רבים, שבחנו שאלה זו באמצעות ראיונות או שאלונים, אישרו את ההנחה שהצדדים מרגישים מסופקים יותר, זאת לאחר שתשובותיהם הושוו לתשובות שנתקבלו ממי שעבר דרך המערכת הפלילית הרגילה.[30]  

לבסוף, מספר מחקרים אמפיריים ניסו לברר האם יש בגישור כדי לתקן את דרכיו של הפוגע ולהקטין את הסיכון שיבצע עבירה נוספת. הממצאים בעניין אינם אחידים. לעתים נמצא כי אין הבדל בין הגישור להליכים אחרים לגבי ההשפעה על עבריינות חוזרת.[31] מנגד הראו כמה מחקרים כי מבין מבצעי עבירות שהשתתפו בגישור הייתה כמות העבירות הנוספות או חומרתן פחותה בהשוואה למבצעי עבירות שנשפטו בהליך הרגיל, ואשר נבדקו כקבוצת ביקורת.[32]

4.          הליכים קרובים לגישור - היוועדות באוסטרליה ובניו זילנד

במקביל להתפתחות הגישור בצפון אמריקה ובאירופה התפתח באוסטרליה ובניו זילנד הליך ההיוועדות (Family Group Conferencing) הקרוב לגישור מבחינה רעיונית, ומבוסס אף הוא על עקרונות הצדק המאחה. במסגרת הליך זה מועבר הדיון על תוצאות המעשה הפלילי לקבוצת דיון המורכבת מן הקרבן והפוגע, בני משפחותיהם, נציג המשטרה, נציג שירותי הרווחה ואחרים. ההיוועדות מנוהלת על ידי מתאם שהוא איש מקצוע ניטרלי ומטרתה לקיים דיאלוג ולבנות תכנית שתתן מענה לנזקים שנוצרו בעקבות העבירה ולבעיות שהובילו לביצועה. ראשיתו של הליך ההיוועדות בניו זילנד ושורשיו במסורות של שבטי המאורים (הילידים הניו זילנדים). בשנת 1989 נתקבל חוק אשר אימץ את ההליך ככלי חובה לטיפול בעבריינות נוער (The Children, Young Persons and Their Families Act).[33]  הליך ההיוועדות התפשט באופן נרחב באוסטרליה.[34] כן הוא החל להיות מיושם גם באנגליה[35] ובצפון אמריקה,[36] אם כי לא באותם היקפים כפי שנעשה באוסטרליה ובניו זילנד.

להשלמת התמונה של הליכים עיקריים שנועדו ליישם את רעיונות הצדק המאחה יש להזכיר גם הליך נוסף: מעגלים (Circles).[37] הדגש בהליך זה הוא על מעורבות קהילתית, שכן המפגש המטפל באירוע הפלילי רחב משתתפים ופתוח לכל גורם מעונין בקהילה. גם הליך זה שואב השראה ממסורות שבטיות והתפתחותו בעיקר בצפון אמריקה.

5.          ניסיונות ליישם בישראל גישור פלילי והיוועדות 

כאמור במבוא, פרט לפרויקט בהיקף מצומצם בשרות המבחן לנוער בדרום לא נעשה בישראל ניסיון  של ממש ליישם את הליך הגישור הפלילי. עם זאת, החל משנת 2000 גברה ההתעניינות בנושא ובמשרד המשפטים החלה עבודת לימוד לקראת אפשרות של אימוץ ההליך בישראל. במקביל הרחיב פרויקט הגישור בשרות המבחן את פעילותו, וכן החל לפעול באשדוד ובירושלים ניסוי של הליך ההיוועדות.

אשר לפרויקט בשרות המבחן:[38] שירות המבחן לנוער בבאר שבע החל כבר בשנת 1992 בקיום מפגשי גישור בין נערים, מבצעי עבירות שהופנו אליו, לבין קרבנותיהם. הרקע לכך היתה השאיפה להגביר את אחריותו של הנער, מבצע העבירה, לתוצאות מעשיו, תוך ביטוי מעשי ולא רק מילולי, לאחריות זו. בין השנים 1992 ל - 1999  התקיימו במסגרת הפרויקט 43 תיקי גישור בין נערים מבצעי עבירה לבין קרבנותיהם. בסוף שנת 1999 הוחלט להרחיב את הפרויקט ולהקצות לו כוח אדם נוסף, ועקב כך עלה באופן משמעותי מספר התיקים המטופלים. ככלל, העבירות שבהן התקיים גישור היו עבירות של פגיעה ברכוש (של אדם פרטי או של מוסד) ובגוף. בין השאר מדובר בעבירות כגון: תקיפות, לרבות באמצעות סכין, הטרדה מינית, התפרצויות, גניבות רכב, היזק לרכוש ועוד.

תהליך הגישור על ידי שירות המבחן כולל שלב של בירור התאמתו של הפוגע להליך. במסגרתו נבדק האם הוא מקבל אחריות ומסוגל להתייחס כלל לקרבן ולנזק אשר נגרם לו.[39] קצין המבחן פועל למעשה להחייאת דמות הקרבן אצל הפוגע. משהוחלט על עריכת גישור, שני הצדדים ישתתפו במפגשי הכנה נפרדים עם קצין המבחן המשמש כמגשר, ובמהלכם יקבל האחרון מידע חיוני, יסביר על המפגש ויבדוק את ציפיות הצדדים.

על פי הנתונים שהצטברו בשירות המבחן עד שנת 1999, כל הנערים שהוצע להם הגישור הסכימו להשתתף לעומת 50 אחוזים מן הקרבנות שהסכימו לכך. כל המפגשים נסתיימו בהסכמים והמשתתפים בהם דיווחו על שביעות רצון גבוהה.

כאמור, בשנת 2000 החל לפעול בישראל גם ניסוי של הליך ההיוועדות, אליו  מופנים נערים שהודו בביצוע עבירה, וזאת כחלופה למשפט פלילי. במפגש, שתכליתו אימוץ תכנית מתקנת שתעשה צדק גם עם הקרבן, משתתפים הנער, משפחתו, הקרבן ואנשים תומכים בו, קצין מבחן לנוער, קצין הנוער במשטרה ואחרים. הניסוי, אשר נקרא קד"מ (קבוצת דיון משפחתית), מתבצע בירושלים ובאשדוד.[40]

ד.     העניינים הפליליים שמתאימים לגישור

הליך הגישור אינו מתאים לכל העניינים הפליליים. זאת ועוד, גם בתיק אשר לכאורה מתאים לגישור, ניתן לטעון כי נדרש להעמיד את הפוגע למשפט פלילי. כלומר, יש לקבוע האם הגישור יבוא במקום משפט פלילי וענישה, או שהוא רק אמצעי מתווסף. דומני כי המבחנים בענין זה צריכים להיות דומים למבחנים שנוקטת בהם הרשות התובעת בבואה לקבוע אם יש ענין ציבורי בקיומו או בהמשכו של משפט פלילי.

ככלל, ניתן להפנות תיק לגישור בכל אחד משלבי ההליך הפלילי:[41] בשלב בו נמצא התיק במשטרה ; לפני או אחרי החלטה של התביעה להגיש כתב אישום ; על ידי בית המשפט בכל אחד משלבי המשפט ; ואף לאחר שהפוגע החל לרצות את עונשו.[42] מובן שהדבר מחייב קיום הסדרים חוקיים שמכוחם יפנו הרשויות את התיק לגישור. עם זאת לטעמי, השאלה העיקרית ביישום ההליך אינה זהותו של הגוף המפנה או מקור סמכותו לעשות כן, כי אם אמות המידה שלפיהן יוחלט האם תיק מסוים מתאים לגישור. תכנית המקיימת גישור בפלילים תדרש לקבוע קריטריונים מפורטים בענין. דיון ממצה בשאלה זו הינו נושא למחקר נפרד ועתה אבקש אך לציין בתמצית קוים מנחים בענין:

חשוד שכופר במיוחס לו:[43] כאשר חשוד בביצוע עבירה מכחיש מכל וכל את העובדות המיוחסות לו וחפץ בהוכחת חפותו, וודאי שהגישור אינו המקום לעשות כן ויש לקיים משפט בענינו.

העדר קרבן פרטי ישיר: כאשר מדובר בעבירות שבהן המדינה או אינטרס ציבורי כלשהו הם הקרבן, כגון שיבוש הליכי משפט או שחיתות ציבורית, יש קושי בקיום גישור במובנו הרגיל. אמנם לעתים ניתן להעמיד מול הפוגע נציג של הגוף שסבל מן העבירה והדבר שכיח במיוחד כשמדובר בפגיעה ברכוש של מוסד. כן ניתן להפגיש בין הפוגע לבין אדם, המייצג באופן מוחשי את האינטרס שנפגע. זו גם דרך להתמודד עם מקרים שבהם הקרבן אינו מעוניין או אינו יכול להשתתף, ובמקומו יתקיים המפגש עם קרבן אחר או עם קבוצה של קרבנות, כאשר הדבר יוביל לחשיפת הפוגע לתוצאות מעשיו, גם אם בעקיפין.

סוגים של מבצעי עבירות: אין מקום לקיום ההליך כאשר יש לפוגע ליקוי נפשי או שכלי אשר ימנע תקשורת נאותה. בבסיס ההליך צריכה להיות יכולת של שני הצדדים לשמוע זה את זה ולקיים דיאלוג.  קטיגוריה של מבצעי עבירות אשר מתאימה במיוחד להליך הגישור נוגעת לעבריינות נוער. אף במשפט הפלילי הנוהג יש הכרה בצורך להתייחס לנער שביצע עבירה בדרך אחרת מזו שנהוגה כלפי מבוגרים, ושיקולי החינוך והשיקום גוברים בדרך כלל על פני שיקולי ההרתעה והגמול בענישה. עבור נערים עשוי המפגש עם הקרבן להוות חוויה מחנכת. הסדר הגישור עשוי לסייע בקבלת התחייבות להיכנס למסגרות שיסייעו לתפקודו של הנער, ומאידך מונע המסלול של הגישור את היחס הנוקשה ואת הטלת הקלון שיש בהליך הפלילי. במקביל ייתן הגישור מענה לצרכים המיוחדים של קרבנות עבריינות נוער.[44]

סוגי עבירות שבעניינן ייערך גישור: כאשר מוצע להפגיש בין קרבן לפוגע, התגובה הראשונית עשויה לתהות על עצם המחשבה ליישם גישור בתיקי אונס ורצח. אך יש לזכור כי מרבית התיקים ענינם דווקא בעבירות קלות יותר, במיוחד פגיעות ברכוש. ואכן, הליך הגישור מתאים במיוחד לעבירות רכוש ולעבירות אלימות קלות. גישור יכול להתקיים הן בתיקים שהמשטרה או התביעה שוקלות לסגור והן בתיקים שבהם הוגש כתב אישום. יש לזכור כי הסמכות המוקנית במשפט הפלילי לסגירת תיקים מחוסר עניין לציבור,[45] מובילה לכך שתיקים רבים נסגרים מסיבות הקשורות בפוגע או בעמדת הרשויות על חומרת המעשה. אולם מבחינת הקרבן הפגיעה עשויה להיות משמעותית והפצע נותר פתוח ללא מענה. הגישור במקרה זה עשוי לשמש פתרון מאחר שאין הוא חמור כמו המשפט הפלילי ויש בו כדי לקדם פתרון נאות מבחינת הצדדים. עם זאת, יש להימנע ממצב שבו יעסוק הגישור רק במקרים פעוטים יחסית (שממילא לא היו מגיעים לבית המשפט), שכן הוא עשוי להתאים גם למקרים שבהם נוהגת התביעה להגיש כתב אישום.

כמוסבר, יישום גישור חיוני במיוחד בתיקים הנובעים מסכסוך הדדי ומתמשך, וזאת במגוון רחב של עבירות. בנוסף עשויה להיות בהליך תועלת רבה בתיקים בהם נגרם לקרבן נזק משמעותי ומנגד רמת אשמתו של הפוגע, קרי היסוד הנפשי שלו, אינה חמורה. דוגמה טיפוסית ושכיחה לכך הן עבירות של גרימת מוות ברשלנות, אגב תאונת דרכים או נסיבות אחרות. הפוגע בוודאי לא חפץ במוות והוא מצטער על כך צער עמוק. תגובה אנושית מצדו היא לפנות לבני משפחת ההרוג, להביע את צערו ולקיים איתם דיאלוג. גם עבור המשפחה פניה כזו היא חשובה על אף הקושי הרגשי הטמון בה. אולם בדין הקיים מגע כזה חשוד מטבעו, במיוחד אם בני המשפחה עשויים להיות מעורבים במשפט. הקשר היחיד בין הצדדים יהיה בבית המשפט באווירה פורמלית ולרוב עוינת. מצב זה אינו מחויב המציאות, שכן בלא לפגוע בצורך להגן על קרבנות מפני הטרדתם, ניתן להשתמש בגישור ככלי להדברות, ובכך אף לסייע לקרבנות להשיג פיצוי.

גישור בעקבות עבירות חמורות: אינטואיטיבית, הרעיון של גישור בעקבות אונס או גרימת חבלה פיזית קשה, עשוי לעורר התנגדות. אולם במובנים מסוימים הצורך בהליך דווקא גובר ככל שהעבירה חמורה יותר. הגישור הרי נועד לתקן, במידת האפשר, את הפגיעה שגרם המעשה, במיוחד לקרבן. לכן, ככל שהפגיעה חמורה יותר, כך גובר הצורך בתיקון. אם נאפשר לאדם שרכושו נגנב להיפגש עם הגנב ולקבל פיצוי, מדוע לא נאפשר זאת לאישה שנאנסה ותחפוץ לתאר במישרין בפני האדם שפגע בה את השלכות המעשה עליה? מסיבה זו יש הסבורים כי הפוטנציאל הרב ביותר של הצדק המאחה מצוי דווקא בהליכים של דיאלוג בעקבות עבירות חמורות, לרבות מפגש בין רוצחים לבין קרובים של הנרצח.[46] הדוגמה הבאה תמחיש את משמעותו של המפגש בעבירות אלו: בשנת 1995 פורסם בארצות הברית סיפורו של אדם שנורה על ידי שודד ונפצע פצעים קשים. תפקודו נפגע, הוא עזב את עבודתו וסבל סבל נפשי רב. הוא חיפש תשובות לשאלות רבות ורצה להיפגש עם מי שפגע בו. לאחר שנים הדבר התאפשר ונערך גישור עם הפוגע, שנדון למאסר. הקרבן תיאר את סבלו ובאותה הזדמנות שמע על נסיבות המקרה מנקודת ראות הפוגע, אשר לקח אחריות והתנצל. הקרבן מתאר את המפגש כיום הגדול בחייו, וגם לפוגע היה בחוויה כדי לסייע.[47]

בכל זאת, גישור בעבירות חמורות מעורר קשיים, בעיקר בשני מישורים. האחד נוגע לפגיעותו הרבה של הקרבן כתוצאה מחומרת המעשה. קרבנות רבים יחששו מפגישה עם אדם שפגע בהם באופן קשה. גם אם יסכימו להיפגש, עשוי הדבר להוות מעמסה רגשית כבדה ולעורר מחדש את הטראומה. בעבירות חמורות קשה גם לדבר על פיצוי חומרי, שכן ספק אם יש בתשלום כספי כדי לכסות על האבדן ולתקן את הנזק. המישור השני נוגע לאינטרס הציבורי שחשיבותו גוברת ככל שחומרת העבירה גדלה. כאשר מדובר בעבירות של רצח או אינוס, הופכים שיקולים של הרתעה וגמול לדומיננטיים. אין בקשיים אלו כדי לשלול לחלוטין הפגשה בין פוגע לקרבן במקרים של עבירות חמורות, אולם יש בהם כדי לחייב קריטריונים קפדניים לעריכה של מפגשים כאלו. הם ייערכו בדרך כלל זמן רב לאחר ביצוע המעשה ולאחר שהפוגע נשפט, נענש והביע חרטה. המפגש מחייב הכנה רבה של הצדדים והוא מתרחש במקום בטוח, בדרך כלל בבית הכלא, שם נתון הפוגע. כאשר מתקיימים תנאים אלו, עשוי ההליך לשמש כלי רב עוצמה בעבור שני הצדדים, המוביל אותם לתהליך של השלמה פנימית וריפוי.

ה.    דרישות מיוחדות מן הגישור בפלילים

במרבית ענפי המשפט מתאפיין הליך הגישור בהיעדרם של תנאים מוקדמים בקשר לנושא הסכסוך. לעומת זאת, כאשר נפגע אדם ממעשה פלילי, הדעה המקובלת היא שהשאלה בדבר עצם ביצוע המעשה אינה צריכה לשמש חלק מן הנושאים לגישור. כלומר, בטרם יחל גישור בין קרבן לפוגע, יש לוודא שהפוגע מודה בכך שביצע את המעשה.[48] הטעם לכך הוא ברגישותו של ההליך לפגיעה חוזרת בקרבן שעשויה להגרם אם יתריס כלפיו הפוגע כי למעשה כלל לא ביצע את המעשה. תכלית הגישור בדרך כלל אינה בירור עובדות, ובמהלך גישור פלילי אין זה סביר לברר את אחריותו של אדם לעבירה, ואין זה נכון להטיל על הקרבן את המעמסה של עימות עם הצד השני בקשר לכך. בדרישה של הודאה מוקדמת אין אנו מותירים את ההליך בלא נושאים שיש לגשר עליהם, שהרי יש לדון במהותה של הפגיעה מנקודת ראותו של כל צד ובדרכים לתקנה.

האם מגישה זו נובעת המסקנה שעל הפוגע להודות ולקחת אחריות על כל פרט ופרט הנוגע לעבירה? זו כבר שאלה אחרת שיש לבחון בהתאם לנסיבות העניין. לטעמי, חשוב יותר לברר האם הפוגע מסוגל כלל להבין את השלכות מעשיו על הקרבן ולהתייחס אליהן.

כמו כן, כאשר מדובר בעבירות הדדיות שנעשו על ידי כל צד כלפי משנהו, ייתכן שניתן להקל בדרישת ההודאה, כאשר שני הצדדים יבקשו לדון בסיבות לעימות או בדרכים לתיקון היחסים ולא באחריות לפעולה זו או אחרת.

כפועל יוצא, הן מדרישת ההודאה והן מן הצרכים המיוחדים של הצדדים, מתעורר הצורך להכין את מפגש הגישור בצורה שונה מהמקובל בהליכי גישור אחרים. הביטוי העיקרי לכך הוא קיום מפגשי הכנה מקדימים של המגשר עם כל אחד מן הצדדים בנפרד, בעוד שבענפי משפט אחרים הנטיה היא להתחיל את ההליך במפגש המשותף. מפגש מקדים חיוני כדי להבטיח את התקיימות התנאים להליך. נדרש לברר האם הפוגע מכיר באחריותו לעבירה והאם הוא מסוגל כלל להתייחס אל הקרבן ולהבין את הפגיעה בו.[49] מגשרים משתמשים במפגש זה כדי לסנן מקרים שאינם מתאימים לגישור, אך גם כדי להכין את הצדדים להליך. יש חשיבות שהסכמתם לקחת בו חלק תנתן תוך מודעות למטרותיו ולנושאים הנדונים בו. המפגש הישיר בין הקרבן לבין הפוגע אינו דבר קל בעבור שניהם וחשוב כי יידעו לקראת מה הם הולכים. מפגש הכנה הוא גם כלי חשוב בבניית האמון בין המגשר לבין כל אחד מן הצדדים. המגשר שומע פעם ראשונה בנפרד את הסיפור של כל צד, משקף את מה ששמע ומברר את הצרכים. במקביל הוא מציג את האפשרויות שטמונות בהליך הגישור, אך גם את מגבלותיו (כגון הקושי לקבל פיצוי מלא מפוגע חסר אמצעים). עריכתו של מפגש מקדים מגדילה את אחוז המשתתפים בגישור מקרב האנשים שאליהם נעשית פנייה ראשונית, שכן בלא הסבר על מהות ההליך ויתרונותיו, יירתעו רבים מהשתתפות.

נושא נוסף המחייב הקפדה נוגע ליצירת סביבה נאותה במסגרתה יחושו הצדדים בטוחים ויתבטאו בחפשיות. למעשה זהו תנאי חשוב של הגישור בכל ענפי המשפט אך  בתחום הפלילי הדבר מקבל משנה חשיבות, בשל רגישותו של הנושא הנדון, הפגיעה איתה מגיע הקרבן והחששות מפגיעה נוספת. מפגשי ההכנה הם כלי חשוב ביצירת האוירה הדרושה, וכן לצורך החלטה על עצירת ההליך כאשר מתעורר ספק בדבר האפשרות לקיימו בצורה ראויה ובטוחה. התנהגותו של המגשר לאורך כל התהליך אף היא תשליך על הדרך בה יתנהל המפגש, הן באמצעות התייחסות אמפטית ומכובדת והן באמצעות הקפדה על כללי התנהגות של הצדדים. כמו כן, בחירתו של המקום בו תתקיים הפגישה המשותפת צריכה להעשות תוך דאגה לניטרליות ולאוירה בטוחה.

ו.      הביקורת על ההליך והמתח בינו לבין המשפט הפלילי

יישום גישור בעניינים פליליים מעורר ביקורת במישורים שונים. הביקורת מופנית הן כלפי הקשיים המעשיים אשר נובעים מהפעלתו של ההליך והן כלפי בסיסו התיאורטי, ובמיוחד התיאוריה של הצדק המאחה. עם זאת, ייאמר מיד כי גם בקרב המבקרים הנוקבים ביותר של הגישור הפלילי והצדק המאחה קיימת התייחסות ליסודות החיוביים שלהם והסכמה כי ניתן ליישם גישור במקרים מסוימים.[50] מכל מקום, באמצעות בירור הטענות המועלות כלפי הגישור אבקש לדון בשאלות היסוד הנוגעות למתח בין הליך זה לבין המשפט הפלילי.

1.         הצורך בגינוי ציבורי ובגמול לפשע

חסידי התורה הגמולית של הענישה קובלים על כך שהגישור ואסכולת הצדק המאחה מחמיצים את מטרתו העיקרית של המשפט הפלילי, שהיא הטלת גינוי ציבורי בעקבות מעשה פשע. העמדה המוסרית בבסיס גישתם היא, שלמבצע עבירה מגיע עונש אשר יבטא את הגינוי של החברה כולה, באמצעות המדינה, ויהלום את חומרת המעשה.[51] אמנם התפיסה הגמולית אינה מתעלמת מן הנזק לקרבן, אך לגישתה, בפשע יש יותר מאשר גרימת נזק לאדם זה או אחר. יש בו פגיעה חמורה כלפי החברה כולה. לכן, כענין של מדיניות המדינה צריכה להיות מעורבת בתגובה לפשע, זאת לכאורה בניגוד לעמדת הגישור אשר חותר להעביר את הכוח מן המדינה אל הצדדים המעורבים.

אכן, הדברים נוגעים לשורש המחלוקת בין התפיסה המסורתית של המשפט הפלילי לבין תיאוריית הצדק המאחה בדבר משמעותו של פשע. אולם לטעמי, כשבאים ליישם גישור בעניינים פליליים, הפערים אינם בהכרח כה גדולים.[52] כאמור למעלה,[53] מאחורי ההצעה לאמץ גישור בפלילים אינה עומדת דרישה לבטל לחלוטין את המשפט הפלילי וזו אינה דעתם של מרבית הנמנים עם אסכולת הצדק המאחה. לגישתי, אף מעבר לצורך במנגנון לקביעת עובדות בהעדר הודאה, הרי בעבירות חמורות יש ככלל הכרח לקיים משפט פלילי ובדרך זו לגנות את המעשה ולהטיל עונש. אך אין בקיום הליך פלילי כדי לשלול גישור בין הפוגע לקרבן, במקביל או לאחר המשפט. אין בכך גם כדי לשלול גישור כחלופה למשפט פלילי במקרים קלים יותר. כאשר יש צורך של ממש להטיל עונש, יש טעמים רבים שיצדיקו את הטלת התפקיד על המדינה. אולם עונש אינו צריך להיות סוג התגובה היחיד לפשע ומכאן שלמדינה לא צריכה להיות בלעדיות על כל סוגי התגובה, אם כי נציגיה הם שיקבעו איזה סוג תגובה יש לנקוט.[54] ההכרעה האם לקיים גישור במקום ענישה או בנוסף לה, היא הכרעה ערכית, שתיעשה על ידי מקבלי ההחלטות במערכת האכיפה, כפי שמתקבלת החלטה בדבר העמדה לדין (בכל הנוגע לשאלת העניין לציבור) או החלטה בדבר גובה העונש שמוטל על נאשם.

יתרה מכך, הגישור אינו מציע למבצע העבירה דרך להתחמק מאחריותו. נהפוך הוא, כמו הגישה הגמולית, רואה הגישור חשיבות מוסרית בעצם קבלת האחריות, אלא שהוא יוצק בה תוכן אחר. ראשית, על ידי כך שהפוגע מקבל עליו את האחריות מרצונו, תוך השתתפות פעילה בהליך ולא כדבר המגיע מלמעלה, מגורם סמכותי ומאיים, הפועל בשם המדינה כולה. שנית, משום שהפוגע מקבל את האחריות ישירות כלפי הקרבן. באחריות זו ובפיצוי לקרבן יש כדי לבטא את השלילה של המעשה ואת ההתנערות המתבקשת ממנו. רעיון זה יוצר זיקה בין הגישור לגמול, על אף הביקורת ההדדית. לכן במקרים בהם יבוא הגישור במקום המשפט הפלילי, יהא בכך תחליף נאות לגינוי המוטל בו.

2.         מקומם של שיקולים תועלתניים: הרתעה ומניעת עבריינות

הביקורת כלפי הגישור הפלילי טוענת כי הוא בא על חשבון ההרתעה הכללית, שכן קשה להניח שאדם יימנע מביצוע עבירה מתוך חשש שלאחר תפיסתו ייאלץ להתעמת עם הקרבן ולפצותו. העדר אפשרות לכפות השתתפות והעדר פומביות להליך מונעים אף הם מצב שבו ההליך ימלא תפקיד כלשהו בקידום ההרתעה. הגישור אינו עוסק בהרחקתו של אדם מן הציבור, ולכן גם אינו  יכול לקדם את שיקול המניעה.[55]

התשובה לטענות אלו היא, כי אף שהגישור בפלילים מסתייג משיקולי הרתעה כללית ומניעה, אין אימוצו מונע התחשבות בשיקולים אלו במקרים הראויים, כגון בעניינו של עבריין סדרתי מסוכן. בלא להתייחס לכל ההיבטים של שיקולי ענישה אלו, החורגים מענייננו, דומני כי המקרים שבהם יש לפעול לאורם, אינם צריכים להיות שכיחים,[56] וגם כאשר נשלח אדם לכלא על יסוד שיקולים אלו אין מניעה לבצע את הגישור בשלב מאוחר, בהנחה שיתקיימו התנאים לכך.

במישור אחר, הנוגע לאינטרס השיקום, נמתחת ביקורת בקשר להשפעת הגישור על התנהגות הפוגע עצמו. יש הטוענים כי אין בכוחו של ההליך להקטין את העבריינות החוזרת של המשתתפים משום שהוא לא עונה על הקריטריונים הנחוצים לשם כך. הגישור הוא תהליך קצר מועד שאינו מכוון לשנות דפוסי התנהגות שורשיים של מבצעי עבירות.[57] אכן, הגישור אינו מתיימר להחליף תהליכי שיקום שמבצעי עבירות מסוימים זקוקים להם. לעומת זאת, השתתפות בו, וחשיפת הפוגע לאדם שמאחורי העבירה, עשויה להיות בעלת ערך שיקומי או להוביל להסכמה של הפוגע להשתתף בתכנית שיקום. העובדה שחלק מן המחקרים מצביעים על ירידה בעבריינות החוזרת תומכת בטענות אלו. עם זאת, לגישתי, מידת השפעת הגישור על ההתנהגות העתידית של הפוגע אינה צריכה להיות השאלה העיקרית להערכתו של ההליך. התועלת שיש בגישור בעבור הקרבן והפוגע, מצדיקה את עריכתו גם אם לא יימצא כי הוא מפחית במידה ניכרת את העבריינות החוזרת בקרב המשתתפים בו. קל וחומר כאשר חלק מהמחקרים דווקא מצביעים על הפחתה. ראוי גם לציין כי אין ביטחון שהמשפט הפלילי מצליח להפחית את העבריינות החוזרת ויש הגורסים שהוא דווקא מגדיל אותה,[58] מה שקשה לטעון כנגד הגישור.

3.         הקהילה לעומת המדינה

הגישור והצדק המאחה מבקשים לתת ביטוי לצורכי הקהילה שנפגעה ממעשה פשע. כנגד זאת נטען כי הם מעלים על נס את מושג הקהילה, בלא שברור כלל מהי אותה קהילה, האם היא בכלל קיימת וכיצד היא באה לידי ביטוי בגישור. הביקורת נעוצה בטענה שבחברה המודרנית, העירונית, המושתתת על אינדיבידואליות, לא ניתן לדבר כלל על קהילות, וכי בפועל מתרכז הגישור בפוגע ובקרבן תוך זניחת אינטרסים רחבים יותר.[59] נכון הוא שיש קושי להגדיר את הקהילה בחברה המודרנית, אולם אין לבטל את ערכו של מושג זה. תכליתו העיקרית היא, לדידי, בהעברת מרכז הכובד בטיפול בעניינים מסוימים מן המערכת הממשלתית הממוסדת אל מסגרות המבוססות על השתתפות ועל יוזמות מקומיות. בדברי על העברת מרכז הכובד אין הכוונה לנשל את המדינה מכל סמכויותיה. בתיקים שבהם לא ניתן יהיה לקיים גישור כלל או כאשר הוא מתקיים בנוסף למשפט הפלילי, תשמור המדינה על מקומה המרכזי. גם כאשר הגישור יהווה אלטרנטיבה למשפט, תשמר המדינה בידה סמכויות מרכזיות, ובראשן קביעת התיקים שניתן להעביר לגישור וקביעת הנפקות של הסדר הגישור. אשר לתפקידה המעשי של הקהילה בגישור: אמנם, כאשר בוחנים את הספרות בתחום הגישור הפלילי ואת תכניות הגישור בעולם, אין הדבר ברור די צרכו. ניתן בכל זאת לציין מספר מאפיינים קהילתיים בהליך. ראשית, השאיפה היא שתכנית הגישור תקום במסגרת גוף עצמאי וחיצוני למערכת הממוסדת של בתי המשפט. שנית, תכנית גישור צריכה לפעול בשיתוף עם גורמים קהילתיים מקומיים, כגון מוסדות צדקה, ארגוני קרבנות, בתי ספר, תנועות נוער ועוד. השיתוף יכול לבוא לידי ביטוי בהקמתה של ועדה מייעצת או מפקחת שתורכב מנציגי ארגונים בקהילה. שלישית, המגשר הוא גורם ניטרלי, המייצג צרכים של הכלל, ואף שאינו כופה פתרון תפקידו כמכוון חשוב. ולבסוף, לא אחת נקבע בהסדר הגישור פיצוי כלשהו לקהילה, בתשלום או בדרך של עבודה קהילתית.

4 .       הנזק לקרבן לעומת רמת האשם של הפוגע

            אחת הטענות כלפי הגישור נוגעת להעמדת הנזק שנגרם לקרבן במרכז הדיון, תוך הזנחת נושא האשמה של הפוגע. בירור הנזק צריך להיות, כך נטען, עניינם של דיני הנזיקין, בעוד התגובה בעניינים פליליים צריכה לשים בראש מעייניה את אשמתו, קרי את הלך רוחו, של הפוגע ואת הסיכון אשר נובע ממנו. מסיבה זו מעשים של קשירת קשר, התנהגות מסוכנת, ואף נסיון, אפילו נסיון לרצוח, כלל לא יצמיחו עילה בנזיקין, אם לא אירע נזק. לעומת זאת  הם עשויים להצמיח אחריות פלילית בדרגה חמורה.[60]

אל מול ביקורת זו חשוב לעמוד קודם כל על הקשר האמיץ שבין הנזק שגרם המעשה לבין אשמתו של הפוגע. גם המשפט הפלילי נותן משקל בלתי מבוטל לתוצאות העבירה, כאשר הוא בא להעריך את חומרתה. מי שנהג בקלות דעת והרג אדם עשוי להישפט למאסר, בעוד מי שנהג באותה צורה אך פגע רק ברכבו שלו עשוי לקבל קנס, אם בכלל. בנוסף, על אף שאיפתו המוצהרת של המשפט הפלילי לטפל בהתנהגות שביסודה אשמה, הוא אימץ עבירות רבות של אחריות מוחלטת ושל רשלנות. מן העבר השני יש להבהיר כי הגישור, בהדגישו את הנזק לקרבן, אינו מתעלם מרמת אשמתו של הפוגע. הגישור אינו הליך שכל תכליתו קביעת גובה נזק. לכן בעת שהפוגע נדרש לקבל אחריות כלפי הקרבן, שאלות של כוונה ומצב נפשי אינן נשכחות. זאת ועוד, הצדק המאחה רואה צורך לתת מענה גם למעשים שלא הגיעו לכדי נזק קונקרטי, אך טומנים בחובם סיכון חברתי. מעשים כדוגמת נהיגה במצב של שכרות או ניסיונות לבצע עבירות, גורמים לפגיעה בבטחון האזרחים ויוצרים פחדים וחששות. לכן תכנית גישור לא תדחה בהכרח תיקים מסוג זה, אלא תבקש לעמת בין הפוגע לבין אדם אשר מייצג את הנזק שהמעשה עלול לגרום.[61]

5.         הרצון החופשי של המשתתפים בגישור

            טענה שכיחה המועלית כלפי הגישור הפלילי עוסקת במידת רצונם החופשי של הצדדים, ובמיוחד הפוגע, להשתתף בהליך. לפוגע נאמר כי אם לא יסכים לקחת חלק במפגש, יוחזר עניינו לבית המשפט, אך אם ייעתר להצעה, ניתן יהיה לסגור את התיק או להקל בעונשו. מצב מובנה של לחץ ממשיך להתקיים כל מהלך הגישור, משום שאם לא יושג הסדר או אם הסדר עליו סוכם לא יבוצע, יחודשו בדרך כלל ההליכים המשפטיים בתיק. הביקורת במישור זה אף קובלת על לחץ שהקרבן נדרש להתמודד איתו. הטענה היא שעצם הפנייה לקרבן יכולה לגרום לתחושה שעליו להשתתף, גם אם אינו חפץ לעשות זאת.[62]

לדעתי, אין ספק שהשאיפה להימנע מסנקציה פלילית או להקל בה היא תמריץ מרכזי של הפוגע להשתתף בגישור. אולם אין בכך כדי לשלול את חופש הבחירה שלו, בכל שלב, להישפט בדרך הרגילה. גם בהליכי גישור אזרחיים נתונים המשתתפים בלחצים ושוקלים שיקולים תועלתניים, וגם בהליכי שיקום מקובלים במשפט הפלילי (כגון פיקוח קצין מבחן) מסכים הנאשם להשתתף בשל החשש מחרב העונש המתהפכת מעל ראשו. הרעיון בבסיס הליכים אלו הוא, שיתרונותיהם אינם נפגמים בשל השיקול התועלתני שלהם. כל עוד הפוגע מקבל מידע מלא על האפשרויות שבפניו ועל מהותו של הליך הגישור, החלטתו היא חופשית גם אם מושפעת מאינטרסים שונים.[63] בנוסף, תפקידו של המגשר הוא לוודא, כבר בשלב ההכנה, שהפוגע מעוניין להשתתף מרצונו החופשי ומקבל בכנות אחריות למעשיו, ולא רק לצורכי ההליך. אם לא כן הדבר ייחשף ממילא בשלב כלשהו ותסוכל מטרתו של ההליך. המגשר אחראי גם לדאוג לוולונטריות של הקרבן. הגישור מבקש להיות רגיש לצרכיו ולקשייו של האחרון ולכן הפעלת לחץ על מי שמרגיש כי המפגש אינו מתאים לו היא פסולה. העובדה שבתכניות גישור הפועלות בעולם, תיקים רבים המופנים לתכנית אינם מגיעים למפגש בשל סירובו של אחד הצדדים להשתתף, מוכיחה שההליך אינו מבוסס על כפיה.

6.         עקרון השוויון

            המתח בין הגישור הפלילי לבין עקרון השוויון קיים בשני מישורים עיקריים: המישור האחד נוגע להשפעה שעשויה להיות לכאורה לעמדת הקרבן על גורלו של הפוגע. הטענה שמועלית כנגד הגישור היא, כי כאשר בוצעו עבירות דומות יכול קרבן במקרה אחד להיות סלחן ולבקש מעט ואילו קרבן אחר יהיה קפדן ויעלה דרישות גבוהות מן הפוגע.[64] הבעיה מחריפה כאשר קרבן מסוים כלל אינו מוכן להשתתף בגישור. בעיה אחרת נוצרת כאשר שני אנשים ביצעו עבירה מאותו סוג ובאותה רמת אשמה, למשל גניבת רכב. האחד גנב מרצדס והאחר גנב רכב קטן וזול. האם הפיצוי צריך להיות שונה ומה קורה כאשר בעל המרצדס הוא אדם עשיר מאד, מחזיק בכמה כלי רכב וגישתו סלחנית ואילו בעל הרכב הזול הוא אדם ללא אמצעים התלוי מאוד ברכבו ?[65]

            דומני כי הליך הגישור מסוגל להתמודד עם קשיים אלו, לכל הפחות כפי שמתמודד המשפט הפלילי עם בעיות דומות. אין ספק שהיקף הנזק צריך להשפיע על התוצאה ולכן הן בהליך הגישור והן במשפט הפלילי גניבה בסכום גדול מאוד לא תהא זהה לגניבה  בסכום קטן. מנגד, פיצוי שישלם פוגע לקרבן תלוי לא רק ברצונו של האחרון כי אם גם ביכולת התשלום של הפוגע. אין תועלת בהסכמה לפצות, כשם שאין תועלת בפיצוי שמטיל בית משפט, כאשר הפוגע אינו יכול לעמוד בתשלום. זו גם תשובה לטענה העולה לעתים, לפיה עשירים יקנו בכסף את חירותם בעוד מחוסרי אמצעים יופלו לרעה. לבעלי ממון לא צריך להיות כל יתרון בהליך הגישור. חשוב אף לשוב ולומר בהקשר זה, כי בגישור החשיבות העיקרית היא בעצם המפגש והדיאלוג. ולבסוף, הסדרי הגישור אינם מתקבלים בחלל ריק. הם נתונים לפיקוח של מערכת האכיפה הפלילית, אשר דואגת לסבירות ופרופורציוניות של ההסדרים שמתקבלים.[66]

עדיין נותרת בעיה במצב בו הקרבן אינו חפץ במפגש ואז לכאורה הפוגע אינו יכול ליהנות מפרותיו. פתרונות אפשריים לקושי זה הם: קיום גישור בלתי ישיר באמצעות המגשר, פיצוי חד צדדי מיוזמת הפוגע ודיווח לרשות שהפנתה את התיק על הסכמתו של הפוגע לגישור ולפיצוי. כך לפחות יש להניח שהיחס אליו לא יהיה שונה מן היחס לפוגע שסיים גישור בהסדר.

המישור השני שבו מתעוררת שאלה של שוויון נוגעת לסינון התיקים שיתקבלו לגישור, תוך מניעה למעשה של חלק מן הפוגעים להשתתף.[67] אכן, תכנית גישור בפלילים נדרשת לקבוע שורה של קריטריונים להשתתפות מבצעי עבירות בהליך, כגון: גיל, סוג העבירה וכן יחס מסוים מצד הפוגע לעבירה ולקרבן. קריטריונים אלו עשויים לעורר טענה שהתכנית אינה שוויונית. התשובה לטענה זו היא, שבדומה לתכניות אחרות המחליפות את המשפט הפלילי או מתווספות לו, גם הגישור אינו יכול לטפל במקרים שכלל אינם מתאימים לו, כדוגמת מי שכופר בביצוע העבירה. באותה מידה, גם המשפט הפלילי מבחין בין אנשים שביצעו מעשים דומים על סמך שיקולים הנוגעים להתנהגותם, עברם וכו'.  עם זה, הדאגה להגינות ולעקביות של התגובה לפשע מחייבת קביעת מבחנים ברורים ואובייקטיביים שיהיו רלבנטיים למטרתו של ההליך. כאשר מבחנים אלו ידועים מראש ואינם מבוססים על שיקולים זרים, דומני שלא מתקיימת פגיעה בשוויון.

7.         הגנות דיוניות

יש הטוענים כי הטיפול בעניינים פליליים מחייב לקיים את הגישור בפומבי. בדרך זו יבוא לידי ביטוי הגינוי הציבורי לעבירה ותובטח הגינות. בדומה לכך מצביעה הביקורת על העדר הגנות דיוניות אחרות, כגון כללי ראיות ופרוצדורה מיוחדים, ייצוג משפטי ועוד.[68]

הקושי בטענה זו הוא בניסיון ליישם בגישור את הכללים של המשפט הפלילי, אף שמטרותיהם של שני ההליכים שונות בתכלית. הגישור הוא מכשיר מסוג אחר שאינו נועד לקביעת עובדות ולהטלת סנקציות, אלא להידברות ולהתייחסות לצרכים, חלקם צרכים רגשיים. מסיבה זו מניעה של מפגשים נפרדים עם כל צד ואימוץ כללי ראיות נוקשים חוטאים לרוחו של ההליך. באותה מידה, גישור פומבי יתקשה לתפקד וירתיע את הצדדים מהשתתפות בו. יתרה מכך, מדובר למעשה בסוג של משא ומתן לקראת השגת הסדר. מטבעו של הליך כזה, המידע הנמסר בו סודי, אחרת יימנעו המשתתפים מלפעול בחופשיות, מתוך חשש שהמידע ינוצל לרעה במידה ולא יושג הסכם. מאידך, אם יושג הסכם אזי ניתן וצריך להציגו, בלא פירוט הדיונים בהליך, בפני הגורם שהפנה את התיק, אשר ישמש ככלי בקרה.

ההשתתפות בגישור בוודאי אינה שוללת מן הצדדים את הזכות להיוועץ בעורך דין בדבר זכויותיהם. לעומת זאת, השתתפות של עורך הדין במפגש עצמו עשויה לעורר קושי לאור הרצון לתת את הבמה לצדדים ולהימנע מגישה של טיעונים ועמדות. אף על פי כן, תכניות המאפשרות לכל צד לצרף תומך, עשויות להתיר השתתפות של עורכי דין, ובלבד שיקבלו על עצמם את עקרונות הגישור ולא יפעלו כמי שמופיע בשם הלקוח אלא כתומך וכמייעץ.

ז.       סיכום - אימוץ גישור בפלילים בישראל

גישור בפלילים מעורר שאלות רבות, אשר מאמר זה לא התיימר למצות את הדיון בהן. בפתח הדברים ציינתי שלוש נקודות עיקריות המבטאות מתח בין הגישור לבין המשפט הפלילי. אבקש עתה, משבררתי את שורשי ההליך ומאפייניו, לסכם בתמצית את עמדתי ביחס אליהן:

            (1) הגדרת פשע כסכסוך המצריך גישור: איני מוצא לנכון לראות אירוע פלילי כסכסוך גרידא. גישה כזו מטשטשת את העובדה שבדרך כלל צד אחד פגע וצד אחר נפגע. מאידך, אין להתעלם ממאפיינים של סכסוך בין-אישי המצויים בעבירה פלילית. במקרים לא מעטים היא קשורה קשר הדוק לסכסוך הדדי ונמשך, ורק פתרונו מן השורש יפתור את הבעיה. גם במקרים אחרים קיימות סוגיות בלתי פתורות בין הצדדים. על כן יש מקום להסתייע בגישור ככלי המיועד לקידום דיאלוג ולפתרון בעיות.

(2) הקניית מעמד לקרבן: יש לטעמי מקום לתפיסה רחבה של פשע, המדגישה את הפגיעה בקרבן הישיר בנוסף לפגיעה באינטרס הציבורי. המשפט הפלילי המסורתי אינו מתכחש לפגיעה בקרבן אך רואה אותו בעיקר ככלי עזר לקידום מטרתו העיקרית, שהיא הרשעת הפוגע. חיזוק מעמד הקרבן, אשר כבר החל בהשפעת תנועת הקרבנות, מעניק לגיטימיות להליך המבוסס על מפגש בינו לבין הפוגע.

(3) היחס בין הגישור ומטרות המשפט הפלילי: הגישור הפלילי מקדם צרכים של הקרבן (כגון העצמה וקבלת פיצוי) ושל הפוגע (כגון היחשפות לתוצאות מעשיו ויחס מקבל ומשלב) אך הוא פועל גם למען צרכים של הכלל: מעורבות הקהילה בפרויקט הגישור מחזקת אותה ; נטילת האחריות על ידי הפוגע, המתחייבת מעקרונות ההליך, היא בעלת ערך חינוכי ציבורי, משום שיש בה הכרה מצידו בשליליות המעשה ; כן לעתים הגישור מהווה חוויה משקמת או מוביל להליך שיקומי ובכך מסייע לצמצום העבריינות. מנגד, הכרה בהליך לא תמנע ענישה משיקולי גמול, הרתעה ומניעה במקרים הראויים.

הקרקע במשפט הישראלי בשלה לקליטת הגישור הפלילי. בשנים האחרונות גברה המודעות לצרכי הקרבנות והתחזק מעמדם במשפט הפלילי בעקבות שורת רפורמות, בראשן חוק זכויות נפגעי עבירה. במקביל ניכרת תנופה של ממש בהתפתחות הגישור בענפי משפט רבים. גם הספרות המשפטית מגלה עניין רב בשני תחומים אלו.

על כן מוצע לאמץ את ההליך בישראל, תוך הרחבת סל הכלים שבהם ניתן להשתמש בתגובה לפשע. בסל צריכים להיות אמצעי ענישה, אמצעי שיקום (חלופיים או מתווספים למשפט הפלילי), גישור וכלים דומים לו (כגון היוועדות) ומגוון של כלים נוספים, שאינם נוגעים למאמר זה. השימוש בכלים אלו ייעשה בהתאם לקריטריונים שתקבע מערכת האכיפה ובהתאם לצרכים השונים, וזאת תוך שינוי המצב הנוכחי, שבו יש כמעט רק שתי אפשרויות: סגירת תיק או העמדה לדין פלילי.

אימוץ הגישור בפלילים יקטין את השימוש באמצעי הדרסטי והפוגע של המשפט הפלילי, דבר העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות הקבוע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש בכך גם סיכוי להפחתת העומס במערכת האכיפה הפלילית. במקרים שאינם חמורים ניתן להסתפק בגישור ובהסדר כחלופה למשפט פלילי. לעתים יכול ההליך להתקיים במקביל למשפט, תוך אישור ההסדר כחלק מגזר הדין. ואילו במקרים חמורים במיוחד, בהם הדגש מושם על ענישה, ניתן לקיים את הגישור לאחר המשפט, אם בשלו התנאים לכך.

ניתן ליישם בישראל גישור פלילי במסגרת החקיקתית הקיימת, בעיקר תוך שימוש בסמכות הרשות התובעת לסגור תיקים מחוסר עניין לציבור, או בסמכות בית המשפט להורות על פיצוי למתלונן, ובכך לאשר, הלכה למעשה, הסדרי גישור. מנגד מפגש הגישור, שנערך בעידוד הרשויות ובהסכמת הצדדים, לא צריך להחשב כמגע אסור או כהטרדה מצד הפוגע. מכל מקום, קביעת הסדר חקיקתי נפרד של ההליך ועקרונותיו עשויה לקדם את יישומו, כפי שאירע בתחום הגישור האזרחי.

הגישור אינו מתאים לכל המקרים, אך לגבי רבים הוא יעניק הזדמנות לתקן את הנזקים שגרם המעשה הפלילי. אימוצו עשוי להוות בשורה בדבר תפקיד המשפט, לא רק כמכריע בדבר אשמה ומטיל עונש אלא גם כמקדם הידברות וריפוי ומחזק יחסים בין אנשים.