חיים צורי פדלון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים

   
כתבי עת:
אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", משפטים, מא (יוני 2011) 5
 
חקיקה שאוזכרה:
תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 - גירסא ללא שירטוטים: סע'  1.00.08
תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), תשנ"ב-1992
חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006: סע'  9(ב), 9(ג), 14(ב), 22, 22(ב), 23, 23(ב)
חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965
   
המבקשים הגישו לבית משפט זה תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית, שעניינן הוא גבייה של אגרות בניה מכוח תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל – 1970, בגין שטחים שאינם כלולים "בשטח המותר לבניה", על פי הגדרתו בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), תשנ"ב -1992, שהוא השטח שבגינו ניתן לגבות אגרות בניה.
 
המשיבות הודיעו על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), ועל כן דין התובענה להידחות. כל שנותר להכריע בו הוא בגמול למבקשים ובשכר הטרחה לבאי כוחם, לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות.
 
1. רקע הדברים
המבקשים, כל אחד בנפרד, הגישו בקשה לקבלת היתר בניה מן המשיבות, ועדות מקומיות לתכנון ובניה. במסגרת זו, חויבו המבקשים באגרות בניה מכוח תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970 (להלן: תקנות בקשה להיתר) בעבור שטחים שונים, לרבות עבור מרפסות שאותן ביקשו להקים. זאת, אף שמרפסות חיצוניות בשטח של עד 14 מ"ר הוחרגו מהשטחים הנכללים "בשטח המותר לבניה", על פי הגדרתו בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), תשנ"ב -1992 (להלן: תקנות אחוזי בניה), שהוא השטח שבגינו ניתן לגבות אגרות בניה, וזאת במסגרת תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים) (תיקון), תשס"ח – 2008 (בכפוף לכך ששטחן הכולל של כל המרפסות בבניין לא יעלה על 12 מ"ר כפול מספר הדירות בבניין).
 
ביום 15.2.14 הגישו המבקשים תובענה ובקשה לאישור התובענה כייצוגית, שבה נטען כי המשיבות גובות אגרות בניה בגין שטחים שאינם כלולים "בשטח המותר לבניה", לרבות בגין מרפסות, שטחים לא מקורים, בליטות ומעטפת כפולה, וזאת בניגוד גמור להוראות תקנות אחוזי בניה ותיקון התקנות משנת 2008. בקשת האישור נתמכה בחוות דעתו של האדריכל ישראל שאולי, אשר בחן במסגרת חוות דעתו היתרי בניה לעומת דרישות תשלום לאגרות בניה והגיע למסקנה, כי המשיבות גובות באופן שיטתי אגרות בניה בגין שטחים שאינם כלולים "בשטח המותר לבניה", לרבות בגין מרפסות (נספח 7 לבקשת האישור).
 
בבקשת האישור צוין, כי עוד בשנת 2008 פנה בא כוח המבקשים לאגף להנחיות ותקנות תכנון ובניה במשרד הפנים, בבקשה לקבל את עמדתו בסוגיה נשוא ענייננו. לבקשת האישור צורפה תשובת משרד הפנים לפניה האמורה, שלפיה המשיבות אינן רשאיות לגבות אגרות בניה בגין שטחים שאינם כלולים "בשטח המותר לבניה", לרבות בגין מרפסות (נספח 8). לבקשה צורפה פנייה נוספת מטעמו של בא כוח המבקשים שביקש לברר עובר להגשת בקשת האישור האם עמדת משרד הפנים נותרה בעינה, וכן תשובת משרד הפנים, לפיה לא חל שינוי בעמדת משרד הפנים (נספחים 9 ו-10 לבקשת האישור).
 
לבקשה גם צורפה פניה מוקדמת מטעם בא כוח המבקשים למשיבות, שבה שטחו את טענותיהם, כמפורט בבקשת האישור (נספח 6 לבקשת האישור), וכן פניה לועדות מקומיות נוספות, בהן הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה והועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (נספחים 11 ו-12 לבקשת האישור). בבקשה צוין, כי בעוד שאותן רשויות נוספות הודיעו כי הן יחדלו מהגבייה האמורה, סרבו המשיבות לחדול מהגבייה כאמור ועל כן הוגשה בקשת האישור נגד המשיבות.
 
את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית הגדירו המבקשים בבקשת האישור, כך:
"כל מי ששילם למשיבות בשנתיים שקדמו ליום הגשת התובענה אגרות בניה מכוח תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל – 1970.. בגין שטחים שאינם כלולים "בשטח המותר לבניה" על פי הגדרתו בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), תשנ"ב -1992..".
 
במסגרת בקשת האישור התבקש בית המשפט להורות למשיבות לחדול מגביית אגרות בניה שלא כדין ולהשיב לחברי הקבוצה את הסכומים שנגבו מהם ביתר, שאותם העריכו המבקשים בסך של 199,360₪ ביחס למשיבה 1; בסך של 381,696₪ ביחס למשיבה 2; בסך של 191,296₪ ביחס למשיבה 3 ובסך של 546,112₪ ביחס למשיבה 4. יש לציין, כי כל הסכומים הנ"ל מתייחסים לחיוב יתר בגין מרפסות בלבד.
 
ביום 1.5.14 התקבלה הודעת חדילה מטעם המשיבה 1, הועדה המקומית לתכנון ובניה בת-ים, בהסכמת המבקשים, שבגדרה הבהירה המשיבה 1, כי היא חדלה בפועל מגביית אגרות בניה מכוח תקנות בקשה להיתר בגין שטחי בניה שאינם כלולים ב"שטח הכולל שהותר לבניה", המחושב בהתאם לתקנות אחוזי בניה ותיקון התקנות משנת 2008. לתמיכה באמור בהודעת החדילה צורף תצהירו של מהנדס הועדה המקומית, אדריכל יהושע פתאל, שבו הצהיר האחרון על חדילה מגבייה בנסיבות המפורטות בהודעה, וכן דוגמאות לאגרות בניה מיום 7.4.14 ומיום 23.4.14, שבהן ניתן לראות כי לצורך חישוב אגרות הבניה לא נכללו שטחים שאינם כלולים "בשטח הכולל שהותר לבניה". במסגרת הודעת החדילה הבהירה המשיבה 1, כי היא שומרת על זכותה לפעול בהתאם לתיקון תקנות אחוזי בניה משנת 2008, הקובע לעניין גזוזטרה – כהגדרתה באותן תקנות – שככל שנקבעה בתכנית הוראה מיוחדת בעניין חישוב שטחה של גזוזטרה, יחולו הוראות אותה תכנית. המשיבה 1 הבהירה עוד, כי בדיקה שערכה העלתה שנכון למועד החדילה אין במערכת "חובות קיימים" עליהם יש להחיל את הודעת החדילה.    
 
בהחלטתי מיום 11.5.14 הורתי על דחיית התובענה כנגד המשיבה 1. בנוסף, הורתי למשיבות 2-4 להודיע לבית המשפט בתוך 30 יום מהי עמדתן בעניין החדילה. קבעתי, כי לאחר קבלת עמדתן של המשיבות 2-4 תינתן החלטה לעניין הטיעונים בדבר הגמול ושכר הטרחה.
 
ביום 12.5.14 התקבלה הודעת חדילה מטעם המשיבה 2, הועדה המקומית לתכנון ובניה בית שמש, גם היא בהסכמת המבקשים, שבגדרה הבהירה המשיבה 2, כי היא חדלה בפועל מגביית אגרות בניה מכוח תקנות בקשה להיתר בגין שטחי בניה שאינם כלולים ב"שטח הכולל שהותר לבניה", המחושב בהתאם לתקנות אחוזי בניה ותיקון התקנות משנת 2008. לתמיכה באמור בהודעת החדילה צורף תצהירו של מהנדס הועדה המקומית, מר דניאל צרפתי, שבו הצהיר האחרון על חדילה מגבייה בנסיבות המפורטות בהודעה. במסגרת הודעת החדילה הבהירה המשיבה 2, כי היא שומרת על זכותה לפעול בהתאם לתיקון תקנות אחוזי בניה משנת 2008, הקובע לעניין גזוזטרה – כהגדרתה באותן תקנות – שככל שנקבעה בתכנית הוראה מיוחדת בעניין חישוב שטחה של גזוזטרה, יחולו הוראות אותה תכנית. המשיבה 2 הבהירה עוד, כי בדיקה שערכה העלתה, כי נכון למועד החדילה אין במערכת "חובות קיימים" עליהם יש להחיל את הודעת החדילה. 
 
בו ביום התקבלה גם הודעת חדילה מטעם המשיבה 4, הועדה המקומית לתכנון ובניה קריות. בהודעה הבהירה המשיבה 4, כי הודעת החדילה עניינה בגביית אגרות המתייחסות לתוספת גזוזטרה כחלק מבניה נוספת ורחבה יותר ולא כאשר המדובר בבקשה "עצמאית" לתוספת  מרפסת, שאז לשיטת המשיבה 4 יש מקום לחיוב באגרת מינימום. עוד ביקשה המשיבה 4 להבהיר, כי הודעת החדילה אינה חלה על מקרים שבהם ישנה בתכנית החלה הוראה המחייבת חישוב שטחי גזוזטרה בגדרי שטחי הבניה, כפי שנקבע בתיקון תקנות אחוזי בניה משנת 2008. לתמיכה באמור בהודעת החדילה צורף תצהירו של מהנדס הועדה המקומית, מר משה יבין, שבו הצהיר האחרון על חדילה מגבייה בנסיבות המפורטות בהודעה.
 
ביום 13.5.14 התקבלה הודעת חדילה גם מטעם המשיבה 3, הועדה המקומית לתכנון ובניה "מורדות הכרמל", שבגדרה הבהירה המשיבה 3, כי היא חדלה בפועל מגביית אגרות בניה מכוח תקנות בקשה להיתר בגין שטחי בניה שאינם כלולים ב"שטח הכולל שהותר לבניה", המחושב בהתאם לתקנות אחוזי בניה ותיקון התקנות משנת 2008. לתמיכה באמור בהודעת החדילה צורף תצהירה של מהנדסת הועדה המקומית, גב' ליאה בויום, שבו הצהירה האחרונה על חדילה מגביה בנסיבות המפורטות בהודעה. במסגרת הודעת החדילה הבהירה המשיבה 3, כי אף שמצאה לנכון לחדול מהגביה האמורה, אין בכך כדי לגרוע מטענתה שלפיה אילו הייתה מתבררת התובענה, כי אז התובע הייצוגי בעניינה, הוא התובע מס' 3, כלל אינו יכול היה להוות תובע ייצוגי, בין היתר מהטעם שהעובדות שפורטו בעניינו במסגרת התובענה אינן מדויקות ומטעות, ובכלל זה טענתו לפיה עניינו הוא בגזוזטרה, שעה שמדובר בפועל במרפסת גג מקורה חלקית. עוד ביקשה המשיבה 4 להבהיר, כי היא שומרת על זכותה לפעול בהתאם לתיקון תקנות אחוזי בניה משנת 2008, הקובע לעניין גזוזטרה – כהגדרתה באותן תקנות – שככל שנקבעה בתכנית הוראה מיוחדת בעניין חישוב שטחה של גזוזטרה, יחולו הוראות אותה תכנית. בהודעת החדילה הבהירה המשיבה 3, כי בדיקה שערכה העלתה כי נכון למועד החדילה אין במערכת "חובות קיימים" עליהם יש להחיל את הודעת החדילה. 
 
בהחלטתי מיום 14.5.14 הורתי על דחיית התובענה כנגד כלל המשיבות. בנוסף, הורתי לצדדים להגיש סיכומים קצרים לעניין הגמול ושכר הטרחה.
 
החלטה זו ניתנת לאחר שהתקבלו סיכומי הצדדים, לרבות סיכומי תשובה מטעם המבקשים.
 
2. טיעוני הצדדים
א. טיעוני המבקשים
את בקשתם לפסיקת גמול ושכר טרחה סומכים המבקשים על "שיקולי תשומה", "שיקולי תפוקה", ו"שיקולי הכוונה ציבורית", שיקולים המשתקפים מתוך הקריטריונים הקבועים בסעיף 23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.
 
באשר ל"שיקולי התשומה" טוענים המבקשים, כי הם ובאי כוחם השכילו להביא לפתחו של בית המשפט סוגיה המצריכה מקצועיות והבנת תחום התכנון והבניה לפרטיו וכי המדובר בבקשה ראשונית, שטרם הוגשה כדוגמתה, והיא מהווה "חרישה בשדה לא חרוש". המבקשים טוענים עוד, כי הם הגישו תובענה ראויה, המלווה בחוות דעת הנדסית, לאחר בדיקת הנושא לפרטי פרטיו, לרבות פניה למשרד הפנים בנושא זה, וכי אף המשיבות, בעצמן, לא השכילו לגלות את הפגם שנפל בהתנהלותן, וזאת בפרק זמן של כשש שנים. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הם נהגו בתום לב ובאופן ראוי, עת פנו בפנייה מוקדמת מפורטת למשיבות (וכן לרשויות מקומיות נוספות), בטרם הגשת התובענה ובקשת האישור, על מנת לאפשר להן להפסיק את הגבייה הבלתי חוקית. עוד טוענים המבקשים, כי המדובר, הלכה למעשה, בארבע תובענות ייצוגיות נפרדות כנגד ארבע ועדות מקומיות שונות, אשר בשם היעילות הדיונית ובעקבות פסק דינו של כב' הנשיא א' גרוניס בבש"א 8226/12 דיפלומט מפיצים (1968) בע"מ נ' פתחי בשתאוי (2013), הוגשו במאוחד לבית משפט זה. לבסוף טוענים המבקשים, כי עצם החדילה מוכיחה שהתובענה הייתה ראויה ומבוססת, ולו לאור העובדה שהיא הביאה את כל המשיבות, כולן כאחת, להודות בפעולותיהן הבלתי חוקיות ובכך הייתה יעילה ומועילה להשגת תכליות חוק תובענות ייצוגיות.
 
באשר ל"שיקולי התפוקה" לקבוצה המיוצגת, מפנים המבקשים לאומדן שערכו באשר להיקף הגבייה הבלתי חוקית שבוצעה על ידי כל אחת מהמשיבות בשנתיים שקדמו להגשת התובענה, כמפורט בסיכומיהם: המשיבה 1 – סך של 157,000 ₪; המשיבה 2 – סך של 1,020,979 ₪; המשיבה 3 – סך של 536,659 ₪; המשיבה 4 – סך של 703,296 ₪, ובסה"כ סך של כ- 2,400,000 ₪. המבקשים מבהירים, בהקשר זה, כי קיים קושי ממשי באומדן כלל גביית היתר שבוצעה על ידי המשיבות לאור היעדר המידע, המצוי במלואו בידי המשיבות, וכי המדובר באומדן כללי בהסתמך על רכיב המרפסות החיצוניות, אף שרכיב זה אינו ממצה את גביית היתר. המבקשים מבהירים עוד, כי על מנת לעמוד על היקף הגבייה הבלתי חוקית הם בדקו, באמצעות באי כוחם, את הבקשות להיתר שנדונו על ידי חלק מהמשיבות, המאפשרות גישה לנתונים אלו באתר האינטרנט שלהן, שמהן ניתן ללמוד על היקף המרפסות אשר אושרו בשנתיים עובר להגשת התובענה וכי בנוסף, נבדק מספר התחלות הבניה בתחומי המרחב התכנוני של המשיבות, מתוך הנחה שכל דירה מודרנית תכלול מרפסת מינימלית, וזאת בהסתמך על פרסומי משרד השיכון – לוח יישוב 14: התחלות בניה ביוזמה פרטית וביוזמה ציבורית 2009-2013. המשיבים מציינים, בהקשר זה, כי לא ניתן היה לעמוד על היקף אישור השטחים שחוייבו ביתר מתוך אתר האינטרנט של המשיבות מס' 1 ו-2 ועל כן הנתונים בעניינן מתייחסים להתחלות הבניה בלבד בהתאם ללוח 14.
 
המבקשים מפנים גם לעובדה שפנייתם המוקדמת לועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה ולועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה הביאה להפסקת הגבייה הבלתי חוקית ברשויות אלו.
 
באשר ל"שיקולים של הכוונה ציבורית", טוענים המבקשים, כי אלו הם השיקולים המרכזיים שיש לשקול בעת פסיקת גמול ושכר טרחה עקב הגשת הודעת חדילה, שכן הכלי של גמול ושכר טרחה הנו הכלי היחיד שבאמצעותו יכול בית המשפט לאכוף על הרשויות המקומיות את מורא הדין. בהקשר זה טוענים המבקשים, כי יש ליתן את הדעת לעובדה שבענייננו המדובר בגופים ציבוריים אשר אמונים, בין היתר, על אכיפת חוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, וזאת, בין היתר, באמצעות הגשת כתבי אישום כנגד עברייני בניה, וכי דווקא גופים אלה, שאמורים לייצג סטנדרטים ראויים כ"מגדלור" של תקינות ציבורית, נוהגים בצורה רשלנית ומזלזלת בכספי האזרח המוזרמים לקופתם, כאשר הם פועלים בניגוד להוראות הדין החל. המבקשים מדגישים, בהקשר זה, כי גביית היתר החלה בשנת 2008 והיא נמשכה כשש שנים ברציפות, עד להגשת בקשת האישור. המבקשים טוענים עוד, כי פעולה בחוסר סמכות היא סטייה, רעה חולה, העומדת בניגוד לעקרונות יסוד של המשפט המינהלי בכל מדינה נאורה וכי בכדי ליצור תמריץ לאכיפת הדין בעניינים שלהם חשיבות ציבורית גבוהה, כמו במקרה הנדון, יש לפסוק גמול ראוי. המבקשים טוענים, בהקשר זה, כי אף שפסיקת הגמול, כשלעצמה, רחוקה היא מהתועלת הצומחת לרשות בעקבות המעשה המזיק ולפיכך אינה מהווה הרתעה מספקת, יש בה משום מסר מרתיע. המבקשים מדגישים, בהקשר זה, כי בענייננו נערכה פנייה מוקדמת למשיבות בטרם הגשת בקשת האישור וכי חרף זאת לא טרחו מי מהמשיבות לבדוק את הנושא וכי בנסיבות אלה רק פסיקת הוצאות ראויות תביא לשינוי אופן החשיבה בשורת המשיבות.     
 
על יסוד דברים אלה, ולאור פסיקה קודמת לעניין גובה הגמול, ובפרט פסיקת בתי המשפט העליון בעע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול (2012, להלן: עניין אבוטבול) ובעע"מ 165/11 עיריית רעננה נ' עו"ד לילך אקרמן (2013, להלן: עניין אקרמן), עותרים המבקשים לפסיקת גמול למבקשים 2-4 ושכר טרחת בא כוחם ביחס שבין 16%-19% מגביית היתר המשוערת. לעניין המשיבה 1, לאור היקף גביית היתר הנמוך יחסית, מתבקש בית המשפט לעשות שימוש בקביעותיו של בית המשפט העליון בעע"מ 9237/12 עיריית מודיעין נ' א.ש. ברקאי (ניתן ביום 18.5.14, להלן: עניין א.ש. ברקאי), אשר הכיר בכך שיש ליישם את שיטת האחוזים "..באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה.." ופסק שכר טרחה וגמול בסך מצטבר של 75,000₪, כאשר גביית היתר עמדה על סך שבין 90,000₪ ל- 252,000 ₪. עוד מבקשים המבקשים, כי בית המשפט יורה על החזרת ההוצאות שהוציאו המבקשים בקשר עם חוות הדעת שצורפו לבקשת האישור.  
 
ב. טיעוני המשיבות
המשיבה 1 טוענת, כי בנסיבות העניין אין לפסוק גמול ושכר טרחה למבקשים ולבאי כוחם וכי לחילופין יש לפסוק גמול ושכר טרחה בשיעורים נמוכים מאד.
 
אשר ל"שיקולי התשומה" טוענת המשיבה 1, כי ענייננו בבקשה שלא נדרשו טרחה והשקעה מיוחדות להכנתה או להגשתה ואפילו לא לניהולה. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי עניינה של הבקשה הוא בשאלה משפטית גרידא, הנלמדת מלשון החוק היבשה, שאף לא הצריכה בדיקה משפטית מעמיקה. על פי הטענה, מטעם זה גם אין המדובר בתובענה בעלת סיכונים מיוחדים למבקשים ולבאי כוחם, וראיה לכך היא העובדה שכל המשיבות הודיעו על חדילתן לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. נטען, כי עובדות המקרה ברורות וניתנות לאיתור בקלות, באופן שלא הצריך חקירה מיוחדת מטעם המבקשים וכי חוות הדעת שצורפה לבקשה נערכה באופן שטחי ומפרטת נתונים שהיה ניתן ללמוד בנקל מתיק הבניין, מבלי להיזקק לסיועו של איש מקצוע, ובוודאי מבלי שידרשו הוצאות נוספות לשם הכנתה. עוד נטען, כי החישובים המוצגים בגוף הבקשה, המתיימרים להציג את גובה האגרות שנגבו לכאורה ביתר, נערכו באופן שטחי ושגוי, שכן בטיעוני המבקשים לשכר טרחה וגמול מופיעים סכומים אחרים לחלוטין, וזאת מבלי שנחשפו בפני המבקשים או באי כוחם נתונים חדשים שלא היו בידיהם או שלא ניתן היה להשיגם בקלות במועד עריכת בקשת האישור. המשיבה 1 טוענת עוד, כי היא תרמה בהתנהלותה לייעול משמעותי של הדיון ולחסכון בזמן ובמשאבים, עת הודיעה על חדילה בשלביו המוקדמים של ההליך, בטרם התקיים דיון בבקשה. המשיבה 1 מוסיפה וטוענת, כי הפניה המוקדמת אליה מפנים המבקשים נעשתה על ידי בא כוחם בלבד, באופן עלום וסתום, מבלי שצורפו לה המסמכים והנתונים המתאימים, זאת אף לאחר שאלו התבקשו על ידי בא כוח המשיבה 1, וברור כי כל מטרתה לאסוף נתונים לצורך הכנת התובענה, תוך מניעת טענה בדבר העדר פניה מוקדמת, וכי אין יסודה במניעים כנים ואמיתיים להבאת הסוגיה לכדי פתרון.
 
אשר ל"שיקולי התפוקה", המשיבה 1 מאמצת את אומדן היקף הגבייה ביתר שערכו המבקשים בעניינה, בסך 157,000 ₪. אולם, לשיטתה, אין המדובר בסכום שנגבה כולו ביתר, שכן המבקשים, בהערכותיהם, מתעלמים מלשון התיקון לתקנות אחוזי בניה משנת 2008, הקובע לעניין גזוזטרה – כהגדרתה באותן תקנות – שככל שנקבעה בתכנית הוראה מיוחדת בעניין חישוב שטחה של גזוזטרה, יחולו הוראות אותה תכנית וכן מתעלמים הם מסכום אגרת הבניה המינימאלית המופיע בסעיף 1.00.08 לתוספת השלישית לתקנות בקשה להיתר, המשפיע, אף הוא, על חישוב סכום גביית היתר.
אשר ל"שיקולי הכוונה ציבורית" טוענת המשיבה 1, כי יש להביא בחשבון כי סכומי הגמול ושכר הטרחה שיפסקו משולמים מתוך הקופה הציבורית וכי פסיקת גמול ושכר טרחה בסכום גבוה מקום בו סכומי הגבייה ביתר היו נמוכים תביא לכך שלרשויות לא יהיה כל תמריץ לנסות ולהקטין את הסכומים הנגבים עד למועד החדילה.
 
המשיבה 2 טוענת, אף היא, כי בנסיבות העניין אין לפסוק גמול ושכר טרחה למבקשים ולבאי כוחם וכי לחילופין יש לפסוק גמול ושכר טרחה בשיעורים נמוכים מאד.
 
אשר ל"שיקולי התשומה" טוענת המשיבה 2, כי המבקשים לא פנו אליה קודם להגשת התובענה בטרוניה כלשהי ואף לא העלו בפניה את העובדה כי הסוגיה נשוא התובענה נבדקה ברשויות אחרות ואלו חדלו מלגבות אגרות בניה על פי המפורט בתובענה. המשיבה 2 טוענת עוד, כי היא תרמה בהתנהלותה לייעול משמעותי של הדיון ולחסכון בזמן ובמשאבים, עת הודיעה על חדילה בשלביו המוקדמים של ההליך, בטרם התקיים דיון בבקשה.
 
אשר ל"שיקולי התפוקה", טוענת המשיבה 2, כי מבדיקה שערכה עולה כי המדובר, לכל היותר, בגביית יתר העומדת על סך של 300,000 ₪ לשנה ולא מעבר לכך. עוד נטען, כי במקרה הרלבנטי למשיבה 2 עיקר גביית היתר נעשתה מיזמים וקבלנים, כך שאין המדובר במקרה שבו החזרת הסכום שנגבה ביתר הייתה מועילה לציבור הרחב, נהפוך הוא; החזרת סכומי גביית היתר הייתה מביאה לפגיעה בציבור, דווקא.
 
אשר ל"שיקולי הכוונה ציבורית" טוענת המשיבה 2, כי יש להביא בחשבון כי סכומי הגמול ושכר הטרחה שיפסקו משולמים מתוך הקופה הציבורית.
 
המשיבה 3 טוענת, כי אין לפסוק גמול ושכר טרחה למבקשים ולבאי כוחם בנסיבות העניין. 
 
אשר ל"שיקולי התשומה" טוענת המשיבה 3, כי עיון בנוסח הפניה שנשלחה, כביכול, למשיבות, עובר להגשת בקשת האישור מעלה, כי המדובר בפניה כללית, נעדרת פירוט, אשר ניכר בה כי נעשתה אך ורק על מנת "לצאת ידי חובה", לצורך הגשת בקשת האישור ושלא על מנת להביא לתיקון התנהלות הרשות. נטען, כי התנהלות זו נגועה בחוסר תום לב אשר די בה כדי להביא לדחיית בקשתם של המבקשים לפסיקת גמול ושכר טרחה. המשיבה 3 טוענת עוד, כי היא תרמה בהתנהלותה לייעול משמעותי של הדיון ולחסכון בזמן ובמשאבים, עת הודיעה על חדילה בשלביו המוקדמים של ההליך, בטרם התקיים דיון בבקשה. המשיבה 3 מוסיפה וטוענת, כי בדיקת בקשת התובע הייצוגי בעניינה שלה העלתה, כי בקשתו כלל אינה כוללת מרפסת בלתי מקורה- קונזולית, אלא מרפסת גג מקורה חלקית ומכאן שבמידה שהמשיבה 3 הייתה בוחרת לנהל את ההליך, הרי שממילא ספק אם התובע הייצוגי בעניינה כלל יכול היה להוות תובע ייצוגי לעניין התובענה.   
 
אשר ל"שיקולי התפוקה", טוענת המשיבה 3, כי אומדן הגבייה, כפי שנערך על ידי המבקשים, תלוי על בלימה. לעניין זה טוענת המשיבה 3, כי סכומי גביית היתר הוכפלו ושולשו בסיכומי המבקשים לעניין הגמול ושכר הטרחה לעומת התובענה וכי מכל מקום, חישוב המבקשים לוקה בחסר שכן הוא מביא בחשבון אגרות שנגבו כדין בגין מרפסות מקורות והוא גם מניח, כהנחת מוצא שגויה, כי בכל דירה חדשה נבנית מרפסת בשטח של 12 מ"ר. נטען, כי אומדן המבקשים כולל הנחות נוספות בלתי רציונאליות וחסרות בסיס עובדתי וכי די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת בקשת המבקשים לגמול ושכר טרחה. המשיבה 3 טוענת עוד, בהקשר זה, כי אף שהמסמכים הרלבנטיים לעניין ההיתרים שניתנו במהלך השנתיים האחרונות מצויים פיזית בהישג ידה של המשיבה 3, מידע על אודות סך אגרות הבניה אשר נגבו בפועל בגין שטחים בלתי מקורים אינו מצוי בידיה. נטען, כי על מנת ליצור נתון זה, נדרש לבצע איסוף וניתוח של מאות תיקים ועריכת תחשיבים מתמטיים לשם חילוץ חלקי האגרה הרלבנטיים מתוך סך האגרה אשר שולמה בגין יתרת חלקי המבנה. על פי הטענה, איסוף וניתוח מידע זה מצריכים משאבים רבים נוכח מורכבות הבדיקה והיקף ההיתרים אשר ניתנו תחת ידי המשיבה 3 בתקופה זו.
 
אשר ל"שיקולי הכוונה ציבורית" טוענת המשיבה 3, כי אין המדובר בענייננו בגביה אשר נעשתה שלא כדין כתולדה של רשלנות או זילות בהוראות המחוקק, כי אם בתקלה שמקורה באי בהירות התקנות הרלבנטיות. לאור זאת, כך נטען, המטרה העומדת בבסיס פסיקת גמול ושכר טרחה, כעונש וכהרתעה, אינה רלבנטית במקרה דנן. 
 
המשיבה 4 טוענת, כי אין לפסוק גמול ושכר טרחה למבקשים ולבאי כוחם בנסיבות העניין וכי לחילופין יש לפסוק גמול ושכר טרחה בשיעורים נמוכים מאד.
 
אשר ל"שיקולי התשומה" טוענת המשיבה 4, כי עיון בנוסח הפניה שנשלחה, כביכול, למשיבות, עובר להגשת בקשת האישור מעלה, כי המדובר בפניה כללית, בלשון עמומה ביותר, אשר ניכר בה כי נעשתה אך ורק על מנת "לצאת ידי חובה", לצורך הגשת בקשת האישור ושלא על מנת להביא לתיקון התנהלות הרשות. המשיבה 4 מדגישה, בהקשר זה, כי הפניה לא נשלחה על ידי המבקש 4, כי אם על ידי באי כוח המבקשים, אשר חיפשו תובע ייצוגי רק לאחר שפנו אל המשיבה 4 ונענו, כי לא ברור מיהו הפונה ולגבי איזה בקשה לאישור, התנהלות המצביעה על חוסר תום לב מצדם. המשיבה 4 טוענת עוד, כי היא תרמה בהתנהלותה לייעול משמעותי של הדיון ולחסכון בזמן ובמשאבים, עת הודיעה על חדילה ללא שיהוי.
אשר ל"שיקולי התפוקה", טוענת המשיבה 4, כי אין כל ממש באומדן שערכו המבקשים ביחס לסכומי האגרות שהמשיבה 4 גבתה ביתר וכי מבדיקה שערכה המשיבה 4 עולה, כי המדובר, לכל היותר, בגביית יתר בסך של 183,936 ₪. המשיבה 4 טוענת עוד, כי כלל הציבור אשר נפגע מחיוב היתר אינו מהותי והוא כולל פחות מ – 500 מבקשי היתרים, שיעור נמוך מקום בו המדובר בועדה המאגדת בחובה שלוש רשויות מקומיות גדולות, המונות ביחד למעלה מ- 120,000 איש. המשיבה 4 מוסיפה וטוענת, כי חלק ניכר מההיתרים לבניה חדשה מוצאים על ידי חברות קבלניות ולא על ידי אזרחים פרטיים וברי כי חברות אלה יודעות לעמוד על זכויותיהן והן אינן נדרשות להגנת חוק תובענות ייצוגיות. לאור זאת, כך נטען, הכלי של תובענה ייצוגית כלל לא היה מתאים למקרה דנן. 
 
אשר ל"שיקולי הכוונה ציבורית" טוענת המשיבה 4, כי כל הכספים שנגבו על ידה כאגרות שימשו לצרכים ציבוריים וכי יש גם להביא בחשבון שהגמול ושכר הטרחה שיפסקו משולמים מתוך הקופה הציבורית. המשיבה 4 טוענת עוד, כי מקור גביית היתר הוא בטעות בתום לב, כתוצאה מחוסר בהירות התקנות. 
 
במענה לטענות המשיבות טוענים המבקשים, כי פנייתם המוקדמת, כפי שנשלחה למשיבות, בוודאי אפשרה לכל אחת מהן להפסיק את הגביה הבלתי חוקית וראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שהן הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה והן הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, חדלו מהגביה הבלתי חוקית בעקבות הפניה האמורה.
 
המבקשים טעונים עוד, באשר לטענות שהועלו על ידי המשיבות ביחס להיקף הגביה הבלתי חוקית, כי לא יכולה להיות מחלוקת שהנתונים בדבר היקף הגביה הבלתי חוקית מצויים בידי המשיבות. אולם, המשיבות בחרו – משיקוליהן – שלא להביא את הנתונים המספריים מתוך בדיקה בפועל של ההיתרים שניתנו בשנים האחרונות, אלא בחרו להתייחס לנתונים בהם נקבו המבקשים, למעט המשיבה 4, שהציגה נתונים חלקיים בלבד. נטען, כי במצב דברים זה, משלא ניתנו על ידי המשיבות הנתונים המלאים, ולאור הכלל שלפיו יש לזקוף את המחדל לאי הבאת ראיות למי שמחדל זה רובץ לפתחו, יש לקבל את אומדן המבקשים כנקודת מוצא לפסיקת גמול ושכר טרחה.  
 
המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הם הגישו בקשה מבוססת וראויה וכי לצורך הצגת הגביה הבלתי חוקית, הנגזרת מתוך היתר הבניה, נדרשה מומחיות של אדריכל, שיקבע במדויק מהו השטח שאינו נכנס לתוך חישוב "השטחים המותרים לבניה" ומכוח זאת מה היקף התביעה האישית של המבקשים.   
 
לבסוף טוענים המבקשים, כי לא יכולה להיות מחלוקת בענייננו, כי התובענה היא אשר הביאה להפסקת הגבייה שלא כדין ושאלמלא הגשת התובענה ובקשת האישור הייתה נמשכת הגבייה כמקודם, שהרי הפניה המוקדמת לא נשאה כל פרי.
 
3. הגמול למבקשים ושכר הטרחה לבאי כוחם
א. הקריטריונים לקביעת שיעור הגמול לתובע הייצוגי ולבאי כוחו
סעיפים 9(ב) ו-9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, קובעים כדלהלן:
"(ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.
(ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא-

1. על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקשת בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב).
2. לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23."

 
סעיף 22(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו גמול לתובע המייצג, קובע כדלהלן:
"בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

1. הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;
2. התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
3. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית."

 
סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו שכר טרחה של בא כוח המייצג, קובע כדלהלן:
"(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.
(ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

1. התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על    עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;

2. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;
3. האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;

הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית.
(ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)."
 
השיקולים השונים המשתקפים מסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר אותם יש להביא בחשבון במסגרת קביעת שיעורם של הגמול לתובע המייצג ושכר טרחתם של באי-כוחו, הוצגו בהרחבה בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט ומנשה כהן, פסקה 2 (2012) (להלן: עניין רייכרט) וניתן לחלקם לשלושה סוגים עיקריים: הסוג הראשון הם שיקולי תשומה – שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטל על עצמו התובע המייצג ועורך הדין, כגון טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך. במסגרת זו מבקש בית המשפט ליצור תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות. הסוג השני הם שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת – דהיינו, שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת, תוך ניסיון להעניק לתובע תמריצים אשר יותירו בידי חברי הקבוצה המיוצגת רווח גבוה ככל האפשר. במסגרת שיקולים אלה יכללו התועלת לחברי הקבוצה המיוצגת ואופן ניהול ההליך. הסוג השלישי הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מהתובענה הייצוגית, ולרצון לכוון את המשאבים באופן שיושקעו בתובענות ייצוגיות שתועלתן הציבורית גדולה ביותר. במסגרת זו יבחנו החשיבות הציבורית של קידום אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו והפער בין הסעד הנתבע לסעד שנפסק (ראו גם ע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, בפסקאות 14-12 (2008) (להלן: עניין לויט); ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי (2011); רע"א 2362/08 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול, פיסקה 7 (2011); ע"א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, פסקאות 3 ו-8 (2012); אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", משפטים מ"א 5, 84 (תשע"א)).
 
רשימת השיקולים המופיעה בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות אינה ממצה והקריטריונים המופיעים בה "..הינם קווים מנחים לפסיקת שכר הטירחה של "בא כוח מייצג". המדובר בהתוויה של שיקול הדעת של בית המשפט ואין מקום לשרטט נוסחה קשיחה" (ראו עניין לויט, בפסקה 13). בהקשר זה יצוין, כי המצב הייחודי שבו נדחית בקשה לאישור תובענה שהוגשה נגד רשות מינהלית כתובענה כייצוגית, מפאת הודעת חדילה שפרסמה הרשות הנתבעת, מחייב מתן משקל למספר קריטריונים נוספים ובכללם – החלטת הרשות לשנות מהלכיה והתנהלותה, באופן המשיג את התכלית שלשמה הוגשה התובענה. שיקול זה מוביל לפסיקת שיעור מאוזן של גמול ושכר הטרחה, באופן אשר נועד "לעודד תובעים מייצגים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות הרשויות, והוא תורם להגשמת האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת הרשות העומדת בניגוד לחוק מצד אחד, אך זאת בלא לפגוע בציבור בכללו על ידי תשלומי כספי ציבור בשיעור ניכר לידי הקבוצה התובעת, מצד שני" (ראו עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל – מנהל המכס ומס בולים (2010)).
 
בעניין אבוטבול, דן בית המשפט העליון בשיקולים לפסיקת גמול ושכר טרחה בתביעה נגד רשות שהודיעה על חדילת הגבייה. גם כאן עמד בית המשפט העליון על שלושת השיקולים: שיקולי תשומה; שיקולי תפוקה ושיקולי ההכוונה הציבורית. בית המשפט עמד בהרחבה על ההבדל בין פסיקת הוצאות כנגד גוף פרטי, כפי שנקבע בעניין רייכרט, לבין פסיקת הוצאות כנגד רשות ציבורית, כפי שהיה באותו עניין. בית המשפט הדגיש (בפסקה 20 לפסק הדין), כי "חוק תובענות ייצוגיות שזור לכל אורכו הוראות המבחינות בין המדינה ורשויות ציבוריות אחרות לבין נתבעים אחרים" והוסיף (בפסקה 22 לפסק הדין), כי:
"חוק תובענות ייצוגיות יוצר מסגרת מורכבת של הסדרים, אשר נועדו לאזן בין עניינם של התובע המייצג והקבוצה המיוצגת, לבין האינטרס הציבורי הכללי, והחשש מהטלת עלות משמעותית על הרשות, אשר תפגע בציבור הנזקקים לשירותיה".
 
בית המשפט הדגיש, כי כאשר מדובר בהודעת חדילה של הרשות משתנה האיזון בין השיקולים, ולכן במקרה כזה אין להחיל את הלכת עניין רייכרט כלשונה. כן הדגיש, כי יש לעמוד על התרומה בהסדרת ההתנהלות העתידית של הרשות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש לזכור שכאשר מוגשת תובענה ייצוגית כנגד רשות, הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבאי כוחו משולמים מהקופה הציבורית ויש לנקוט בהם במשנה זהירות. עם זאת, בית המשפט הדגיש, כי שיקולי השמירה על הקופה הציבורית כבר קיבלו ביטוי מסוים בעצם האפשרות שניתנה לרשות להודיע על חדילה (על שיקול השמירה על הקופה הציבורית כשיקול לפסיקת גמול ושכר טרחה בתובענות כנגד הרשות ראו עניין אקרמן, שם הפחית בית המשפט העליון בסכום שנפסק משיקולי שמירה על הקופה הציבורית).
 
כפי שהבהרתי לאחרונה במספר החלטות, שיקול רלבנטי נוסף שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לפסוק את הגמול ושכר הטרחה – שיש בו, לטעמי, כדי להביא להפחתה ניכרת בסכומים שיפסקו למבקש ולבא כוחו – הוא העדר פניה מוקדמת לרשות, בנסיבות בהן טובת הקבוצה מחייבת זאת:
"סוגיית הפנייה המוקדמת לרשות מעוררת, בדומה לסוגיות רבות נוספות בתחום התובענות הייצוגיות, את הקונפליקט הבסיסי בין אינטרס המבקש לבין אינטרס הקבוצה המיוצגת הידוע כבעיית הנציג. מחד, פניה מוקדמת לרשות עשויה לשרת את טובת הקבוצה בצורה מיטבית, שכן היא עשויה להביא להפסקת ההתנהגות הבלתי חוקית במהירות. מאידך, פנייה מוקדמת שהרשות נעתרת לה מייתרת את הצורך בהגשת התובענה באופן שימנע מהמבקש את הגמול הצפוי בגין הגשתה. כך ככלל, כך בוודאי במקרה בו הנושא של אופן חישוב ריבית הפיגורים כבר נידון בערכאות בהקשר של רשויות מקומיות אחרות. בהחלט ייתכן כי לו היה המבקש פונה, הייתה נעתרת הרשות (לאור ההליכים האחרים) ומשנה את אופן הגבייה. יש להדגיש, כי במקרה זה הקופה הציבורית נושאת הן בעלויות ניהול התביעה, הן בהוצאות והגמול שיש מקום לפסוק לתובע. לו פנייה מוקדמת הייתה מייתרת את ההליך היו נחסכות ההוצאות כולן וציבור תושבי העיר היה נשכר. העירייה הייתה משנה את התנהלותה ללא כל הוצאה בגין הליכים משפטיים.
 
כאמור, המבקש לא פנה למשיבה קודם להגשת בקשת האישור. אמנם פנייה מוקדמת כזו הייתה עלולה גם להידחות או להיתקל בהתעלמות, באופן שלא היה שולל מהמבקש את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית. אולם, פנייה כאמור גם הייתה יכולה להביא לכך שהרשות הייתה מקבלת את עמדת המבקש וחדלה משיטת החיוב האמורה. זאת, במיוחד, בשים לב לעובדה שבמועד הגשת בקשת האישור כבר הוגשו תובענות רבות נוספות באותו נושא כנגד רשויות שונות וחלקן אף אושרו. במצב דברים זה בהחלט סביר להניח, כי לו היה המבקש פונה לרשות, היא הייתה חדלה מחיוב ריבית פיגורים בשיטת "ריבית דריבית". לאור זאת, אין לי אלא להניח, כי המבקש לא פנה למשיבה משום שחשש כי פנייה מוקדמת תייתר את הגשת התובענה ובכך ימנע ממנו הגמול הצפוי בגין הגשתה".
 
(ראו החלטותיי בתצ (ת"א) 5775-09-13 ניז'ני נחמה נ' עיריית רמת השרון (ניתן ביום 19.6.14) ובת"צ (ת"א) 35183-05-13 דרור הולנברג נ' עיריית הרצלייה (ניתן ביום 7.3.14). עוד ראו, בין רבים: ת"צ (נצ') 14705-05-14 מוריה כהן נ' עיריית נצרת עילית (ניתן ביום 6.10.14); ת"צ (ב"ש) 56483-10-13 מוחמד אבו סעלוק נ' מועצה מקומית ערערה (ניתן ביום 11.9.14); ת"צ 36086-07-11 (מרכז) חרסט נ' ידיעות אינטרנט (2012); ת"מ (חי') 19836-05-12 האני יונס נ' המועצה המקומית ערערה (2012). מנגד ראו: ת"מ (חי') 43482-02-13 ואיל יאסין אבו דאוד נ' מועצה מקומית מג'ד אלכרום (2012)).
 
באשר לאופן חישוב הגמול ושכר הטרחה, הבהיר בית המשפט העליון בעניין רייכרט, כי הכלל הוא שיש לפסוק את אלה, במידת הניתן, בהתאם לשיטת האחוזים, שלפיה שכר הטרחה מחושב כאחוז מסוים מתוך הסכום שנפסק לקבוצה, תוך התחשבות בשיקולים שונים כגון נסיבותיו של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו (שם פסקאות 11-7 לפסק הדין). על כך עמד בית המשפט העליון גם בעניין א.ש. ברקאי (פסקה 5):
"הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול".
 
על רקע האמור, אדרש להלן לסכומי הגמול ושכר הטרחה שראוי לפסוק למבקשים ולבאי כוחם בנסיבות הענייו, תוך שקילת השיקולים המנחים בעניין זה, היינו: "שיקולי התשומה", "שיקולי התפוקה", ו"שיקולי הכוונה ציבורית".
 
 
 
ב. מן הכלל אל הפרט
ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי התשומה", הרי שבנסיבות העניין אין להקל ראש במידת הטרחה והסיכון אשר נטלו על עצמם המבקשים ובאי כוחם בעת הגשת התובענה ובקשת האישור, בשים לב לעובדה שמדובר בבקשת אישור ראשונה מסוגה, וזאת בניגוד למגמה שקנתה שביתה לאחרונה בקרב מגישי בקשות אישור, המגישים בקשות ממוחזרות כנגד רשויות. עוד יש להביא בחשבון, כי המדובר, הלכה למעשה, בארבע בקשות אישור נפרדות שהוגשו במאוחד מטעמי יעילות דיונית, אשר הצריכו פירוט ביחס לכל אחד מהמבקשים. לצד זאת, מקובלת עלי טענת המשיבה 1, כי השאלה אשר עמדה בבסיס הבקשה הייתה, במהותה, שאלה משפטית, אשר לא דרשה הנחת תשתית עובדתית נרחבת. אשר להיקף ההשקעה והטרחה הנובעת מעצם ניהול ההליך, הרי שאלה היו מצומצמים יחסית, שכן מיד לאחר הגשת התובענה הודיעו המשיבות על חדילה מהגבייה ובכך חסכו משאבים רבים מהצדדים ומבית המשפט.
 
באשר לטענת המשיבה 3 ביחס להתאמת המבקש בעניינה לשמש כתובע ייצוגי, אני סבורה כי לאור העובדה שבקשת האישור והתובענה הוגשו גם על ידי 3 תובעים נוספים, אין מקום להדרש לטענה כאמור במסגרת החלטה זו, מה גם שממילא היה ניתן להחליף את המבקש 3 בתובע ייצוגי אחר, ככל שההליך היה נמשך, בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות.
 
ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי התפוקה", הרי שלא יכולה להיות מחלוקת, כי כתוצאה מהגשת התובענה נגרמה תועלת רבה לקבוצה המיוצגת ששוב אינה נדרשת לשלם אגרות בניה ביתר למשיבות, וכן לכלל ציבור מבקשי ההיתר, הקיימים והעתידיים, אשר יחויבו באגרות בניה. כפי שציינו המבקשים בסיכומי תשובתם, ברי כי התובענה היא אשר הביאה להפסקת הגבייה שלא כדין ושאלמלא התובענה הייתה נמשכת הגבייה כמקודם, שהרי הפניה המוקדמת לא נשאה כל פרי. כאן המקום לציין, כי לא מצאתי כל ממש בהשגות שהעלו המשיבות ביחס לפניה המוקדמת של המבקשים ודי בכך שפניה זו הביאה להפסקת הגביה בשתי רשויות מקומיות אחרות כדי להסיר מעל הפרק כל טענה שלפיה המדובר בפניה שנעשתה אך ורק על מנת "לצאת ידי חובה". עוד אציין, כי טענת המשיבה 2, שלפיה היא כלל לא קיבלה את פניית המבקשים עובר להגשת בקשת האישור, אינה עולה בקנה אחד עם אישורי המסירה שצרפו המבקשים. כאמור, להעדר פניה מוקדמת לרשות יש משקל בבוא בית המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה, ועל אותו משקל מן הראוי להביא בחשבון, בעת פסיקת הגמול ושכר הטרחה, את העובדה שנעשתה פניה מוקדמת לרשות וכי חרף זאת המשיכה הרשות בגייה הבלתי חוקית.  עוד יש להביא בחשבון, כי כתוצאה מהפניה המוקדמת חדלו שתי ועדות מקומיות לתכנון ובניה מהגבייה הבלתי חוקית, ומכאן שבקשת האישור הביאה תועלת לציבור אף רחב מציבור חברי הקבוצה.
 
לבסוף, ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי הכוונה ציבורית", הרי שהגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית השיגה את התכלית שלשמה הוגשה והביאה לחסכון של כספים רבים לציבור, המבקש להוציא היתר בניה ובכך מבטא המקרה הנוכחי את כוחו ההרתעתי והאכיפתי של מוסד התובענה הייצוגית, ויש בו כדי לעודד תובעים עתידיים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות רשויות המדינה.
 
כאמור, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, את הגמול ושכר הטרחה יש לפסוק כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה, או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. בענייננו, הוגשה הודעת חדילה ומשכך פטורות המשיבות מהשבת סכומי הגבייה הבלתי חוקית. בנסיבות אלה, המבקשים מבקשים כי בית המשפט יפסוק את הגמול ושכר כנגזרת מאומדני הגביה הבלתי חוקית שערכו. אני סבורה, כי אכן יש מקום לפסוק את הגמול ושכר הטרחה כאחוז מסויים מתוך אומדני גביית היתר, הגם שמדובר בענייננו ברשות שהודיעה על חדילה, אם כי העובדה שמדובר ברשות עשויה להביא לכך ששיעור הגמול ושכר הטרחה יהיו נמוכים מאלו אשר היו נפסקים מקום בו המדובר בגוף פרטי. עם זאת, אין מקום להקטנה משמעותית מדי של שכר הטרחה והגמול במקרים של תביעות נגד רשויות ציבוריות, שכן אם זה יהיה המצב, הדבר יגרע מהתמריץ של תובעים פוטנציאליים להגיש תביעות נכונות וצודקות נגד רשויות ציבוריות, ותוצאה כזו אינה רצויה. בהתאם לאומדנים שערכו המבקשים, המדובר בענייננו בגבייה בלתי חוקית בסכום מצטבר של כ-2,400,000 ₪ לשנתיים שקדמו להגשת התובענה, ומקובל עלי כי זהו הסכום הרלבנטי שלאורו יש לפסוק את שיעורי הגמול ושכר הטרחה וכי אין מקום להידרש להשגות המשיבות ביחס לאומדני הגביה הבלתי חוקית שערכו המבקשים, מקום שהמשיבות כלל לא טרחו להציג את נתוני האמת הרלבנטיים, שאין חולק כי הם מצויים בידיהן. בהקשר זה אציין, כי גם אם אקבל את טענת המשיבה 3 שלפיה נדרשים "משאבים רבים" על מנת לחשב את גביית היתר מתוך הנתונים הקיימים, אין בכך כדי להצדיק, בנסיבות העניין, אי עריכת תחשיב המבוסס על נתוני האמת שבידי המשיבות, והדבר אומר דרשני.
 
מכל מקום, יש לזכור, כי התועלת לקבוצה המיוצגת אינה נבחנת רק ביחס לתקופת בת השנתיים עובר להגשת התובענה, אלא היא משקללת בתוכה גם את התועלות העתידיות הפועלות לטובת הקבוצה. זאת, מכיוון שסביר להניח, כי אלמלא הוגשה התובענה והבקשה לאשרה כייצוגית, לא היו המשיבות מפסיקות את גביית האגרות כאמור, בעתיד הקרוב. מכאן, שאין חשיבות קריטית לאומדני הגבייה הבלתי חוקית.
 
לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים שצוינו לעיל, וערכתי איזון ביניהם, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לכל אחד מהמבקשים גמול בסך של 30,000 ₪ (סה"כ 120,000 ₪) ולבאי כוחם שכר טרחה בסך של 300,000 ₪.
לפני סיום אציין, כי בבקשתם לגמול ושכר טרחה עתרו המבקשים גם להחזר הוצאותיו של המומחה מטעמם, אשר נתן במסגרת התובענה שלוש חוות דעת (המתייחסות למבקשים 1-3). אולם, כל שצורף לתמיכה בבקשתם הוא העתק מהצעת המחיר מטעם המומחה. כיוון שלא הוצגה חשבונית אין מקום להורות על תשלום ההוצאות.
 
4. סוף דבר
בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהמשיבות הודיעו על הפסקת גבייה, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית.
 
כל אחת מהמשיבות תשלם לכל אחד מהמבקשים גמול בסך של 30,000₪. בנוסף, כל אחת מהמשיבות תשלם לבא כוח המבקשים שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪ (ובסך הכל שכר הטרחה יעמוד על סך של 300,000₪). סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
5129371
54678313בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס.
 
 
ניתנה היום,  כ"ד חשוון תשע"ה, 17 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.          
5129371
54678313
ד"ר מיכל אגמון גונן 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה