| לפני: |
כבוד השופט נ' סולברג |
| המבקשים: |
1. עזבון המנוח מכלוף אמאר ז"ל |
| |
2. עזבון המנוחה חנה אמאר ז"ל |
| |
3. דוד אמאר |
| |
4. ישראל אמאר |
| |
5. תמר מויאל |
| |
6. יהונתן אמאר |
| המשיבים: |
1. מלח הארץ עתלית בע"מ |
| |
2. רשות מקרקעי ישראל |
| |
3. החברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל "פיקא" |
| |
4. לשכת רישום המקרקעין בחיפה |
| בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 39983-07-13 [פורסם בנבו] מיום 15.2.2015 שניתנה על-ידי השופט ד"ר מ' רניאל |
| בשם המבקשים: |
עו"ד יוסף סגל; עו"ד יגאל גרוסמן |
| בשם המשיבה 1: |
עו"ד יוסף ליבנה; עו"ד אורי שרם |
| בשם המשיבות 2 ו-4: |
עו"ד שמרית גולן |
| בשם המשיבה 3: |
עו"ד מורן קגן-סיגל |
חקיקה שאוזכרה:
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע' 41(ב)
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 410
מיני-רציו:
* גם אם יש טעם בטענות המבקשים ביחס לזהות הצד הנושא בנטל הראיה בעניין דנן – טענת זיוף שהעלה נתבע – שאלה משפטית זו איננה רלבנטית בענייננו. שכן, אין מדובר במצב בו כפות המאזנים מעוינות, ונטל הראיה הוא המכריע ביניהם. קביעתו של ביהמ"ש על דבר היות המסמך מזויף היא קביעה פוזיטיבית שלא נמצא מקום להתערב בה, גם אם נצא מנקודת הנחה, לטובת המבקשים, כי נטל הראיה איננו מוטל עליהם.
* ראיות – נטל ההוכחה – טענת זיוף
* חוזים – חתימה – זיוף
.
בר"ע על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נקבע כי מסמך הנחזה להיות מסמך מטעם המשיבה 1, איננו מסמך אותנטי אלא מזויף, וכי יש למחקו מראיות המבקשים. ברקע לבקשה מחלוקת לעניין זכויות בדירה. הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' סולברג) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
גם אם יש טעם בטענות המבקשים ביחס לזהות הצד הנושא בנטל הראיה בעניין דנן – טענת זיוף שהעלה נתבע – שאלה משפטית זו איננה רלבנטית בענייננו. שכן, אין מדובר במצב בו כפות המאזנים מעוינות, ונטל הראיה הוא המכריע ביניהם. קביעתו של ביהמ"ש על דבר היות המסמך מזויף היא קביעה פוזיטיבית, וזאת בעיקר בהתבסס על העובדה כי החברה הוכיחה שהחתימה עליו היא מזויפת. לכך יש להוסיף את העובדה שהמבקשים לא הביאו חוות דעת הקובעת עמדה ברורה לפיה החתימה היא חתימה אותנטית של האדם הנחזה כחתום על המסמך (מזכיר החברה בזמנים הרלוונטיים שאיננו עוד בין החיים), ובחרו שלא להביא לעדות עדים נוספים אשר יעידו על נסיבות מציאת המסמך. גם אם נצא מנקודת הנחה, לטובת המבקשים, כי נטל הראיה איננו מוטל עליהם, עובדה זו פועלת לחובתם.
אשר לטענות המבקשים ביחס לקביעות עצמן, הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא רק במקרים שהדבר נוגד את השכל הישר וההיגיון. כך בדרך כלל, ועל אחת כמה וכמה מקום בו מדובר בהעדפת חוות דעת של מומחה אחד על פני זו של רעהו. במקרה דנא לא נמצאה כל סיבה להתערב במסקנותיו של ביהמ"ש קמא. מכל מקום, כפי שקבע ביהמ"ש, החברה הצליחה להראות באופן ברור כי אין מדובר במסמך אותנטי, וקביעה זו כשלעצמה מצדיקה את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, גם מבלי להצביע על התרחיש המדויק שהוביל ליצירת המסמך.
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל) מיום 15.2.2015 ב
ת"א 39983-07-13, [פורסם בנבו] בגדרה נקבע כי מסמך הנחזה להיות מסמך מטעם המשיבה 1 (להלן: "החברה") מיום 12.11.1959 (להלן: "המסמך" או "המסמך שבמחלוקת") איננו מסמך אותנטי אלא מזויף, וכי יש למחקו מראיות המבקשים.
רקע
2. החברה היא בעלת זכויות החכירה במקרקעין בשכונת המלח בעתלית, הידועים כחלקה 11 בגוש 10538, ואשר עליהם בנויים מבני מגורים בסמוך למשרדי החברה ולמפעל המלח שבבעלותה. המנוח מכלוף אמאר ז"ל (להלן: "המנוח") היה עובד החברה (והחברה שקדמה לה במפעל המלח) במשך כ-38 שנה, מיום 1.7.1951 ועד ליום 30.6.1989. החל משנות ה-50 התגוררו המנוח ומשפחתו באחת מדירות המגורים שבבעלות החברה, במקור בשטח של כ-50 מ"ר וכיום בשטח של כ-180 מ"ר, לה מצורף שטח נוסף של 1.305 דונם (להלן: "הדירה"). לאחר שהמנוח ורעייתו, חנה אמאר ז"ל (להלן: "המנוחים") נפטרו לבית עולמם (בשנת 2005 ו-2013, בהתאמה), דרשה החברה כי ילדיהם, המבקשים 3-6, יפנו את הדירה. טענת החברה היתה כי למנוח ניתנה זכות להתגורר בדירה כדירת שירות לעובד, וכי לאחר פטירתם של המנוחים הגיעה העת להחזירה לחזקת החברה. המבקשים סרבו לעשות כן, בטענה כי הדירה היא בבעלות המנוחים. לאחר שההידברות בין הצדדים לא עלתה יפה, הגישה החברה ביום 11.6.2013 לבית משפט השלום בקריות תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים לפינוי וסילוק יד מהדירה (ת"א 21561-06-13).
3. המבקשים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף, למחיקת כותרת, ולמתן רשות להגן. בנוסף הגישו תביעה נגד החברה בבית המשפט המחוזי בחיפה (
ת"א 39983-07-13), [פורסם בנבו] בה נתבקש סעד הצהרתי לפיה הדירה שייכת להם, וכן מתן צו לרישום הדירה על שמם במרשם המקרקעין. בכתב התביעה נטען כי הדירה נמצאת ברשות משפחת המבקשים עוד משנת 1951, ומאז ועד לעת הגשת התביעה התגוררו בה ונהגו בה מנהג בעלים. המבקשים טענו כי המנוח רכש את הדירה מאת המשיבה 3 (להלן: "פיקא"), אשר הקרקע היתה בבעלותה עוד בטרם ניתנו זכויות החכירה לחברה. עוד נטען, כי על החברה היה לדאוג לרישום זכויות המנוח על הדירה וזו לא עמדה בהתחייבותה, ואולם המנוחים לא עמדו על כך, לאור יחסיהם הקרובים עם משפחת דנקנר, בעלי החברה באותה עת. המנוחים מצדם, כך נטען, השקיעו ומימנו מכיסם את תחזוקת הדירה וסביבתה, לרבות ביצוע שיפוץ נרחב, תוספות בניה של 130 מ"ר מעבר לדירה המקורית, ועוד – כל זאת ללא התנגדות מצד החברה. מכאן, טענו המבקשים, כי יש ללמוד גם על הסכמתה המלאה של החברה לראות אותם כבעלי הזכויות בדירה.
4. בכתב ההגנה טענה החברה כי הדירה רשומה על-שם החברה, וכי למנוח ניתנה רשות להתגורר בדירה כבר-רשות בלבד, בדומה לעובדים אחרים של החברה. עם זאת, טענה החברה, לא נכרתה כל עסקה לרכישת הדירה, וטענות המבקשים בעניין זה הן בבחינת עורבא פרח, ללא כל ראיה או אסמכתא בכתב כנדרש בעסקה במקרקעין. עוד נטען, כי על-פי תנאי חוזה החכירה של החברה בקרקע, כל העברת זכויות מהחברה לצד שלישי היתה טעונה אישור מראש ובכתב מאת בעלי הזכות במקרקעין – אישור שמעולם לא התבקש וממילא לא ניתן. בנוסף לכך טענה החברה להתיישנות התביעה ולשיהוי כבד מצד המבקשים. החברה הפנתה לכך שטענות המבקשים סותרות הצהרות קודמות של המנוח, אשר ניתנו במסגרת עדותו בבית המשפט בהליך אחר בשנת 1983 (ת"א 1760/83 צדיק בן יעקב נ' חברת המלח מארץ ישראל בע"מ), בתביעה דומה של שכנו נגד החברה, אשר עסקה בזכויותיו של הלה בדירת שירות שהוקצתה לו על-ידי החברה. באותו עניין העיד המנוח כי בשנת 1955 רכש את הדירה דווקא מהחברה או מעובד בכיר בה, ולא מפיקא, וכי איננו מחזיק בכל מסמך כתוב בקשר לקניית הבית. לאחר סיומו של אותו הליך שלחה החברה ביום 14.4.1986 מכתב למנוח, בו הבהירה כי אין לו זכויות בדירה, וכי החברה מעולם לא מכרה ולא התחייבה למכור אותה. עוד נכתב כי בבוא העת תשקול החברה אם להרשות למנוח להמשיך ולגור בבית עד לאריכות ימיו. המנוח מצדו השיב לחברה ביום 11.5.1986 כי רכש את הדירה מפיקא בשנת 1955, עוד לפני שהחברה רכשה את המקרקעין, וכי הדירה היא בבעלותו. יחד עם זאת, ועל אף המחלוקת הברורה, בחר המנוח שלא לנקוט בכל הליך לעיגון ורישום זכויותיו, ובכך, כך נטען, פועל לחובתו שיהוי כבד. החברה כפרה בשאר טענות המבקשים וטענה כי יש לדחות את התביעה.
5. הצדדים ניהלו הליכים מקדמיים בתיק, לרבות גילוי מסמכים, ועל המבקשים היה להגיש את ראיותיהם עד ליום 15.6.2014. ימים מספר קודם למועד הנקוב, ביום 11.6.2014, הגיש המבקש 6 תצהיר לפיו יום קודם לכן עלה לגג הדירה ומצא שם תיק מסמכים, בו גילה את המסמך שבמחלוקת. המסמך נחזה להיות מכתב המופנה למנוח מאת החברה מיום 12.11.1959, חתום על-ידי מזכיר החברה לשעבר, מר ש. קנטמן ז"ל (להלן: "קנטמן"), ובו נאמר כהאי לישנא:
"
הנדון: אישור
הריני לאשר כי שולמה תמורה מלאה בגין דירת המגורים ששטחה הכולל 1.35 דונם, לרבות הסכם חכירה לתקופה של 99 שנה ,
בפקודת ההנהלה,
י.ש. קנטמן
מזכיר"
6. החברה ופיקא התנגדו להגשת המסמך שבמחלוקת (ת/1), בטענה כי יש להציג את המסמך באמצעות עורכו, ולכל הפחות על-ידי מי שלטענת המבקשים קיבל את המסמך. עוד טענה החברה כי מדובר במסמך מזויף, וכי תוכנו, ממנו משתמע כי המנוח רכש את הדירה מהחברה ולא מפיקא, מהווה הרחבת חזית אסורה וסתירה לטענות קודמות של המבקשים. ביום 13.7.2014 קבע בית המשפט כי בכפוף לכך שהמבקשים יוכיחו את אמיתות המסמך המקורי, שנטענה לגביו טענת זיוף, המסמך יוצג, ושאר טענות החברה ביחס לתוכנו ידונו במסגרת פסק הדין. כמו כן קבע בית המשפט ביום 2.10.2014, כי תחילה תידון שאלת אותנטיות המסמך, וכי הצדדים יגישו את ראיותיהם בסוגיה.
7. המבקשים הגישו חוות דעת מטעמם מאת המומחה יצחק חגג (להלן: "חגג"). החברה הגישה חוות דעת מאת המומחה אבנר רוזנגרטן (להלן: "רוזנגרטן") ושתי חוות דעת מטעם המומחית סימה אנקונה (להלן: "אנקונה"). חוות הדעת של חגג ורוזנגרטן עסקו בעיקר בשאלת אותנטיות הנייר, הדיו וההדפסה, והתאמתן לתקופה בה לכאורה נכתב המסמך. מחוות הדעת של חגג עלה כי גיל הנייר מתאים לשנת 1959, ולכך גם ההדפסה במכונת כתיבה מתאימה. עוד נמצא כי גם בדפוס עצמו קיימים סימני התיישנות. לאור זאת נקבע כי קיימת סבירות גבוהה ביותר שהמסמך הוא אותנטי ומתאים לשנת 1959. גם בחוות הדעת של רוזנגרטן נקבע כי הנייר מתאים לשנות ה-50 של המאה ה-20 וכי להערכת המומחה הוא נייר שהיה בשימוש החברה. יחד עם זאת, לאחר השוואה למסמכים אחרים של החברה מאותה תקופה, קבע רוזנגרטן כי מכונת הכתיבה ששימשה להדפסת המסמך שונה ממכונת הכתיבה ששימשה לכתיבת שאר המסמכים, וכי קיימים הבדל משמעותיים בעריכת המסמכים, כגון לעניין השוליים במסמך, המרחקים בין המילים, ניסוחים, הדגשות וכיוצא באלה. מכאן הסיק המומחה כי אין מדובר מסמך מהימן.
8. אשר לחתימתו של קנטמן על גבי המסמך, הסתמך רוזנגרטן על חוות הדעת של אנקונה, שעסקה בשאלת אותנטיות החתימה בלבד. בהמשך הדברים הגישה אנקונה חוות דעת משלימה, המתבססת על בחינת מספר דוגמאות חתימה נוספות. לפי חוות דעת אלו נמצאו אי-התאמות רבות בתכונות הכתיבה בין החתימה שעל גבי המסמך שבמחלוקת לבין יתר הדוגמאות, לרבות לעניין משיכת הקו ושטף הכתיבה, היחסים בין האותיות, צורתן, גודלן ואופן החיבורים ביניהן. מכאן הסיקה אנקונה כי החתימה לא נכתבה על-ידי קנטמן והיא חיקוי על-פי מודל חתימותיו. המבקשים הגישו מטעמם חוות דעת משלימה מאת חגג המתייחסת לחוות הדעת של אנקונה, בה נטענו מספר טענות נגד ממצאיה של אנקונה ועל השלכותיהם. בחוות דעתו טען חגג כי אין כל בסיס למסקנותיה של אנקונה.
9. המומחים נחקרו באריכות על חוות דעתם, ובנוסף לכך הביאו הצדדים עדים נוספים. לאחר הגשת סיכומי הצדדים נתן בית המשפט את החלטתו, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפני.
החלטת בית המשפט המחוזי
10. בהחלטתו קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת החברה, לפיה המסמך שבמחלוקת איננו מסמך אותנטי. אשר לנטל הראיה, קבע בית המשפט כי הנטל להוכיח את אותנטיות המסמך מוטל על כתפי המבקשים, וזאת משום שהם התובעים, "המוציא מחברו עליו הראיה", והם אלו המבקשים להסתמך על המסמך שהובא. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא ער לפסיקה שעליה הסתמכו המבקשים, לפיה נטל השכנוע מוטל על צד להליך המעלה טענת מרמה או זיוף, גם אם הוא נתבע, ואולם הוא סבור כי פסקי הדין שהובאו דנים בטענות מרמה בלבד. עוד הוסיף בית המשפט בעניין זה כי:
"למעשה, השאלה לא רלבנטית במקרה זה, משום שההכרעה לא תתקבל לפי נטל הראיה או השכנוע. על מנת לקבוע שהמסמך אותנטי ולא מזוייף, יש לעסוק בין היתר בשאלות אלו:
גיל הנייר; גיל הדיו; אמיתות הדפוס; אמיתות החתימה; תוכן המסמך מבחינה צורנית; נסיבות מציאת המסמך. לא תמיד כל השאלות האלה שנויות במחלוקת, כפי שנראה גם במקרה שלפני. אבל יש להביא ראיות בשאלות השנויות במחלוקת, והנטל מוטל על התובעים להביא ראיות ולשכנע בכל אחד ממרכיבים אלה של ההכרעה בדבר אותנטיות המסמך".
11. מכאן נפנה בית המשפט לבחון את חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. אשר לממצאיו של חגג קבע בית המשפט כי על אף מסקנתו שהמסמך שבמחלוקת הוא אותנטי, הקביעות היחידות הפוזיטיביות שנמצאו שם נגעו לגיל הנייר והדפוס והתאמתם האפשרית לשנת 1959. עם זאת, חגג לא השווה את המסמך למסמכים אחרים מאותה תקופה, וכלל לא חיווה דעתו על אמיתות החתימה, תוכן המסמך מבחינה צורנית, ועוד. מנגד סקר בית המשפט גם את חוות הדעת של המומחים מטעם החברה ואת מסקנותיהם על דבר חוסר מהימנותו של המסמך, כפי שתואר לעיל.
12. בית המשפט הקדיש תשומת לב רבה לדיון בחוות הדעת המשלימה מאת חגג, שנועדה להתמודד עם חוות הדעת של אנקונה, בדבר אמיתות החתימה על המסמך שבמחלוקת. על-פי קביעת בית המשפט, חוות דעת משלימה זו כללה מספר אמירות בלתי מובנות ותמוהות, אשר לא היו רלבנטיות ולא הצליחו לקעקע את חוות הדעת שמנגד. בית המשפט אף ציין כי הפעם היחידה בה אמר חגג במפורש כי להערכתו החתימה היא אמיתית, לא היתה במסגרת חוות הדעת, אלא נאמרה לראשונה לאחר תום החקירה הנגדית, כקביעה יזומה, סתמית ומנותקת מהשאלה שנשאל על-ידי בית המשפט. לאור זאת קבע בית המשפט, כי אין להעניק לקביעה זו משקל כלשהו. מנגד קבע בית המשפט, כי חוות דעתה של אנקונה לא נסתרה בחקירתה הנגדית. אשר להכרעה בין חוות הדעת, קבע בית המשפט כי:
"ככל שיש צורך להכריע בין חוות הדעת של המומחים מר חגג ומר [צ"ל וגב'] אנקונה, לאור האמירה של מר חגג, הקלושה והמנותקת מכל ביסוס בחוות הדעת, שהחתימה במסמך שבמחלוקת אמיתית, אני דוחה דברי מר חגג, הן משום שלא ביסס קביעה זו בשום ממצא לגבי החתימות, הן משום שלא ערך השוואה לחתימות אחרות, הן משום שאמר אמירה זו רק באופן יזום על ידו, שלא בתשובה לשאלה, והן בשל חוסר מקצועיותו של מר חגג, כפי שהתגלתה בהערות התמוהות שכתב לחוות דעת גב' אנקונה בחוות דעתו המשלימה, והן בשל דרך מתן התשובות בפני, שהיה מתחמק, מעורפל, סוטה מהשאלה ולוקה בחוסר הבנה...לאומת זאת, חוות דעתה של גב' אנקונה מיוסדת על השוואת חתימות, ולא נסתרו ממציאה שהיו בסיס לקביעתה. כמו כן, היא השיבה תשובה נכוחה על כל השאלות שנשאלה בחקירה נגדית, וביטאה מקצועיות עדיפה בהרבה על זו של מר חגג. על כן, ככל שיש סתירה בין חוות דעת מר חגג לחוות דעת גב' אנקונה, אני מעדיף את חוות דעתה של גב' אנקונה ואת מסקנתה, לפיה החתימה על המסמך שבמחלוקת אינו חתימתו של מר קנטמן, הנחזה כחתום עליו".
13. בית המשפט סקר גם את העדויות הנוספות שהביאה החברה, וביניהן עדות מנכ"ל החברה ומזכירתו, אשר עסקו במאמצי החברה לאיתור המסמכים הרלבנטיים, מהן עלה כי בתיקי החברה לא נמצא העתק של המסמך שבמחלוקת. כמו כן צוין פרוטוקול הדיון בת"א 1760/83 הנזכר לעיל, במסגרתו העיד המנוח כי אין ברשותו כל מסמך בקשר לרכישת הדירה. עוד הפנה בית המשפט לכך שעל אף שהצדדים לא הוגבלו בהבאת עדויות לעניין אותנטיות המסמך, המבקשים בחרו שלא להביא לעדות עד כלשהו שיעיד על נסיבות מציאת המסמך, וזאת על אף שהמבקש 6 הגיש תצהיר בעניין. מכאן, קבע בית המשפט, כל הראיות שהביאו המבקשים נגעו למעשה אך ורק לגיל הנייר משנות החמישים, היות הדיו ישן, ולא מעבר לכך.
14. מסיכום הראיות הסיק בית המשפט המחוזי, כמסקנה עובדתית, כי המסמך שבמחלוקת נכתב על נייר מכתבים של החברה משנות החמישים. לעניין הדיו, העדיף בית המשפט את חוות דעתו הנחרצת של חגג על פני חוסר הקביעה של רוזנגרטן, וקבע כי הדיו שעל המסמך ישנה. אשר לנסיבות מציאת המסמך קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים לא הוכיחו דבר. בכל הנוגע לחתימה על המסמך, נקבע כי החברה הוכיחה באופן פוזיטיבי כי החתימה אינה אמיתית אלא מזויפת. על סמך צירוף כל אלה, קבע בית המשפט שהמסמך שבמחלוקת אינו אותנטי אלא מזויף, כי יש להוציאו מתיק המוצגים, וכי על המבקשים למחוק את כל האזכורים שלו מכתבי טענותיהם.
עיקרי טענות המבקשים
15. מכאן הבקשה שלפני, בה טוענים המבקשים כי מדובר בהחלטה מרחיקת לכת, העומדת בניגוד לתשתית העובדתית והמשפטית בתיק. המבקשים יוצאים חוצץ נגד קביעת בית המשפט בדבר נטל הראיה, וטוענים כי על-פי ההלכה הפסוקה נטל ההוכחה מוטל על זה הטוען למרמה ולזיוף, גם אם הוא הנתבע. בענייננו, החברה היא זו שטענה כי המסמך הוא מזויף. המבקשים מוסיפים וטוענים כי נטל זה הוא נטל מוגבר, שכן מדובר בטענת זיוף נגד חתימה של מי שאיננו עוד בין החיים. לעניין זה נטען כי בית המשפט שגה בהבחנתו בין פסקי דין העוסקים במרמה ובין אלו העוסקים בזיוף, וכי דין אחד להם, בהיותן טענות בעלות גוון פלילי. לטענת המבקשים, שינוי נטל ההוכחה היה מביא לתוצאה הפוכה לחלוטין מזו שנפסקה.
16. לחלופין, כך נטען, גם אם סבר בית המשפט כי יש טעם בטענות החברה, למצער היה עליו להורות על מינוי מומחה ניטרלי לבדיקה נוספת של המסמך שבמחלוקת. כמו כן, לטענת המבקשים, תוצאת החלטת בית המשפט איננה הגיונית, מאחר שמצרוף הממצאים העובדתיים שנקבעו מסתבר כי המנוח הוא זה אשר זייף בשנת 1959 את המסמך וחתם בשמו של קנטמן – דבר שלא יתכן לאור דלותו והשכלתו המינימאלית של המנוח, אשר היה עולה חדש שאינו יודע קרוא וכתוב. המבקשים מתייחסים גם לפרוטוקול הדיון משנת 1983, ולטענתם עולה באופן ברור מהדיון כי המנוח היה מודע לקיומו של המסמך שבמחלוקת במשרדי החברה, אלא שלא החזיק אותו בידיו, ובכך אין לגרוע מטענות המבקשים על דבר מהימנותו של המסמך, ואולי להפך. המבקשים משערים כי בעקבות הסכסוך בין שכנו של המנוח לחברה פנה המנוח למי מעובדי המשיבה וקיבל ממנו את המסמך, ולטענתם השערה זו מסתברת, בהתחשב בנסיבות העניין. עוד מפנים המבקשים לכך שהחברה לא גילתה מסמכים רבים, כולל אלו שמספרם הסידורי סמוך לזה של המסמך שבמחלוקת, וזאת על אף שאלותיו המפורשות של בית המשפט ביחס לקיומו של תיעוד כזה, ולעדויותיהם של עובדי החברה לפיהן היא מקפידה על תיוק מסודר, לרבות תיק עובד מסודר לכל עובד וספרי פרוטוקולים משנות ה-20 של המאה הקודמת ואילך. מכאן טוענים המבקשים כי תמוהה הצהרתה של החברה כי לא מצאה מסמכים נוספים כלשהם הקשורים למנוח. המבקשים גם מפנים להסכם ההעסקה של המנוח, בו לא נכללה התייחסות לזכות המגורים בדירה, ומכאן ניתן ללמוד לטענתם כי אין מדובר בזכות הנובעת מההעסקה, אלא מבעלות המנוח בדירה. עוד מוסיפים ומלינים המבקשים על האמון שנתן בית המשפט המחוזי בחוות דעת המומחים מטעם החברה. טענה מרכזית ביחס לשתי חוות הדעת נוגעת לכך שהחברה לא המציאה לידי המומחים את מלוא החומר הרלבנטי, תוך ניסיון להסתרת מידע, וכי יש בכך כדי להטיל צל כבד על מסקנות חוות הדעת.
עיקרי טענות המשיבות
17. החברה סבורה כי יש לדחות את הבקשה והיא תומכת את יתדותיה בהחלטת בית המשפט המחוזי ובנימוקיו. החברה טוענת כי המבקשים כלל לא התמודדו עם היסודות הנחרצים בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובהם העובדה כי לא היתה כל התייחסות מצד המבקשים ולא הובאה כל ראיה על אודות שאלת מהימנות החתימה שבמחלוקת, נסיבות מציאת המסמך, והעדיפות הברורה לחוות דעת המומחים מטעם החברה.
18. החברה מציינת מספר תהיות נוספות ביחס למסמך עצמו. היא מזכירה כי מדובר במסמך אשר נמצא לפתע פתאום, ממנו עולה לכאורה כי המנוח רכש את הדירה מהחברה, שעה שהגרסה העובדתית אותה הציבו המבקשים לכל אורך הדרך היא כי הדירה נרכשה דווקא מפיקא. עוד מפנה החברה לכך שהמנוח רכש דירה אחרת בעתלית, לגביה נשמרו כל המסמכים הרלבנטיים, ולעומת זאת ביחס לדירה בה עסקינן הודה המנוח בבית המשפט כי אינו מחזיק במסמך כלשהו. גם באשר לתוכן המסמך נטען כי הוא מסתיר יותר ממה שהוא מגלה, חסר פרטי זיהוי מינימאליים ביחס לסכום הכסף ששולם, תקופת החכירה וכדומה. עוד נטען כי ממילא המסמך עצמו לא הוגש כנדרש על-ידי עורכו, וכי כל כולו בגדר עדות שמיעה.
19. לעניין נטל ההוכחה טוענת החברה כי צדק בית המשפט המחוזי כשהטיל את הנטל על המבקשים, המעוניינים להסתמך על מסמך שהתגלה פתאום ולבסס עליו את גרסתם. אשר לטענה בדבר היות הנטל מוגבר בשל פטירתו של המנוח, מטעימה החברה כי היא אינה חוששת לזיוף מצד המנוח עצמו, אלא דווקא מצד ילדיו, המבקשים 3-6. מכל מקום, לשיטתה מדובר בשאלה תיאורטית ומלאכותית, שכן גם אם יתברר שנטל הראיה מוטל עליה, הרי שהיא הרימה אותו ברמת הוודאות הנדרשת, וכך גם נקבע פוזיטיבית על-ידי בית המשפט. החברה סבורה כי גם קביעותיו של בית המשפט בדבר היותו של הנייר והדיו ישנים אינן נקיות מספקות, ואף על-פי כן פסק כי המסמך עצמו מזויף. החברה גם מכחישה מכל וכל את טענות המבקשים ביחס לחוות דעת המומחים מטעמה, ובעניין זה נתלית בקביעותיו הברורות של בית המשפט, שהעדיפן על פני חוות הדעת של חגג. באופן דומה מכחישה החברה גם את יתר טענות המבקשים.
20. המשיבות 2 ו-4 משאירות את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. באת-כוחן מוסיפה ומטעימה כי המבקשים העלו עניינים נוספים בבקשה החורגים מגדר הדיון באותנטיות המסמך החפצי, כגון השלכותיו של פרוטוקול הדיון בת"א 1760/83. עניינים אלו, כך נטען, לא עמדו למעשה להכרעה שיפוטית במסגרת ההחלטה מושא הבקשה, ועל כן דין הבקשה להידחות ביחס אליהם.
דיון והכרעה
21. בהתאם
לסעיף 41(ב) ל
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובהתאם לסמכותי מתוקף
תקנה 410 ל
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, סבורני כי מן הראוי לדון בבקשה כבערעור. יחד עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור גופו להידחות.
22. גם אם יש טעם בטענותיהם של המבקשים ביחס לזהות הצד הנושא בנטל הראיה בעניין דנן, שותף אני לעמדתה של החברה לפיה שאלה משפטית זו איננה רלבנטית בענייננו. איננו עוסקים במצב בו כפות המאזנים מעויינות, ונטל הראיה הוא המכריע ביניהם. קביעתו של בית המשפט על דבר היות המסמך מזויף היא קביעה פוזיטיבית, וזאת בעיקר בהתבסס על העובדה כי החברה הוכיחה שהחתימה עליו היא מזויפת. לכך יש להוסיף את העובדה שהמבקשים לא הביאו חוות דעת הקובעת עמדה ברורה לפיה החתימה היא חתימה אותנטית של קנטמן, ובחרו שלא להביא לעדות עדים נוספים אשר יעידו על נסיבות מציאת המסמך, לרבות המבקש 6 שהגיש תצהיר בעניין זה לבית המשפט. גם אם נצא מנקודת הנחה כי נטל הראיה איננו מוטל עליהם, עובדה זו פועלת לחובתם.
23. אשר לטענות המבקשים ביחס לקביעות עצמן, הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא רק במקרים שהדבר נוגד את השכל הישר וההגיון. כך בדרך כלל, ועל אחת כמה וכמה מקום בו מדובר בהעדפת חוות דעת של מומחה אחד על פני זו של רעהו (לעניין חוות דעת רפואית, ראו
ע"א 7787/12 עזבון המנוח מאמא ז"ל ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, [פורסם בנבו] פסקה 30 וההפניות שם (3.11.2014);
ע"א 7638/12 תמימי נ' בית חולים הסהר האדום, [פורסם בנבו] פסקה 20 (14.8.2014); לעניין חוות דעת שמאית, ראו
ע"א 589/87 בירנבוים נ' משרד השיכון, פ"ד מט(1) 625, 633 (1995);
ע"א 9065/12 חברת ז.כ. למדידות והנדסה בע"מ נ' עיריית אשקלון, [פורסם בנבו] פסקה 19 (7.4.2014);
ע"א 1191/14 עיריית תל אביב-יפו נ' ש.א.י מועדונים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 19 (2.4.2014)). העניין דנן איננו יוצא דופן – לא מצאתי כל סיבה להתערב במסקנותיו של בית המשפט, כפי שנפרשו בהרחבה בהחלטה. אשר לקורותיו המדויקות של המסמך שבמחלוקת, אכן לא ברור באיזו דרך בדיוק זויף המסמך. המבקשים הצביעו על הקשיים שבקביעות בית המשפט, ואולם העלו בעצמם במסגרת הבקשה השערות שונות, אשר גם להן לא היה על מה להתבסס. בעניין זה רב אפוא הנסתר על הגלוי. מכל מקום, כפי שקבע בית המשפט, החברה הצליחה להראות באופן ברור כי אין מדובר במסמך אותנטי, וקביעה זו כשלעצמה מצדיקה את החלטתו של בית המשפט המחוזי, גם מבלי להצביע על התרחיש המדויק שהוביל ליצירת המסמך.
24. הקביעות דלעיל מספיקות כדי לדחות את ערעור המבקשים בכל הנוגע לאותנטיות המסמך, שהיא הבקשה היחידה שעמדה להכרעה במסגרת ההחלטה מושא הבקשה. כפי שציינה בצדק באת-כוח המשיבות 2 ו-4, אין מקום במסגרת החלטה זו להתייחס לעניינים החורגים ממסגרת מצומצמת זו, ולא אאריך בדבר. המשך הפרשה יתברר לפני הערכאה הדיונית המוסמכת, אשר תעשה כחכמתה.
25. בשולי הדברים אבקש לציין כי המבקשים תקפו את המומחים מטעם החברה באופן אישי בטענות לחוסר מקצועיות וחוסר יושרה, תוך שימוש בביטויים ורמיזות קשות, אשר מוטב היה שלא היו עולים על הכתב. אופן התבטאות זה לא תרם לעניינם או לשכנוע בעמדתם. סבורני כי טוב יעשו בעלי הדין אם יוותרו על סגנון שכזה, כדי לקיים מה שנאמר "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, יז).
ניתנה היום, ו' בתמוז התשע"ה (23.6.2015).
5129371
_________________________
נ' סולברג 54678313-1870/15
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן