דניאל רטנר נ' אליהו לוי

בית משפט השלום בירושלים
ת"א 10659-09-11 רטנר ואח' נ' לוי ואח'

 

לפני	כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא
התובעים		1.דניאל רטנר 2.יאן ברזילר 3.ב.ר. דיסקוטק בע"מ ע"י ב"כ עו"ד דב יורוביץ
נגד
הנתבעים		1.אליהו לוי 2.אברהם כהן 3.אליהו בגלר ע"י ב"כ עו"ד עובדיה גבאי

 
חקיקה שאוזכרה:
חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965: סע'  145(א), 204, 204(א)
פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  35, 36, 41, 63
תקנות רישוי עסקים: סע'  30(א)
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970: סע'  13, 14
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  79א
חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968: סע'  14
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע'  ו 22
   

פסק דין

 
כללי
 

1. מונחת לפניי תביעה שעניינה עתירה לפצות את התובעים בגין נזקים שנגרמו להם עקב השבתת מועדון ("דיסקוטק") (להלן: "המועדון") שנמצא בזמנים הרלבנטיים לתביעה בקומה הראשונה במבנה ברחוב יפו בירושלים (להלן: "הנכס"), וזאת נוכח צו סגירה שהוצא על-ידי עיריית ירושלים (להלן בהתאמה: "צו הסגירה" ו-"העירייה"). התובעת 3 (להלן גם: "החברה"), שבבעלות התובעים 1 ו-2, שכרה את הנכס, החזיקה והפעילה את המועדון בשנים 2007-2006.

 

2. במועדים הרלבנטיים לתביעה, הנתבעים היו בעלי הזכויות בנכס שבקומה אשר מתחת לקומת המועדון (להלן: "קומת הקרקע") וביצעו עבודות בקומתם.

 

3. לדידם של התובעים, צו הסגירה הוצא עקב העבודות שבוצעו על-ידי הנתבעים והסיכון שיצרו. לעניין טיב העבודות נדון בהרחבה בהמשך. התובעים טוענים כי העבודות שביצעו הנתבעים גרמו להם נזקים בני פיצוי. התובעים העמידו את תביעתם על סך של 400,000 ₪ כאשר סכום זה מושתת בין השאר, על הטענות בדבר אובדן רווחים והפסדים, פגיעה במוניטין ועוגמת נפש.

 

4. בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה.

 
עיקר העובדות הרלבנטיות
 

5. החברה התאגדה ביום 4.5.06.

 

6. ביום 1.6.06 שכרה החברה, באמצעות התובעים 2-1 (להלן בהתאמה: "רטנר" ו-"ברזילר"), מאת מר ניסים עדיקה (להלן: "עדיקה") את קומת המועדון בנכס, קומה שמעל קומת הקרקע המוחזקת על-ידי הנתבעים.

 

7. לפי חוזה השכירות, תקופת השכירות נקבעה למשך שנתיים, עד יום 31.5.08. גובה דמי השכירות נקבע כלהלן: סך של 2,500 $ חודשיים עבור חצי השנה הראשונה וסך של 3,000 $ עד תום תקופת השכירות.

 

8. בעבר, שימש המושכר עבור מועדון אחר בשם "פיין" שנסגר (להלן: "פיין").

 

9. רישיון העסק להפעלת מועדון בנכס רשום על שם כפיר עדיקא.

 

10. מדובר בנכס ישן בן כמאה שנה.

 

11. במהלך שנת 2006, בוצעו עבודות על-ידי הנתבעים בקומת הקרקע. בעוד התובעים טוענים כי מדובר בעבודת חפירה והריסה ללא היתר ואשר השפיעו על הקונסטרוקציה של הנכס, טוענים הנתבעים כי מדובר בעבודות שיפוצים שלא השפיעו קונסטרוקטיבית על חוזק הנכס.

 

12. לעניין קומת הקרקע שבנכס, הוצא ביום 6.3.06 צו שיפוטי בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים [ב"ש 2650/06], המורה על הפסקת עבודות. הצו מופנה בין השאר נגד הנתבע 1 (להלן: "לוי").

 

13. ביום 14.12.06 הוצא על-ידי המחלקה למבנים מסוכנים בעיריית ירושלים צו סגירת מבנה שמורה על סגירת המועדון מפאת סכנה מיידית שנתגלתה, הסכנה התבטאה בשקיעה של רצפת המועדון (נוצרה "בטן") שהיא למעשה תקרת קומת הקרקע של הנתבעים (להלן: "רצפת המועדון"). בחוות הדעת של מהנדס מבנים מסוכנים במחלקה למבנים מסוכנים בעירייה, נרשם בין השאר:

 
"בתקרת קומת קרקע אשר משמשת כרצפת דיסקוטק פיין בקומה א' נראו סדקים ופסי פלדה במצב של קורוזיה מתקדמת. כמו כן ישנה "בטן" שנראית לעין.
במקום נעשו גם שינויים באלמנטים קונסטרוקטיביים.
הבניין הנ"ל מהווה סכנה מיידית למחזיקים, לציבור או לנכסים הסמוכים.
לשם הסרת הסכנה יש צורך לבצע בנכס הנ"ל בתוך 14 ימים את העבודות כדלהלן:

1. יש לסגור מייד ולהוציא מכלל שימוש את הקומה הראשונה של המבנה אשר משמשת כדיסקוטק פיין.
2. יש לחזק את רצפת הדיסקוטק אשר משמשת כתקרת קומת הקרקע"

 

14. לאחר מתן צו הסגירה האמור, ביצעו הנתבעים עבודות, בין השאר, לחיזוק התקרה האמורה וביום 5.2.07 הורתה העירייה על ביטול צו הסגירה.

 

15. נגד לוי והנתבע 2 (להלן: "כהן") הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבודות בנייה ללא היתר. מפרוטוקול דיון בבית המשפט לעניינים מקומיים [ת"פ 11796/06] עולה כי ביום 27.5.07 הנתבעים האמורים הודו באישום נגדם והורשעו בביצוע עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בכך שבנכס ביצעו עבודות בניה שונות שעיקרן יציקת תקרה ופריצת פתחים, כמפורט בכתב האישום, ללא היתר. הנתבעים נקנסו לאחר הרשעתם.

 

16. התובעים טוענים כי המועדון הפסיק לפעול בחודש מרץ 2007 וביום 1.7.07 הופסקה כליל פעילות החברה.

 
עיקר טענות התובעים
 

17. התובעים הפעילו בנכס דיסקוטק החל מחודש יוני 2006 ולצורך כך השקיעו כספים. לדידם, במשך חצי שנת פעילות הצליחו להביא למקום אירועים רבים ובתקופה הקצרה בה פעל המועדון עד מתן צו הסגירה, העסק הצליח.

 

18. הנתבעים החלו במהלך שנת 2006 לבצע בנכס שרכשו בקומת הקרקע במבנה מתחת למתחם המועדון, עבודות של הריסת קירות קונסטרוקציה, חפירה והריסה. העבודות בוצעו מבלי שהוגשו תכניות כנדרש, ללא היתר בניה כדין וללא פיקוח מהנדס. במסגרת העבודות הללו ובכללן עבודות שנעשו ביסודות המבנה, פגעו הנתבעים במבנה, בין היתר פגעו באלמנטים קונסטרוקטיביים שלו וגרמו לסכנה בטיחותית שמנעה שימוש בו והובילה בסופו של יום להוצאת צו סגירה ופינויו, עקב סכנת חיים וסכנה למבנה ולרכוש.

 

19. פעולות הנתבעים תועדו ביומן האירועים בתיק מחלקת ההנדסה בעיריית ירושלים וכן בתעודת עובד ציבור של נציגת המחלקה לפיקוח על הבניה בעירייה. לפי רישומי העירייה ביצעו הנתבעים עבודות חפירה, הריסה ובנייה ללא היתר, ללא פיקוח של הרשות המוניציפאלית, וכל זאת בניגוד לצו הפסקת עבודה שיפוטי.

 

20. ביום 14.12.06 ניתן צו סגירה ופינוי לנכס כולו, לרבות למועדון. בחוות הדעת של מהנדס המחלקה למבנים מסוכנים בעירייה, צוין כי במקום נעשו שינויים באלמנטים קונסטרוקטיביים וזאת מעבר להתייחסות המהנדס לתקרת קומת הקרקע שהיא רצפת המועדון. המהנדס קבע שהבניין כולו מהווה סכנה מידית למחזיקים, לציבור או לנכסים סמוכים. כתוצאה מצו הסגירה בוטלו אירועים מתוכננים, נעצרו תכניות לאירועים חדשים, והתובעים הפסידו את השקעותיהם ואת עובדיהם ולקוחותיהם, יחד עם כל האמון והשם הטוב שנוצר לעסק ולשם הטוב האישי של התובעים.

 

21. ביום 5.2.07, כחודש וחצי לאחר שניתן צו הסגירה, ניתן היה לפתוח את העסק מחדש במבנה, אך כל ניסיונות התובעים לחדש ולהחיות את העסק, לא צלחו.

 

22. הנתבעים הפרו חובות חקוקות כאשר פעלו בניגוד לחוק התכנון והבניה ובניגוד לחוקים ולחוקי העזר בדבר מבנים מסוכנים. בנסיבות המקרה חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" שבסעיף 41 בפקודת הנזיקין, ולכן נטל הראיה כי לא הייתה עוולה בהתנהלותם של הנתבעים, מוטלת על כתפיהם של הנתבעים.

 

23. במידה והנתבעים היו מגישים תכניות כנדרש, ניתן היה לדעת אם הייתה שקיעה בתקרה ומה היה מצבה בעת תחילת הבניה. אי-הגשת התוכניות גרמה לתובעים נזק ראייתי. לתובעים אין כל ידיעה ולא יכלו לדעת אודות נסיבות צו הסגירה. הנתבעים שלטו באופן מוחלט על הנכס מתחת למועדון ונוכח הראיות בתיק והעובדה כי הנתבעים ביצעו עבודות ללא היתר בניה, תוכניות ופיקוח ראויים, פגעו ברכיבים קונסטרוקטיביים במבנה, לא נקטו בזהירות סבירה ולכן יש להחיל כאמור את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולקבוע כי הנזק שנגרם למבנה, שהוביל למתן צו הסגירה והפינוי למבנה, נגרם כתוצאה ממעשי הנתבעים ומחדליהם בעיקר כאשר לא הוכח אחרת ולא הוצגו ראיות אחרות בעניין זה.

 

24. הנתבעים העלו במשפט מספר גרסאות סותרות לעניין השקיעה ברצפה. סתירות אלו מחזקות את עמדת התובעים לפיה עבודות הנתבעים גרמו לשקיעת הרצפה.

 

25. לעניין השאלות ההנדסיות, מטעם התובעים הוגשה חוות הדעת של מהנדס מאיר אשכנזי (להלן: "אשכנזי") שלדידו, העבודות אשר בוצעו על-ידי הנתבעים במבנה, ללא פיקוח מהנדס מוסמך, הובילו לפגיעה בביסוס המבנה ופגיעה באלמנטים הנושאים אותו, דבר שהוביל לפגיעה ביציבותו וכתוצאה מכך, הוצא צו סגירה למבנה. הנזק למבנה נגרם כתוצאה מעבודות ההריסה הלא מבוקרות של קירות התמך אשר נעשו על-ידי הנתבעים. הסכנה לא נוצרה עקב קורוזיה.

 

26. אשכנזי סתר את התיאוריה של הנתבעים לפיה היה כשל בתקרת קומת הקרקע טרם יציקת הרצפה החדשה, וכי רצפת המועדון החדשה יצרה את השקיעה בתקרת קומת הקרקע, כמו כן סתר את התאוריה לפיה החפירה שנעשתה על-ידי הנתבעים נעשתה לצורך חיזוק המבנה בגלל יציקת הרצפה החדשה והדגיש כי אף לאחר יציקת הרצפה החדשה במועדון לא נצפו סדקים או כשלים בתקרת קומת הקרקע.

 

27. באשר לטענת הנתבעים לפיה אשכנזי לא ביקר באתר וחוות דעתו מתבססת על מסמכים אשר נמסרו לו על-ידי התובעים, טוענים התובעים כי חוות הדעת מטעמם מבוססת על כל החומר הרלבנטי וכי אין לביקור בפועל במבנה כל משמעות בתיק זה נוכח העובדה כי כבר בסוף שנת 2007 הסדירו הנתבעים את הדרוש במבנה בהתאם לדרישות העירייה כך שגם אם המומחה היה מגיע למקום, היה רואה מבנה רגיל.

 

28. אשר לחוות הדעת הנגדית שהוגשה מטעם הנתבעים, של המהנדס סאלח נתשה (להלן: "נתשה"), טוענים התובעים בין השאר, כי נתשה מתאר בחוות דעתו שעבודות החיזוקים נעשו עקב בעיות של שקיעה ברצפת הקומה הקיימת של קומת הקרקע וזו בסתירה לגרסאות הנתבעים כי העבודות בוצעו עקב בעיה בתקרת קומת הקרקע. התובעים טוענים כי העבודות אשר בוצעו בקומת היסוד מתחת לקומת הקרקע, בוצעו לצורך יצירת קומה נוספת תוך הפרת צווים שיפוטיים להפסקת העבודות.

 

29. בחקירתו הנגדית הודה נתשה כי התחיל בעבודות הפיקוח בשלב מאוחר ולאחר שכבר בוצעו חפירות במקום. הוא הגיע לפקח על העבודות רק לאחר שמחלקת מבנים מסוכנים בעירייה הייתה בשטח, מכאן שהמומחה החל ללוות את העבודות של הנתבעים רק שלושה חודשים אחרי שהחלו (העבודות החלו בתחילת חודש מרץ 2006 ומחלקת מבנים מסוכנים הגיעה לראשונה למקום באמצע חודש מאי 2006). המומחה גם הודה כי העבודות שבוצעו על-ידי הנתבעים דרשו היתר בניה ונעשו ללא תכניות קונסטרוקציה כנדרש, והנתבעים המשיכו לעבוד בניגוד לצו הפסקת עבודות.

 

30. התובעים טוענים כי מעשי הנתבעים גרמו להם נזק ממוני ונזק לא ממוני, כאשר סכום התביעה הועמד על סך של 400,000 ₪.

 
 
 
עיקר טענות הנתבעים
 

31. הנתבעים טוענים להגנתם בין השאר, כי דין התביעה נגדם להידחות. הם רכשו את הנכס המצוי בקומת הקרקע, מתחת לקומת המועדון, לאחר תקופה ארוכה שהנכס לא היה בשימוש. הנכס סבל מבעיות תחזוקה, ביניהן, בעיית ביוב שהיוותה מפגע ריח, מה שהוביל אותם לבצע שיפוצי פנים בנכס, שאינם דורשים היתר בניה בהתאם לתקנות התכנון והבניה.

 

32. לאחר הרכישה התברר כי רצפת המועדון, המצויה כאמור מעל קומת הקרקע, שקעה ונוצר בה שיפוע קעור אשר קיבל ביטוי משמעותי בתקרת הנכס. עוד התברר כי קיימת תקרה נפרדת ששימשה בעבר כרצפה וכיום קיימת רצפה חדשה (להלן: "הרצפה החדשה") במרווח של 30 ס"מ שנבנתה מעל לרצפת המועדון הראשונית ומהווה רצפה נפרדת המשמשת את המועדון.

 

33. כאשר גורמי האכיפה נוכחו לגלות את "הבטן" הקיימת בתקרת קומת הקרקע, ובהיעדר מידע אודות הרצפה העליונה שנבנתה, הוציאו צווים להפסקת שימוש וכן לביצוע בדיקת קונסטרוקציה, לרבות צו הסגירה. לאחר מכן גובשה תוכנית לחיזוק התקרה-הרצפה הישנה (רצפת המועדון) עם תמיכה לרצפת הנכס.

 

34. שקיעת הרצפה של המועדון נגרמה ללא קשר לביצוע השיפוצים הפנימיים. כאמור, השיפוצים החלו כשיפוצי פנים קלים בלבד ורק כאשר התגלו נזקיו הקונסטרוקטיביים של המבנה, ביניהם שקיעת התקרה החלו הנתבעים בביצוע חפירות נוספות לגילוי היסודות, להחלפת הריצוף ולבניית חגורות ותשתיות קונסטרוקטיביות והכל בפיקוח צמוד של מהנדס.

 

35. לאחר בירור מצד המהנדס נתשה, התגלה קיומה של הרצפה העליונה החדשה שנבנתה כרצפה עצמאית וכתחליף לרצפה שמתחתיה, במרווח של 30 ס"מ מעליה. אם הדבר היה נודע במועד המתאים, זה היה חוסך הוצאות רבות ומונע את מתן צו הסגירה.

 

36. הנתבעים טוענים כי פעלו בתום לב ולדידם מדובר בשיפוץ פנימי שאינו מחייב היתר. כל החפירה החלה כתוצאה מתשתיות הביוב הרקובות שגרמו להצפות ומפגעי ריח בנכס. כשהגיעו גורמי התכנון והבניה וגורמי האכיפה בעירייה, מיד פעלו הנתבעים לשכור שירותיו של מהנדס קונסטרוקציה ופעלו בתיאום עם הגורמים המוסמכים בעירייה, מחלקת מבנים מסוכנים. במקרה דנן מדובר במקרה חריג שנעשה באורח שונה מהדרך הרגילה להוצאת היתר, שאורך חודשים רבים, אם לא למעלה משנה.

 

37. התובעים לא נתנו הסבר ליציקת הרצפה החדשה של המועדון בגובה של 30 ס"מ מעל הרצפה הישנה (התקרה של קומת הקרקע). היה על התובעים, הנמצאים בנעלי הבעלים, ליידע את הנתבעים באשר לשיפוצים שנעשו לרבות בניית הרצפה החדשה. על כן, העדר יידוע כאמור, הביא להוצאת צו הסגירה הזמני. בחוות הדעת של המהנדס מטעם המחלקה למבנים מסוכנים בעירייה, נאמר כי בקורת קומת הקרקע אשר משמשת כרצפת המועדון, נראו סדקים ופסי פלדה במצב של קורוזיה מתקדמת וכי ישנה "בטן" שנראית לעין. אילו ידע המהנדס על קיום אותה רצפה חדשה לקומת המועדון לבטח לא היה מוציא את צו הסגירה הזמני.

 

38. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התובענה על הסף גם מאחר ואין כל עילה מוכרת בדין המגלגלת את עילת התביעה של החברה לצד האוחז במניותיה. נוכחותם של התובעים 2-1 בהליך דנן, מהווה בקשה עצמית להרמת מסך כדי להיכנס כתובעים בהליך, בקשה הנעדרת אחיזה בהוראות החוק.

 

39. החברה ניהלה את עסקה ללא רישיון עסק. הרישיון נותר על שמו של המפעיל הקודם, עדיקא, אף שבהתאם להוראת תקנה 30(א) בתקנות רישוי עסקים, חלה חובה לבצע העברת בעלות במקרה של שינוי בזהות הבעלים הרשומים. בשל כך, יש לדחות את התביעה שהיא בבחינת "מעילה בת עוולה - לא תצמח זכות תביעה". רישיון עסק הוא אישי ואינו ניתן להעברה. מודעותם של התובעים להיעדר הרישיון והימנעותם מלפעול בנדון מעידה על חוסר תום לב.

 

40. לעניין כתב האישום שהוגש נגד הנתבעים 2-1, אמנם הוגש כתב אישום כאמור והנתבעים הגיעו להסדר, אולם מעולם לא הודו כי פעולתם גרמה לתקרה הקעורה או שסיכנה את יציבות המבנה. נושא הבטן הקעורה אין לו כל קשר סיבתי לביצוע העבודות.

 

41. הנתבעים מלינים על כך כי התובעים ביקשו לעיין בתיק של מחלקת הפיקוח על הבניה אך לא בתיק של המחלקה למבנים מסוכנים שהיא המחלקה הרלבנטית. התנהגות זו, כך לדידם של הנתבעים, יש בה להטעות, ובכל מקרה, התעלמות התובעים ממעורבותה של מחלקת מבנים מסוכנים מעוותת את התמונה ומטעה.

 

42. אשר לטענת התובעים לפיה "הדבר מדבר בעד עצמו" טוענים הנתבעים כי עצם העובדה שהתובעים נכנסו לנושא האחריות והביאו חוות דעת של מומחה מטעמם, אין להם אפשרות לחזרה לטענה בדבר "הדבר מדבר בעד עצמו" מאחר והתנאי הראשון להעלאת הטענה הוא כי העובדות המהוות את האחריות או הגורם לנזק אינן בידיעתם. התובעים בחרו להיכנס לגופו של ענין תוך ניסיון להוכחת האחריות, בכך שמטו את הקרקע מהתנאי המקדמי לטענה ויש לדחותה על הסף.

 

43. לעניין חוות דעתו של אשכנזי, טוענים הנתבעים כי יש לפסול את חוות דעתו מאחר ומחקירתו עולה כי הוא מעולם לא ביקר בנכס, לא בדק נושא הקמת התקרה החדשה, לא דרש לבדוק עבודות שנעשו, לא עשה שימוש בסמכויותיו ולא עמד על קבלת מסמכים חשובים לתיק, התבסס רק על מסמכים חד צדדיים סלקטיביים שהציגו בפניו התובעים. על כן, חוות הדעת היא תיאורטית ומבוססת במלואה על השערות, צילומים ומסמכים סלקטיביים.

 

44. לטענת הנתבעים, בעדותו בבית המשפט, אישר אשכנזי כי אינו יודע מדוע נוצקה התקרה - הרצפה החדשה וכי אינו יודע מתי נוצקה וסבר בטעות כי מדובר ב-60 מ"ר רצפה, בעוד שהרצפה משתרעת על למעלה מ- 220 מ"ר.

 

45. לעניין התייחסות התובעים לחוות הדעת של נתשה, הנתבעים דוחים את טענת התובעים לפיה היה צריך לזמן את המומחה מטעמם כעד ולא כמומחה. לדידם, חוות הדעת של נתשה נסמכת על מומחיותו כמהנדס ויש להגישה אך ורק במסגרת חוות דעת מומחה ולא ניתן להגיש עדות מטעמו על הנושאים הללו שלא במסגרת חוות הדעת. התובעים חקרו את המומחה הן על אמרות בתחום מומחיותו והן על עובדות הידועות לו מכוח היותו מהנדס הקונסטרוקציה שפעל בתיאום עם מחלקת מבנים מסוכנים והכין את התוכניות לייצוב וחיזוק התקרה הקעורה, ומכאן שלא נפגעה כל זכות של התובעים.

 

46. עוד לטענת הנתבעים, אין כל סתירה בין חוות דעתו של נתשה לבין דבריו בחקירתו. בחוות הדעת מציין המומחה בסעיף b1 כי תחילה פעלו התובעים לביצוע החפירות עצמאית וכי מחלקת מבנים מסוכנים מעיריית ירושלים דרשה מהם לחזק את היסודות ובסעיף c1 מציין המומחה מפורשות כי רק בשלב זה שכרו הנתבעים את שירותיו. המומחה אישר כי ביצוע חיזוקי הקונסטרוקציה של התקרה הקעורה דורש היתר בניה, אולם הסביר כי ברגע שכל העבודות נעשו בתיאום עם מחלקת מבנים מסוכנים, זה גובר על חובת היתר בניה, ולאחר ביצוע הפעולות הנדרשות בוטל צו הסגירה הזמני.

 

47. נתשה בעדותו לא זכר מתי נחשף לראשונה לבטן הקעורה. בנושא זה אומנם השיב המומחה כאילו גילה את הבטן זמן מה אחרי שקיבל על עצמו את האחריות לעריכת תכניות קונסטרוקציה וליווי המשך השיפוץ, אולם אין להתעלם מכך כי כניסתו של המומחה לתמונה נבעה ממתן הצו, כאשר אותו הצו התייחס לבטן הקעורה. כמו כן, הנתבעים לא טענו כי תחילת השיפוצים נעשתה בשל הבטן הקעורה. הנתבעים טענו כי הנכס היה עזוב ולא בשימוש והייתה בעיה עם הריצוף, ככל הנראה כפי שהייתה בעיה גם עם הריצוף של הקומה השנייה, והיה צורך להגיע ולאתר את הביוב ואת יתר המתקנים עם כל הליקויים שהיו בנכס. נושא הבטן אך גרם לעצירת העבודה, תוך הקפדה של הגורמים המוסמכים בעירייה למציאת פתרון לחיזוק הבטן, דבר שנעשה עם קונסטרוקציית ברזל.

 

48. הנתבעים כופרים במכלול טענות התובעים לעניין עצם קרות הנזק וגובהו.

 
עילות התביעה וסעדיה
 

49. התובעים מבססים את תביעתם בעיקר, על עילות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. לדידם, בנסיבות המקרה דנן, חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו. התובעים עותרים לסעדים כספיים שסכומם המצטבר הוא 400,000 ₪, כאשר הסכום האמור כולל סך של 300,000 ₪ בגין אובדן רווחים צפויים מהפעלת המועדון, או לחלופין סך של 252,198 ₪ שהוא סך ההפסדים שנגרמו לתובעים, סך של 50,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש וכן סך של 50,000 ₪ פיצוי בגין פגיעה במוניטין.

 
ראיות ועדי הצדדים
 

50. מטעם התובעים הוגשו שתי חוות דעת: חוות דעת של המהנדס אשכנזי וחוות דעת רו"ח מריה גלפנד (להלן: "גלפנד"). מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת של המהנדס נתשה וחוות דעת רו"ח שמעון דיל (להלן: "דיל").

 

51. מטעם התובעים, הוגשו תצהירי עדות ראשית והעידו במשפט התובעים 2-1 והמומחים מטעמם. מטעם הנתבעים, הוגשו תצהירי עדות ראשית והעידו במשפט הנתבעים 2-1 והמומחים מטעמם.

 

52. נעיר כי המשך שמיעת התובענה, עבר למותב זה עקב פרישת המותב הנכבד שדן לפניו בתיק. דיוני ההוכחות התקיימו לפני מותב זה.

 
דיון והכרעה
 

53. לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים, בחנתי את ראיותיהם ושמעתי את עדיהם והתרשמתי מעדויותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, כפי שיובהר להלן.

 

54. בטרם נידרש לדון בסוגיות שבמחלוקת, נגדיר לעצמנו את עיקרי התשתית המשפטית הרלבנטית לתיחום מסגרת דיוננו.

 
 
 
התשתית הנורמטיבית
 

55. התובעים טוענים כי הנתבעים עוולו כלפיהם בין השאר ובעיקר, שתי עוולות נזיקיות, עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה.

 

56. עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיפים 36-35 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן גם: "הפקודה") וזו לשונה:

 
"35.    עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
36.       החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף"
 

57. עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות - חובת זהירות, התרשלות ונזק. במסגרת היסוד הראשון - חובת הזהירות - על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, במקרה נתון, את צמצום היקף האחריות הנזיקית. היסוד השני של עוולת הרשלנות הוא יסוד ההתרשלות. גם יסוד זה אינו נבחן באמת מידה פיסית בלבד, אלא במסגרתו על בית המשפט לבחון, בין היתר, מהי העמדה הערכית הראויה שיש לנקוט כלפי מעשה או מחדל של הפרט. היסוד השלישי הוא יסוד הנזק [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)].

 

58. עוולת הפרת חובה חקוקה מוסדרת בסעיף 63 בפקודה שמורה כלהלן:

 
"(א)      מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב)        לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני"
 

59. אפוא, חמישה הם יסודותיה של עוולת הפרת החובה החקוקה: חובה המוטלת מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק.

 

60. כידוע, על התובע בעילה של רשלנות או הפרת חובה חקוקה להרים את נטל השכנוע בעניין יסודות עילתו - המוציא מחברו עליו הראיה. ברם, לכלל האמור קיימים חריגים, ביניהם, הכלל הקבוע בסעיף 41 בפקודה (להלן: "כלל הדבר מדבר בעדו") שלפיו,  כאשר לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לנזק, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו וסבירה יותר המסקנה לפיה הנתבע לא נקט זהירות סבירה בנסיבות העניין - כי אז, הנטל עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצדו שבגינה יחויב.

 
סעיף 41 האמור, מורה כלהלן:
 
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה"
 
(ההדגשה אינה במקור)
 

61. שלושה תנאים מצטברים נדרשים להפעלת הסעיף האמור: האחד - לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני - הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; השלישי - אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה [ע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' ר' הינדלי ואח', פ"ד מט(1) 45 (1995)].

 
שאלת החבות
 

62. האם הנתבעים ביצעו עוולה נזיקית כלפי התובעים, בין היתר בעיקר, האם הנתבעים התרשלו בפועלם כלפי התובעים או הפרו חובה חקוקה כלשהי. לאחר בחינת מכלול ראיות הצדדים, סבורני כי התשובה על השאלה דנן היא חיובית. כפי שיורחב להלן ובשים לב לדיון בהמשך בשאלת הנזק, הגעתי לכלל מסקנה כי הוכח במשפט, בין השאר, שהנתבעים התרשלו בביצוע העבודות אשר ביצעו בנכס שלהם וכי אלמלא עבודות אלו לא היה מוצא צו הסגירה מושא התובענה; כמו כן, כפי שנרחיב בהמשך, הוכח כי צו הסגירה האמור פגע בפעילות העסקית של התובעים.

 

63. ממכלול טיעוני הצדדים, ובעיקר לאור חוות הדעת שהוגשו, עולה כי אין מחלוקת אמתית בין הצדדים לכך שהשקיעה ("הבטן") שנתגלתה בתקרת קומת הקרקע, קרי: השקיעה ברצפת המועדון, היוותה נדבך מרכזי ביסוד הוצאת צו הסגירה על-ידי העירייה ביום 14.12.06. אולם, נטושה מחלוקת בין הצדדים, מה הגורם לשקיעה האמורה. האם כטענת התובעים, השקיעה נגרמה עקב עבודות החפירה וההריסה (כלשונם) שביצעו הנתבעים בנכס שלהם בקומה התחתונה ללא היתר בניה, במהלך שנת 2006 עובר להוצאת הצו, או שמא כטענת הנתבעים, אין לעבודות השיפוצים (כלשונם) שביצעו, כל קשר לשקיעה האמורה אלא היא נוצרה עקב קורוזיה ועייפות חומר, ותו לא.

 
 
 
 
טיב העבודות שבוצעו עובר להוצאת הצו בדצמבר 2006
 

64. לעניין אפיון העבודות שבוצעו על-ידי התובעים עובר להוצאת הצו. בנדון דידן, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בחוות הדעת ההנדסיות ושמעתי את עדויות המומחים מטעם הצדדים, לרבות התרשומות שבתיק העירייה שהונחו לעיני בית המשפט במסגרת תצהירי התובעים, מן הטעמים שיפורטו להלן, מקובלת עליי טענת התובעים לפיה מדובר בעבודות חפירה והריסה שבוצעו ללא היתר בניה, ולא בעבודות שיפוצים, כטענת הנתבעים, שאינן מצריכות היתר בניה ואין להן השפעה קונסטרוקטיבית על הנכס.

 

65. ראשית: ממכלול החומר שהונח לפני בית המשפט עולה כאמור כי ביום 6.3.06 הוצא צו שיפוטי על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים [ב"ש 2650/06] בין השאר נגד לוי, להפסקת עבודה בנכס. בצו האמור נרשם בין היתר, כהאי לישנא: "במבנה קיים בקומת קרקע החלו בחפירות בעומק משתנה עד 1.5 מ'...פרצו פתח בקיר פנימי שהינו חלק קונסטרוקטיבי של מבנה....והחלו בחפירות בצמוד לפתח...(ההדגשות אינה במקור - מ.ח.י)", כאשר העבודה נעשית בדרך ובנסיבות שיש בהן לכאורה משום עבירה לפי סעיף 204 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הנתבעים לא סתרו עובדת קיומו של הצו השיפוטי האמור ולא את תוכנו.

 

66. שנית: מעיון בתעודת עובד ציבור של נציג עיריית ירושלים, מהמחלקה לפיקוח על הבניה, מיום 6.11.12, ובעיקר מעיון בתרשומות פקחי העירייה [העתקן צורף לתצהיר עדות ראשית של רטנר] עולה כי עובר למתן הצו בחודש דצמבר 2006, בוצעו בנכס הנתבעים עבודות בנייה, לרבות חפירה והריסה משמעותיות ומסוכנות. בחודש מרץ אותה שנה, נרשם על-ידי פקחי העירייה בין השאר: "הרסו רצפה בקומת קרקע והחלו לחפור בעומק משתנה..."; ביום 12.3.06 נרשם בין השאר: "...ראיתי שממשיכים בחפירות מתחת לבניין...בעוד כ-20 דקות פתאום גילינו שהחפירות ממשיכות והזמנו למקום משטרה אך כשהגיעה ניידת למקום היה סגור..."; ביום 4.5.06 נרשם בין השאר: "...שמעתי רעש של חפירות במקום...המשיכו בחפירות, חפרו בעומק כ-3 מ' יצקו קירות בטון בצמוד לקירות חיצוניים..."; ביום 10.5.06 נרשם בין השאר: "בביקור במקום עם אילנה ראיתי שמפרים צו הפסקת עבודה בכך שממשיכים בעבודות והחלו בהרכבת ברזל..."; ביום 10.5.06 נרשם בין השאר: "מפקח מבנים מסוכנים חגי קול ביקר במקום ומצא מצב מסוכן..."; ביום 15.8.06 נרשם בין השאר: "...בביקור במקום עם אילנה ראיתי שסיימו חיזוק יסודות ודיפון קירות יסוד בשטח החפירה, לא מילאו את החללים, יצקו תקרה במפלס כניסה לחנויות...הרסו קיר משותף בין החנויות...ראיתי שקיר יסוד בין חנות עורפית ואמצעית גם נהרס...". הנתבעים לא סתרו את הרישומים בתרשומות העירייה. מן התיאור האמור עולה באופן ברור, כי בקומת הקרקע ומתחתיה בוצעו עבודות רציניות, שכללו חפירה, הריסה ובנייה.

 

67. לעניין תרשומות מחלקת הפיקוח על הבניה, ער אני לטענת הנתבעים לפיה לא פעלו התובעים לבקש ולהציג את מסמכי המחלקה למבנים מסוכנים בעירייה שאף היא הייתה מעורבת לעניין הנכס מושא התובענה. ברם, לדידי, לא נמצא מזור לנתבעים בטענה זו. הגם שמדובר לכאורה בשתי מחלקות נפרדות, אולם נראה כי מדובר בהפרדה ארגונית מינהלית, אולם ברי כי קיימים קווי ממשק מהותיים בין שתי המחלקות. מצרופות התצהירים עולה כי מחלקת הפיקוח על הבניה הייתה מכותבת במכתבי המחלקה למבנים מסוכנים [ראו נספחי צו הסגירה מיום 14.12.06, מכתב מיום 5.2.07] ומרישומי מחלקת הפיקוח על הבניה, תועד גם ביקור מפקח מבנים מסוכנים בנכס [ראו תרשומת מיום 10.5.06]. נראה כי מדובר במחלקות שהן מסונכרנות ביניהן, ובין קווי הממשק שביניהן, עומד נושא הבטיחות בתכנון.

 

68. שלישית: נתשה בחוות דעתו, אמנם אינו מציין מועדים לביצוע העבודות שנעשו על-ידי הנתבעים, אך כותב כי נעשו פעולות פירוק רצפה (סעיף 1a), חפירה לביצוע חיזוקים (סעיפים 1b, 1d, 1f) ואף בניית קירות לחיזוקים (סעיף 1h). בנוסף, גם מעדותו בבית המשפט עולה כי העבודות שביצעו הנתבעים כללו חפירות [שורות 17-15, עמוד 32; שורות 2-1, עמוד 33; שורות 15-14, עמוד 33]. נתשה אישר גם כי בתחילת העבודות, לא היה היתר בניה [שורות 31-30, עמוד 33] וכי הנתבעים המשיכו בעבודות חרף צו הפסקה שהוצא נגדם [שורות 10-9, עמוד 34]. לפי עדותו, הוא החל ללוות את הנתבעים בעבודות שבוצעו, בחודש מאי 2006 [ראו מכתב מיום 6.5.06, וכן עדותו: שורות 5-4, עמוד 34].

 
הנתבע לוי העיד במשפט [שורות 10-3, עמוד 45], בין השאר כלהלן:
 
             "ש. שכרת את המהנדס מהתחלה.
             ת. אמרתי שאחרי שקיבלנו את הצו.
             ...
             ש. קודם חפרת ואז פנית להוצאת היתר.
             ת. אני עושה שיפוץ במבנה אני לא צריך אישור כך ידעתי וטעיתי"
 

69. כפי שניתן להתרשם ממכלול האמור, עובר להוצאת צו הסגירה בחודש דצמבר 2006, בוצעו על-ידי הנתבעים בקומת הקרקע עבודות רציניות, שכללו חפירה, הריסה ובניית קירות בנכס ומתחתיו. עוד הוכח כי מדובר בעבודות שנעשו ללא היתר, זאת בשים לב לצו מיום 6.3.06 ולכתב האישום שהוגש לאחר מכן, וכן הוכח כי מדובר בעבודות קונסטרוקציה שמחייבות הכנת תכניות קונסטרוקציה מראש.

 
בתשובה לשאלת בא-כוח התובעים, העיד המהנדס נתשה כלהלן:
 
                       "ש. האם נכון שאם היית מלווה את התוכנית מהתחלה היית מכין תוכניות קונסטרוקציה מהתחלה.
                       ת. נכון. הם שכרו שירותי רק שבוע אחרי תחילת העבודות.
                       ש. האם נכון שהעבודות שביצעו חייבו תוכניות קונסטרוקציה ולכן הכנת.
                       ת. כן. בבניינים ישנים כשחופרים בצמוד ליסודות אני מיד מבקש חיזוקים"
 
[שורות 32 ו-3-1, עמודים 33 ו-34 (בהתאמה)]
 

70. בהינתן טיב העבודות שבוצעו, בהינתן העובדה לפיה העבודות בוצעו ללא תוכניות קונסטרוקציה מראש וללא פיקוח מקצועי מעת תחילתן, בהינתן העובדה לפיה העבודות נמשכו גם לאחר שניתן צו הפסקת עבודה, זאת לצד העובדה לפיה מדובר בנכס ישן, הרי בהינתן כל אלה, אין להכביר מילים לעניין המסוכנות הנשקפת מעבודות כגון-דא בקומת הקרקע, הן על המבנה והן על הנפש.

 

71. העבודות בוצעו בתוך הקומה של הנתבעים וללא תוכניות כאמור, לא כל שכן, תוכניות מאושרות מראש. למעשה, התנהלות זו גרמה לחוסר שקיפות, וחוסר זה פגם ביכולת הפיקוח, הן של גורמי הפיקוח והאכיפה והן של הניזוקים הפוטנציאליים, על טיב העבודות המבוצעות ועל מידת המסוכנות הנשקפת מעבודות אלו. על יסוד זאת, מקובלת עליי טענת התובעים שלפיה חל בנסיבות העניין הכלל "הדבר מדבר בעדו" שכן לא נראה כי למי מהתובעים הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לכדי הוצאת צו הסגירה למועדון שלהם, על הנגזר מכך מבחינת כלכלית.

 

72. בנסיבות העניין, נראה כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה לפיה הנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם פעלו בתום לב, ללא התרשלות ולא גרמו כל נזק. על כן, על הנתבעים הראיה שלא הייתה לגבי המקרה דנן, התרשלות שיחובו עליה.

 
שקיעת רצפת המועדון
 

73. לאור המסקנה דלעיל והיפוך נטל ההוכחה, עתה נפנה לשאלה מה הגורם לשקיעה ברצפת המועדון. האם כטענת הנתבעים, השקיעה נגרמה עקב קורוזיה ועייפות החומר בלבד, או שמא כטענת התובעים, השקיעה ברצפת המועדון נגרמה עקב העבודות שביצעו הנתבעים בנכס שלהם.

 

74. לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים, ראיותיהם וכן מהתרשמותי מעדויותיהם ועדויות המומחים מטעמם, הגעתי למסקנה כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח את טענתם לפיה אין קשר בין העבודות שבוצעו בנכס שלהם לבין שקיעת התקרה, ובהקשר זה אני מבכר את גרסת התובעים על גרסת הנתבעים, וזאת מן הטעמים הבאים.

 

75. ראשית: אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בבניין ישן, בן כמאה שנה. המומחה מטעם הנתבעים מציין בפרק הסיכום בחוות דעתו בין השאר, בזו הלשון: "הבניין בנדון הינו בניין ישן עם חומרי בניה חלשים ועם הרבה עייפות". הנתבעים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית מהימנה ומשכנעת ששוללת את האפשרות הסבירה לפיה ביצוע עבודות החפירה וההריסה שביצעו בקומת הקרקע ומתחתיה, כולל הריסת קירות, לא פגעה בחוזק הקונסטרוקטיבי של תקרת קומת הקרקע שהיא רצפת המועדון.

 

76. שנית: גרסת הנתבעים לפיה השקיעה נגרמה עקב עבודות שביצעו התובעים במועדון לאחר כניסתם (סעיף 11 בתצהיר של לוי) הועלתה בעלמא וללא תימוכין. הנתבעים לא פירטו אילו עבודות בוצעו על-ידי התובעים שהביאו לשקיעת התקרה. בכל מקרה, הגרסה האמורה לא נתמכה בחוות הדעת ההנדסית של נתשה. כך גם גרסתם לפיה השקיעה בתקרה נגרמה בשל יציקת רצפה חדשה למועדון.

 

77. לפי עדות המומחה מטעם הנתבעים, "הבטן" בתקרה הופיעה עוד באמצע שנת 2006 [שורות 27-14, עמוד 34], זמן רב לפני הוצאת צו הסגירה. ברם, לטענה זו לא נמצא תימוכין בכתובים או בכל תשתית ראייתית אחרת. מכאן, נקבע בזאת כי טענה עובדתית דנן לא הוכחה במשפט. תחילה נעיר כי מעיון במכתבו של נתשה לבית המשפט לעניינים מקומיים מיום 6.5.06 (נספח ה' לתצהיר של לוי) אין התייחסות "לבטן" - לשקיעה של תקרת קומת הקרקע (רצפת המועדון). עוד נעיר כי בשעה שנשכרו שירותי המהנדס כדי ללוות את עבודות ביצוע החיזוקים הקונסטרוקטיביים, סביר מאוד להניח כי לו הייתה מתגלה לקות קונסטרוקטיבית בתקרה בזמן אמת, היא הייתה מטופלת, ולמצער, הייתה לה התייחסות בכתובים מאותה תקופה, לפני הוצאת צו הסגירה. יותר מזה, מפי המומחה מטעם הנתבעים לא נשמע כל הסבר מניח את הדעת כיצד מצד אחד התגלתה שקיעה מסוכנת בתקרת הנכס אך מהצד השני, צו הסגירה והחיזוקים נעשו רק לאחר חצי שנה ובשעה שלדברי הנתבעים, היה פיקוח ותיאום שוטף עם מחלקת מבנים מסוכנים בעירייה.

 
המומחה מטעם הנתבעים העיד במשפט, בין השאר כלהלן:
 
                       "ש. טענת שראית בטן במאי 06 מח' מבנים מסוכנים הייתה מעורבת מאז ולא הוציאה צו סגירה, הוציאה אותו 7 חודשים אח"כ, מה קרה איזה עבודות נעשו שהוציאו צו סגירה בגלל הבטן.
                       ת. כשאני מקבל בניין אני מחזק אותו עד הסוף. לא משאיר חללים או חורים בלי חיזוק. לעשות בניין ישן כזה מא-ת לוקח זמן.
                       לשאלת ביהמ"ש:
                       נכנסת בשלב מסוים ב-06 והכניסה הייתה שהתחילו כבר העבודות, כשאתה נמצא ואתה מפקח אתה בשטח וההיגיון אומר שחלפה חצי שנה והם אמור להפסיק הכל, מה קרה בחצי שנה הזאת שהעירייה נתנה צו סגירה?
                       חלק מהסגירה באה בגלל הבטן שהיא לא קשורה לעבודות שבוצעו, וחלק בא בגלל שגילינו בשלב חיזוק היסודות עוד חללים. אני הזמנתי אותם. כל העבודה בוצעה בתיאום מלא עם מח' מבנים מסוכנים"
 
[שורות 30-21 ושורות 3-1, עמודים 35 ו-36 (בהתאמה)]
 

78. שלישית: הנתבעים טוענים כי צו הסגירה התבסס על המסוכנות הנשקפת "מהבטן" שנתגלתה. לדידם, חוות הדעת של המחלקה למבנים מסוכנים התייחסה באופן מפורש לסדקים ופסי פלדה במצב של קורוזיה מתקדמת. מכאן, לטענתם, אין כל קשר בין העבודות שביצעו בקומת הקרקע לבין השקיעה בתקרה. אין בידי לקבל טענה זו משני טעמים: ראשית - בחוות הדעת שצורפה לצו הסגירה, לצד התיאור לעיל לעניין התקרה, נרשם בנוסף על-ידי מהנדס מבנים מסוכנים כי "במקום נעשו גם שינויים באלמנטים קונסטרוקטיביים". שנית - המהנדס מטעם הנתבעים העיד במשפט כי הסגירה התבססה גם על "הבטן" שלדידו אינה קשורה לעבודות שבוצעו, וחלק אחר "בא בגלל שגילינו בשלב חיזוק היסודות עוד חללים" [שורות 2-1, עמוד 36].

 

79. רביעית: גם לו נניח כי אין כל קשר בין העבודות שבוצעו על-ידי הנתבעים לבין השקיעה ברצפת המועדון, יש לתהות בנסיבות העניין, מדוע לא הביאו הנתבעים לעדות במשפט את מהנדס המחלקה למבנים מסוכנים או כל נציג אחר מוסמך מטעם המחלקה, אשר לדידם של הנתבעים, ליווה את העבודות שבוצעו, על מנת לתמוך בגרסתם זו. נראה כי לו סברו הנתבעים שצו הסגירה אינו תולדה של עבודותיהם או שמא ניתן על-ידי העירייה ברשלנות, סביר מאוד להניח כי הנתבעים היו מגישים הודעת צד שלישי נגד העירייה או אולי היו מבקשים לצרפה כנתבעת נוספת בהליך.

 

80. חמישית: התובעים צירפו לתצהיריהם דו"ח בדיקה של מכון התקנים, מיום 17.1.02 (נספח 15 לתצהיר של רטנר), ואשר מצביע על קיומה של רצפה תקינה של המועדון, וכך נרשם שם, במשבצת המסקנות: "האלמנט הנבדק עמד בניסיון ההעמסה לפי דרישות התקן".

 

81. שישית: התובעים צירפו לחומר הראיות שלהם חוות דעת הנדסית של אשכנזי שלפיה, הנזק לרצפת המועדון נגרם עקב עבודות לא מבוקרות של קירות התמך אשר נעשו על-ידי הנתבעים. לפיה אלמלא הפגיעה ביסודות, לא הייתה נגרמת "הבטן" בתקרה. אשכנזי נחקר נגדית על חוות דעתו, ותשובותיו היו עקביות ומהימנות זאת לצד מסקנתו הסבירה.

 
המומחה מטעם התובעים העיד בין השאר [שורות 10-8, עמוד 12],כלהלן:
 
"לשאלת ביהמ"ש: האם מתחת לקומה הרלבנטית ישנם קירות בחלל עצמו.
ת. חלק מהבעיה הגדולה זה שהם הסירו קירות, העומס עובר דרך קיר 5 מ' ברצפה שחוצה את החדר ואז הולכים ומסירים את הקיר ומסירים את העומס לשתי נקודות ופה הבעיה"
 
בהמשך, לשאלה בחקירה חוזרת, השיב המומחה [שורות 15-14 ו-4-1, עמודים 16-15 (בהתאמה)], כלהלן:
 
             "ש. נשאלת לגבי הביקור של מבנים מסוכנים, הובן שבאו מבנים מסוכנים והוציאו צו סגירה. תסביר את התנהלות העיריה קודם.
...
             ת. אני רואה תמונות ומבין שמבוצעות פעולות של הסרת קירות וחפירה לתחתית הקירות של המבנה הישן. ברגע שמגיע מהנדס מבנים מסוכנים מונחת בפניו תמונה של הסרת קירות והוא מזהה כשל בתקרה ואומר שהוא לא סומך על המצב הקיים וממליץ לסגור המבנה"
 
ער אני לטענת הנתבעים לפיה אשכנזי לא ביקר באתר ולכן חוות הדעת היא תיאורטית. יש טעם בתהייה שהעלו הנתבעים שכן מצופה היה כי המומחה יבקר באתר מושא חוות דעתו ולו כדי לקבל התרשמות כללית מהנכס, הגם שהמחלוקות בין הצדדים מתייחסות לתקופה לפני כעשור. ברם, ממכלול החומר הקיים ומתוך מסקנתו הסבירה של המומחה, זאת גם בשים לב להיקף התיעוד לעניין טיב העבודות נכון למועד ביצוען שהוצג לפני המומחה [שורות 7-6, עמוד 14], לא מצאתי כי העדר ביקור בנכס יש בו לפגום במשקל הראייתי של חוות הדעת.
 

82. שביעית: הנתבעים טוענים בתצהיריהם (סעיף 18 בתצהיר של לוי וסעיף 18 בתצהיר של כהן) כי הושקע סך של למעלה ממאה אלף ₪ בעבודות החיזוקים שבוצעו. לעניין זה, יש לתמוה מדוע הנתבעים, שלדידם ביצעו עבודות אלה במימון שלהם והיטיבו לטענתם גם את הנכס של התובעים אף שלא היו מחויבים לעשות כן, מדוע לא ביקשו לאורך השנים ולא עתרו, אפילו במסגרת התביעה דנן באמצעות תביעה שכנגד, לתבוע את כספם בחזרה. לפי הרושם העולה מהתנהלות הנתבעים עצמם, הם היו ערים להשלכות של העבודות שביצעו עובר להוצאת צו הסגירה.

 

83. אין בידי גם לקבל את טענת הנתבעים לפיה לו יידעו התובעים את הנתבעים או את העירייה בדבר קיומה של הרצפה החדשה של המועדון, כי אז לא היה מוצא צו הסגירה, וזאת מן הטעמים הבאים:

 

84. ראשית: הנתבעים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית מהימנה וברורה לפיה התובעים ידעו אודות קיום הרצפה החדשה וחרף ידיעתם, לא גילו זאת לנתבעים או לעירייה. לכך נוסיף כי לא נראה שזה סביר כי התובעים כן ידעו על קיום הרצפה החדשה אך לא גילו זאת למאן דהוא, שכן יש להניח כי לו כן ידעו, הם היו הראשונים שהיו מגלים עובדה זו לגורמים המוסמכים בעירייה על-מנת להתמודד עם צו הסגירה שהביא להשבתת הפעילות העסקית של המועדון למשך כחודש וחצי.

 

85. שנית: עם היפוך נטל ההוכחה כאמור, על הנתבעים מוטל הנטל להראות ולשכנע בבית המשפט כי לו הייתה העירייה יודעת על קיום הרצפה החדשה, לא היה ניתן צו הסגירה. הנתבעים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית מהימנה שיכולה לתמוך בתזה האמורה. מצופה היה מהנתבעים, כי בנדון דידן יבקשו לזמן את הגורם המוסמך בעירייה על מנת שיציג את עמדתו. משלא עשו כן, סבורני כי בנסיבות אלו חל הכלל לפיו בהימנעו של בעל הדין מהבאת ראיה כאמור, חזקה היא כי הבאת אותה ראיה הייתה פועלת דווקא לרעתו [ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר חברה בע"מ, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד(1) 239 (1990); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651 (1991)].

 

86. שלישית: בכל מקרה, עולה הרושם כי טענתם דנן של הנתבעים, היא טענה ספקולטיבית בלבד, שכן גם לו נניח כי הרצפה העליונה של המועדון (הרצפה החדשה) הייתה בטיחותית דיה ולא היה מוצא בגינה צו סגירה, וגם לו נניח כי קיים מרווח בין שתי הרצפות, עדיין אין בנדון דידן כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת לכאורה מהרצפה התחתונה (הרצפה הישנה), אשר אין מחלוקת, כי הייתה קעורה. על כן, נראה כי בכל מקרה בנסיבות העניין, היה מוצא צו סגירה.

 
 
 
סיכום ביניים
 

87. לאור חשיבות ההסדרה התכנונית של הבניה, במיוחד העמידה על המשמר כנגד ביצוע עבירות תכנון ובניה, דומה כי אדם סביר שמבקש לבצע עבודות שכוללות חפירה והריסה, לרבות חיזוקים למבנה, לא כל שכן מבנה ישן כבמקרה דנן, מצופה כי אותו אדם יפעל להשיג את האישורים וההיתרים התכנוניים הנדרשים. לא זו בלבד, הוכח בהליך דנן כי עוד בחודש מרץ 2006 הוצא צו הפסקת עבודה לנתבעים, כך שברי כי הנתבעים היו צריכים לצפות כי העבודות שמבוצעות על-ידם, ללא פיקוח תכנוני מוסמך של הרשות המקומית, ומקל וחומר - ללא היתר כדין, יש בהן לסכן את עצמם ואת האחר, גופו ורכושו.

 

88. אם לא די בכך, דומה כי עובדת הגשת כתב אישום נגד הנתבעים בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שמייחס להם ביצוע עבירות בנייה ללא היתר וגם עובדת הרשעתם במסגרת ההליך האמור לפי הודאתם, די בעובדות אלו כדי להצביע על העדר הבסיס הנורמטיבי לפעילות שבוצעה. בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת הנתבעים בתצהיריהם לפיה הם פעלו כדין וכי בהליך הפלילי שהתנהל נגדם לא היו מודעים להשלכותיו שכן לא היו מיוצגים. דומה כי עובדת הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי, מדברים בעדם.

 

89. על כן, על יסוד האמור, נקבע בזאת כי הנתבעים התרשלו בביצוע העבודות האמורות  בקומת הקרקע וכי העבודות האמורות בוצעו תוך הפרת הדין ותוך גרימת נזק לנתבעים. מכאן לשאלת הנזק.

 
שאלת הנזק - העתירה לפיצוי ממוני
 

90. כאמור, התובעים העמידו את תביעתם ברכיב הנזק הממוני על סך של 300,000 ₪ [פיצוי בגין אובדן רווחים (להלן: "אובדן רווחים")], ולחלופין על סך של 252,198 ₪ כאשר סכום אחרון זה מורכב מהפסדי החברה בשנים 2006 ו-2007 המסתכם בסך של 152,198 ₪ (להלן: "הפסדי החברה") בצירוף עם סך של 100,000 ₪ שזה אובדן שכר עבודה של התובעים (להלן: "שכר עבודה"). להוכחת רכיב זה בתביעה, צירפו התובעים את חוות הדעת של גלפנד.

 

91. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בשאלת הנזק, בפרט, בשאלת הנזק הממוני, סבורני כי העתירה של התובעים בנושא זה מעוררת קשיים אשר מקשים על קבלתה במלואה כפי שנתבע. עתירת התובעים לפיצויים מתקבלת אפוא באופן חלקי בלבד, כפי שיובהר להלן.

 

92. לעניין אובדן הרווחים, התובעים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית ברורה וסדורה כיצד כומת סך של 300,000 ₪. מעיון בחוות הדעת של גלפנד, בפרט בטבלת "היוון תזרימי מזומנים ל-7 שנים" שבחוות הדעת, עולה שהמועדון אשר החל את פעילותו בחודש יוני 2006, היה צפוי להתחיל לצבור רווחים רק בשנה הרביעית של חייו (שנת 2009). לפי הטבלה האמורה, בשנים 2007-2006, המועדון היה צובר הפסדים, כך למשל: בשנת 2006 (סך 55,918 ₪) ובשנת 2007 (סך 85,722 ₪). לפי חוות הדעת, סך הרווחים של המועדון למשך שבע שנים היה מסתכם בכ-1,300,000 ₪.

 

93. התובעים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית ברורה כיצד ניתן לכמת את רכיב אובדן רווח של החברה ולא ברור על מה נסמך הסך של 300,000 ₪. לצד זאת, לא ברורה התחזית הכלכלית שהוצגה בחוות הדעת ולפיה כאמור, החברה תחל לגזור רווח רק מהשנה הרביעית, בעוד חוזה השכירות של מבנה המועדון הוא לשנתיים בלבד כאמור, מה גם שלא מצויה בחוזה אופציה להארכת תקופת השכירות; נהפוך הוא - האופציה הקיימת בחוזה היא לקיצור התקופה [שורות 15-7, עמוד 21]. על כן, בשים לב לתחזית הכלכלית שבחוות הדעת מטעם התובעים, נראה לכאורה כי אין היגיון כלכלי במשך תקופת השכירות כפי שנקבע בחוזה השכירות. על כן, לאור האמור, אין בידי לקבל את עתירתם של התובעים לפיצוי לפי הסך הנתבע.

 

94. התובעים עותרים לחילופין לפיצוי בגין הפסדי החברה בשנים 2007-2006 בצירוף עם אובדן שכר עבודה של התובעים 2-1. ברם, גם העתירה דנן מעוררת קשיים לא מבוטלים שמקשים על הוכחת וכימות הנזק, כפי שיבואר להלן.

 

95. לעניין רכיב ההפסד בשנת 2006, לפי דו"ח רווח והפסד שצורף לחוות הדעת של גלפנד, ההפסד הסתכם בסך של 55,918 ₪. ברם, צו הסגירה הוצא כמעט לפני סוף השנה (ביום 14.12.06), כך שנראה כי גם בהנחה שבשל צו הסגירה לא קוימה פעילות במועדון לקראת סוף השנה האזרחית על כל הנגזר מכך לעניין אובדן רווחים, עדיין מרבית ההפסדים שנגרמו למועדון אותה שנה נצברו ללא כל קשר לצו הסגירה וספק אם יש מקום לקשור נזק זה למעשי או מחדלי הנתבעים.

 

96. לעניין רכיב ההפסד בשנת 2007, לפי דו"ח רווח והפסד האמור, ההפסד הסתכם בסך של 96,280 ₪, כאשר חלק נכבד ממנו (סך של 61,477 ₪) הוא הפסד בגין מימוש נכסים. ברם, גם רכיב זה מעורר מספר קשיים; ראשית: צו הסגירה בוטל ביום 5.2.07 (כ-36 ימים לאחר תחילת השנה האזרחית), כך שלא ברור מדוע יש לחייב את הנתבעים בכל הפסדי העסק בגין אותה שנה שלמה; שנית: הטענה בדבר הפסד בגין מימוש נכסים לא הוכחה ברמה המספקת במשפט האזרחי (מלבד ציון סך ההפסד בדו"ח האמור, הנתבעים לא צירפו כל פירוט אודות הנכסים שמומשו, עלות הרכישה, תמורת המכירה, מועדי המכירה וכו'). בנוסף, גם מעיון בטבלת לוח תזרימי מזומנים שהובאה בחוות הדעת של המומחית מטעם התובעים ובהערת המומחית גלפנד שמתחת לטבלה, ניתן להבין כי גם אם נניח שלא היה קיים צו סגירה והמועדון היה ממשיך את פעילותו העסקית, הוא היה צובר הפסד בשנת 2007 בסך של 169,201 ₪.

 

97. לא זו בלבד, קיים חוסר בהירות לעניין כימות סך ההפסד לשנים 2007-2006 (סך של 152,198 ₪). בשעה שלפי דו"ח רווח והפסד שצורף על-ידי התובעים, עולה לכאורה כי הסך האמור הוא צירוף של סך ההפסדים לשנת 2006 (55,918 ₪) ולשנת 2007 (96,280 ₪). ברם, כעולה מחוות דעת המומחית גלפנד (סעיף 3.1), הסך של 152,198 ₪ האמור מורכב משני סכומים שונים דווקא מאלו שמופעים בדו"ח רווח והפסד, והם סכום של כ-120,000 ₪ השקעה בחברה בחודשים 12-6 בשנת 2006, וסכום של 32,198 ₪ השקעה בחברה בחודשים 3-1 בשנת 2007. ברי כי חוסר ההלימה לכאורה בין הסכומים שמרכיבים את סך ההפסד הנטען, לבטח אינו תורם להוכחת הנזק ובעיקר, לכימות שלו.

 

98. לעניין אובדן שכר עבודה (סך של 100,000 ₪) של התובעים, גם בהקשר זה לא ברור כיצד כומת הסכום האמור, ובכל מקרה לא הוכח קיומו. מלבד חוות הדעת של המומחית גלפנד, התובעים לא צירפו אסמכתאות או תימוכין ברורים ומשכנעים לעניין גובה השכר המקובל בכגון-דא. לא פחות חשוב מכך, בדו"ח רווח והפסד אין תיעוד לתשלומי משכורות לתובעים עובר למתן צו הסגירה, כך שספק אם התובעים הוגדרו או היו מוגדרים גם כעובדים שכירים בחברה שהקימו. בשולי הדברים נעיר גם, כי בעוד רכיב זה בתביעה הועמד על-ידי התובעים על סך של 100,000 ₪ (ראו גם סעיף 61.1 בסיכומי התובעים), המומחית מטעם התובעים העמידה בחוות הדעת שלה את רכיב זה על סך 150,000 ₪. גם כאן, חוסר ההלימה בין הסכומים, אינו תורם להוכחת קיומו של הנזק הנטען או לכימות שלו.

 
הקטנת הנזק
 

99. לצד כל אלה, מעיון במכלול החומר הקיים בתיק, סבורני כי יש ממש בטענת הנתבעים לעניין הנטל המוטל על התובעים לפי עיקרון הקטנת הנזק.

 

100. כידוע, מדובר בעיקרון החולש על דיני החיובים, מקורו בדיני החוזים [ראו הוראת סעיף 14 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970]. הכלל האמור הוחל גם בדיני הנזיקין. בפסק הדין בעניין ע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 743, 746-745 (1991), נקבע בין השאר כלהלן:

 
"הלכה היא, שחובתו של הניזוק היא לעשות להקטנת נזקו. כלל זה חל בדיני חיובים בכלל, ובכלל זה גם בתביעות שעילתן בדיני נזיקין (לגבי חובת הקטנת הנזק בדיני חוזים ראה סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, וכן ראה י' אנגלרד, "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 119, 252 והאסמכתאות שם). וכפי שאומר השופט ברנזון בע"א 592/66 [1], בעמ' 284-285: "הכל מסכימים, כי על התובע מוטלת חובה לנקוט בכל צעד סביר להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוול של הנתבע והוא אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד כזה אשר היה יכול למנעו אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו". הניזוק אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את חובת הקטנת הנזק (ע"א 531/71 [2], בעמ' 118), אך חייב הוא לעשות את שצפוי שאדם סביר יעשה להקטנת נזקו (ראה: ע"א 592/66 [1] הנ"ל; ע"א 531/71 [2] הנ"ל ע"א 449/81, 492[3], בעמ' 77)"
 

101. בעניינם של התובעים עולות מספר תהיות שלא מצאתי לגביהן בחומר הנמצא תשובות מניחות את הדעת, כך למשל: הואיל וצו הסגירה בוטל ביום 5.2.07, לא פירטו התובעים באופן ברור, בצירוף אסמכתאות מהימנות, אילו מאמצים עשו לחידוש הפעילות של המועדון לאחר שהתאפשרה הפעילות בו (כדוגמת פרסומים, תכניות, הנחות ומבצעים וכו'). אם לא די בכך, מעיון במכתבם של התובעים לעדיקה, מיום 5.3.07 (נספח 10 לתצהיר של רטנר), שבו הם מודיעים לו כי חוזה השכירות בא אל קיצו, עולה הרושם כי גמלה בליבם של התובעים ההחלטה לסגור את המועדון כבר סמוך לאחר ביטול צו הסגירה, כך שאין זה בלתי סביר כי ההחלטה לסגור את המועדון הגדילה דווקא את נזקם של התובעים.

 
במכתבם האמור מיום 5.3.07, נרשם בין השאר, בזו הלשון:
 
"מכיוון שנגרם לנו נזק בלתי הפיך שהביא לפשיטת רגל של חברתנו ומאחר שכל הניסיונות שלנו להפעלת המועדון הנ"ל לאחר שהצו הוסר, נכשלו וספגנו הפסדים רבים נוספים, ואין ביכולתנו להפעיל את המועדון, אנו מודיעים לך גם בכתובים, בהמשך לבקשתך ולהודעה שמסרנו לך בע"פ לפני מספר שבועות, על הבאת החוזה לסיומו באופן מיידי"
(ההדגשה אינה במקור)
 

102. בהקשר זה, ראו גם פסק הדין של כבוד המשנה לנשיא (כתוארה אז), השופטת מ' נאור בעניין דנ"א 920/14 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 18.8.14 (סעיף 5), לפיו בין השאר, החובה להקטין את הנזק גודרת מניה וביה את חובתו של הניזוק שלא להגדיל באופן אקטיבי את נזקו.

 

103. אפוא יש טעם רב בטענת הנתבעים בדבר הנטל שהיה מוטל על התובעים להקטין את נזקם.

 
נזק הסתברותי
 

104. כפי שהראינו לעיל, עולים קשיים לא מבוטלים בהוכחת הנזק הנטען, בראשיו השונים, והכימות שלו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מקיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בהיקף פעילות המועדון לבין צו הסגירה שהביא להפסקת הפעילות בו למשך כחודש וחצי. יותר מזה, אין זה משולל יסוד כי תקופה ממושכת כאמור של סגירת שערי המועדון, בשעה שפעילות המקום כפי שניתן להניח, היא פעילות יומיומית, ההשבתה האמורה הביאה לפגיעה משמעותית בהכנסות המועדון למצער בתקופת הסגירה, ולגריעה בסיכוייו לשרוד בהמשך ולממש רווחים כפרי השקעתו. לא ניתן להתעלם מכך כי הוצאת צו הסגירה הייתה בעלת משמעות כלכלית חשובה במהלך חייו של עסק התובעים, הדבר נובע בין השאר מאלמנט הפתאומיות בהוצאת הצו והעדר יכולת ההיערכות מראש לו ועוד. על כן, סביר כי צו הסגירה תרם לפגיעה משמעותית בפוטנציאל של המועדון להשגת רווחים בעתיד.

 

105. מצד אחד, לא הונחה תשתית ברורה ומשכנעת בדבר סכומי הפיצוי הנתבעים, אך מצד שני, שוכנעתי כי לתובעים נגרם נזק. בכגון-דא, כבר נפסק כי לא תקופח זכותו של ניזוק לפיצוי בגין נזקו; ולעניין פיצוי בגין אובדן רווח, יפים כאן דברי כבוד השופט י' עמית, בפסק הדין שניתן בשבתו כשופט בית המשפט המחוזי בחיפה, בעניין ת.א. (מחוזי - חיפה) 722/04 סנפיר השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 21.2.13, שם בפסקה 92:

 
"פסיקת פיצויי קיום בגין אובדן רווחיו של הנפגע אינה מלאכה קלה, וכבר נאמר לגביה כי היא "מחייבת תכופות השערות וניחושים", וכי היא משלבת "זה בצד זה, נתונים עובדתיים, השאובים מן המציאות, וכן הערכות לגבי מציאות שלא התקיימה..." (דברי השופט ריבלין בע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ, סעיף 7 לפסק הדין [פורסם בנבו] (3.4.2006) (להלן: עניין אלוניאל), ודברי הנשיא שמגר בע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ''ד מב(2) 793, 799 (1988) (להלן: עניין ברנע)). עמדו על הדברים גם שלו ואדר (בעמ' 451-442) בציינם כי בניגוד לשיעור נזק של אבדן ערך, הניתן להוכחה בראיות טובות, הערכת שיעור הנזק בגין אובדן רווחים כרוכה בניסיון לחזות אירועים והתפתחויות שלא באו לעולם, ומטבעה מעוררת קשיים בלתי מבוטלים, בראש ובראשונה בסוגיית הוכחת הסיבתיות, זו העובדתית וזו המשפטית. על רקע זה, הלכה והתבססה ההלכה כי העדר יכולת להוכחת הנזק בוודאות ובאופן מדויק אין בה כדי להכשיל את התביעה, ודי לנפגע שיביא אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (עניין ברנע לעיל, בעמ' 800-799; ראו גם ע"א 1229/97 איי.אמ.איי – שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ''ד נג(4) 657, 663 (1999)). עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הנפגע מחובתו לעשות מאמץ להציב תשתית ראייתית איתנה, ובנסיבות מסוימות, כאשר נראה כי הנפגע לא מילא אחר חובתו זו, עשוי הדבר להביא לפסיקת פיצויים מתונה ואף לשלילת הזכות, וזאת נוכח הספקולטיביות הטמונה בניסיון לאמוד את שיעור הנזק והחשש מפסיקת פיצוי יתר (שלו ואדר, בעמ' 448 והאסמכתאות שם; ראו גם אופן תחשיב הנזק בעניין אלוניאל, בעמ' 11-10). על האפשרות להכיר בפיצויים "הסתברותיים", קרי פיצוי בגין אובדן סיכוי להפיק את הרווחים, מקום בו לא עלה בידי הנפגע להוכיח במאזן הסתברויות כי הסיכוי היה מתממש אלמלא הופר החוזה - ראו אצל שלו ואדר, בעמ' 447-446))
 
(ההדגשות אינן במקור)
 
נעיר כי על פסק הדין בעניין סנפיר לעיל, הוגש ערעור לבית המשפט העליון [ע"א 2633/13 סנפיר השקעות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח' [פורסם בנבו]], וביום 16.2.15 ניתן פסק דין דרך הפשרה לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
 
פיצוי בגין נזק ממוני - סיכום
 

106. על כן, לאחר ששקלתי את כל המכלול, משתביעתו של תובע לא תיכשל בשל העדר הוכחת גובה הנזק, בשים לב לכל האמור לעיל, הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק, קשיי כימות הנזק והנטל להקטנתו, וכן בשים לב בעיקר למשך תקופת הצו והפגיעה בפוטנציאל הרווחיות של החברה, נפסק בזאת דרך האומדנה בלבד, פיצוי הסתברותי בסך גלובאלי של 50,000 ₪ וזאת למיצוי טענות התובעים בדבר אובדן רווחים. מובהר כי הסכום האמור ניתן בין השאר, בהתחשב בסך ההפסדים שנצברו בשנת 2006 (סך של 55,918 ₪ כטענת התובעים) אשר כאמור לא ניתן לייחס את כולם וגם לא את מרביתם לצו הסגירה משכן צו זה ניתן כחצי חודש בלבד לפני סוף השנה (ביום 14.12.06) בעוד חלק הארי של ההפסדים האמורים נגזר מהפעילות העסקית של המועדון שהחלה עוד בחודש יוני 2006. כמו כן, הסכום האמור ניתן בהתחשב בסך ההפסדים לשנת 2007 (סך של 96,280 ₪ כטענת התובעים) והפגיעה בפוטנציאל הרווחי שלו כפי שהובהר לעיל.

 
הפגיעה במוניטין
 

107. לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים לעניין הטענה דנן, סבורני כי דינה להידחות, וזאת מן הטעמים הבאים.

 

108. על הטוען לפגיעה במוניטין, להניח לפני בית המשפט תשתית מהימנה ואובייקטיבית לעניין המוניטין שצבר והפגיעה בו [ראו והשוו עם פסק הדין בעניין עמ"ה (מחוזי - ת"א) 82/97 עדי סטולוב נ' פקיד שומה תל-אביב 4, [פורסם בנבו] מיום 15.3.09].

 

109. התובעים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית מהימנה כאמור בדבר קיומו של מוניטין ייחודי למועדון או לתובעים 2-1 עצמם, לא כל שכן פגיעה "בשמו הטוב", כטענת התובעים. מחומר הראיות עולה כי רוב הפרסומים אודות המועדון מתייחסים לשם המועדון "פיין". התובעים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית מספיקה שיש בה להצביע על פגיעה בשמה העסקי של התובעת 3 ולא בשמם של התובעים עצמם או המוניטין של מי מהם. מעיון בתעודת ההתאגדות של החברה עולה כי היא התאגדה כחודש לפני שהחלה את הפעילות של המועדון. על כן, בשים לב לאמור ובשים לב למשך התקופה הקצרה היחסית מתחילת פעילות המועדון ועד הוצאת צו הסגירה, סביר להניח כי טרם נוצר מוניטין עסקי לחברה.

 

110. גם לעניין התובעים 2-1, כאמור, לא הונחה תשתית מהימנה לפיה נפגע המוניטין שלהם, של עסקיהם האחרים או שמם הטוב. לא בנמצא תשתית מהימנה שיכולה להצביע על פגיעה כלכלית בעסקיהם האחרים של התובעים 2-1 עקב הוצאת צו הסגירה למועדון, וגם לא הונחה תשתית שיש בה להצביע על קשר כלשהו או זיקה בין העסקים האחרים של התובעים לבין המועדון, מלבד התובעים עצמם.

 

111. אפוא, נקבע בזאת כי דין התביעה ברכיב זה, להידחות.

 
נזק לא ממוני
 

112. עוגמת נפש היא נזק לא-ממוני, וככזה ככלל, פיצוי בגין עוגמת נפש נתבע על-ידי אדם שהוא בשר ודם. לתאגיד אין נפש, ומכאן לכאורה, התביעה לעניין רכיב זה, יכולה להיות רלבנטית לתובעים 2-1 בלבד. עם זאת, בהשוואה לדיני החוזים, ביחס לפסיקת נזק לא ממוני לפי הוראת סעיף 13 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, נקבע כי "במקרים מיוחדים אפשר שייפסקו פיצויי עוגמת נפש לחברה-אדם, והוא במקום שניתן לזהות חברה ואדם" [ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ד. אילן ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3) 350, 359 (1992)]; לעניין פסיקת פיצוי בגין נזק לא-ממוני לתאגיד, ראו גם: ע"א 1081/00‏ אבנעל חברה להפצה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ''ד נט(5) 193 (2005)]. עם זאת, פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש לחברה, נעשית במשורה ובזהירות [פסק הדין בעניין ת.א. (מחוזי - י-ם) 30390-03-11‏ ‏ מ.ו. השקעות בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל -רשות הפיתוח, [פורסם בנבו] מיום 9.2.15, סעיפים 79-76].

 

113. בפסק הדין בעניין ע"א 2239/06 אילן אמיר חברה לבנין בע"מ נ' עיריית הרצליה ואח', [פורסם בנבו] מיום 28.11.07, נפסק בין השאר כלהלן:

 
"עוגמת הנפש שספגה החברה נובעת בעיקרה מכך שהיא לא קיבלה פיצוי בגין העיכובים הבלתי סבירים בפרוייקט. מתן פיצוי בגין אבדן ההכנסות, לאור הקביעה כי נגרם נזק ממוני שיש לפצות בגינו, יביא מזור גם לעוגמת הנפש שספגה החברה. לפיכך, אין ליתן פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש שנגרמה לחברה"
(ההדגשה אינה במקור)
 

114. בנדון דידן, בשים לב לגישה הזהירה והמחמירה בבואנו לדון בשאלת הפיצוי בגין נזק לא ממוני עבור תאגיד, לטעמי, בדומה לתורת הפיצויים בדיני החוזים, גם בדיני הנזיקין, בשעה שהוכח כי החברה ספגה נזק ממוני ונפסק לה פיצוי בגינו, כמבואר לעיל, בנסיבות אלו אין עוד מקום לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש לתאגיד, ולכן הפיצוי יצומצם לתובעים 2-1 בלבד.

 

115. כאמור, התובענה הוגשה על-ידי החברה ובעליה. ללא ספק, סגירת בית העסק באופן מוחלט ורצוף לתקופה בת כחודש וחצי, שלא כתוצאה ממעשה או מחדל התובעים אלא כתוצאה ממעשה אחרים, הוא אירוע מצער ומעיק שאין להקל ראש במשמעותו אצלם.

 

116. על כן, בהתייחס לתקופה שבה הוחל צו הסגירה, סבורני כי מן הדין לקבל את העתירה לחיוב בפיצוי בגין עוגמת נפש. לעומת זאת, אשר לתקופה שלאחר ביטול צו הסגירה, לטעמי, השתלשלות האירועים לאחר מכן אף שתוצאתה הייתה סגירת העסק, אולם הדבר נעשה על-ידי התובעים ומרצונם ונראה כי השיקול שהנחה אותם הוא, ככל הנראה, נמצא במישור הכדאיות הכלכלית, ותו לא. תקופה זו, לרבות סיום פעילות המועדון והחברה, לטעמי, אינה מזכה בפיצוי כאמור.

 

117. בנסיבות העניין, תוך מתן שימת הלב גם לפיצוי בגין נזק ממוני שנפסק וההלימה בין סכומי הפיצויים, מועמד בזאת הפיצוי בגין עוגמת נפש לשני התובעים 2-1 ביחד, על סך 20,000 ₪.

 
זכות תביעה של התובעים 2-1
 

118. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה אין מעמד לתובעים 2-1 בהגשת התביעה דידן שכן התביעה היא של החברה. כמבואר לעיל, חלק מעילות התביעה וסעדיה מתייחס לתובעים 2-1 (כגון: עתירה לפיצוי בגין אובדן שכר ועגמת נפש) וחלק לחברה (כגון: עתירה לפיצוי בגין הפסדים ופגיעה במוניטין). די בכך כדי להקנות את הזכות להגשת התביעה על-ידי התובעים 2-1.

 
"מעילה בת עוולה, לא תצמח זכות תביעה"
 

119. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה משלא החזיקו התובעים ברישיון עסק על-שם מי מהם, מכאן לא צומחת להם עילת תביעה, תוך יישום הכלל לפיו: "מעילה בת עוולה, לא תצמח זכות תביעה".

 

120. מחומר הראיות עולה כי לצורך הפעלת המועדון, הוצא רישיון עסק שהיה בתוקף עת הוצא צו הסגירה, אולם הרישיון היה על שם בנו של בעל הנכס. לטענת התובעים, הם היו המוציאים לפועל של רישיון העסק והם אלה שהתקשרו באופן ישיר עם העירייה לצורך הסדרת כל הדרוש והתאמת המקום לדיסקוטק. בחקירה הסביר התובע רטנר מדוע השם המופיע על גבי הרישיון הוא של בנו של בעל הנכס עדיקא. הוא ציין כי כל נציגי העירייה הכירו וידעו שהבעלים האמתיים של העסק הם התובעים.

 
לפי עדות רטנר [שורות 31-22 ו-2-1, עמודים 21-20 (בהתאמה)]:
 
"ש. אני אומר לך שלא היה לך רישיון להפעלת עסק.
ת. לא ממש נכון. ברישיון עסק מופיע שם של בעלי הנכס, הבן שלו כפיר עדיקא, שהוא זה שהחזיק את המועדון לפנינו, והוא גם שרצה ליזום שותפות איתנו ביחד ורשמית השם שלו נשאר בטופס של רישוי עסק למרות שבפועל אנחנו עשינו אותו יחד"
...
ש. אתה יודע שהרישיון הזה אין לו תוקף מהרגע שהשליטה עברה לחברה.
ת. נכון. יש לדייק. בגלל שמדובר בכפיר עדיקא שהוא בנו של בעל הנכס, הוא שהחזיק המועדון לפניכם. בדקה ה-90 לא נכנס לשותפות ומסיבות טכניות הרישיון נשאר על שמו"
 
לפי עדות ברזילר [25-23, עמוד 28]:
 
"ש. הוצא צו סגירה על עדיקא הבעלים, כלומר העיריה לא ידעה על קיומכם.
ת. זה לא נכון. דניאל קיבל ביד את צו הסגירה. רישוי עסקים הכירו בי אישית כי הלכתי אליהם פעם בשבוע להפעיל מועדון. הייתי צריך לפנות למכבי אש, משטרה, יציאת חירום לסדר. הכל בוצע"
 

121. בנסיבות אלו, סבורני כי מקום בירור טענת הנתבעים בנדון דידן, אינו במסגרת ההליך דנן אלא בדינים הרלבנטיים של רישוי עסקים. עם זאת, גם אם נניח כטענת הנתבעים כי התובעים פעלו שלא כדין בעצם הפעלת המועדון, נראה כי בנסיבות העניין אין בכך כדי לקפח את זכותם לפיצוי ככל שהוכח ביצוע עוולה כלפיהם וגרימת נזק להם.

 

122. כבר נפסק כי לא כל מעשה בלתי חוקי של הניזוק שולל את זכותו לסעד בשל הנזק שנגרם לו [ראו והשוו עם חוות דעתו של כבוד השופט צ' זילברטל בפסק הדין בעניין ע"א (מחוזי - י-ם) 11156/07 ג'וואד סוויטי נ' הוועדה המחוזית בית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, [פורסם בנבו] מיום 25.12.07]. הדבר תלוי ברמת "הפליליות" של המעשה המיוחס לניזוק או לרמת "חוסר המוסריות" בהתנהגותו.

 
"בית משפט לא יתן סעד לניזוק אם העובדות המהוות את עילת תביעתו מצביעות על כך שהוא ביצע מעשה פלילי הדורש רמה גבוהה של 'מנס ראה'...או שעובדות אלה מצביעות על פעולה בלתי מוסרית. אם העובדות המהוות את עילת התביעה מצביעות על כך כי התובע ביצע מעשה פלילי שאינו דורש כלל מחשבה פלילית, או הדורש מחשבה פלילית בדרגה נמוכה, ייתן בית המשפט סעד לניזוק. אם הפליליות שבמעשה נובעת מהוראת חוק ספציפית - להבדיל מפקודת החוק הפלילי - יבחן בית המשפט את מטרת המחוקק בקבעו את העבירה. אם מטרת החוק היתה להסתפק בסנקציה הפלילית, יתן בית המשפט סעד לניזוק"
 
[א' ברק, "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית", בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שנייה, התשל"ז, סעיף 196, עמוד 342].
 

123. לטעמי, אף שאין בכך כדי להמעיט מחומרת ההפרה של דיני רישוי עסקים, ככל שקיימת הפרה כזו, אולם לא התרשמתי כי הפרה כגון-זו המיוחסת לתובעים על-ידי הנתבעים, היא מסוג ההפרות המבססות מחשבה פלילית או התנהגות לא מוסרית. בהינתן ההוראות שבסעיף 14 בחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 ובסעיף 22 בחוק העונשין, התשל"ז-1977, מעשה כגון-דא, הוא מעשה בדין הפלילי אשר מוגדר כעבירה בעלת אחריות קפידה ואינה מותנית בקיומה של מחשבה פלילית. בכל מקרה, לא הוכח ולא התרשמתי כי התובעים פעלו מתוך מחשבה פלילית להפר את דיני רישוי עסקים, שכן כאמור, למועדון היה קיים רישיון עסק תקף, כך שהתנאים התכנוניים והבטיחותיים אשר בא רישיון העסק להבטיח, חזקה כי התקיימו, אחרת רישיון כזה לא היה ניתן. נוסף לכך, התובעים הניחו לפני בית המשפט הסבר סביר לשאלה מדוע שם בעל הרישיון הוא אדם אחר זולתם.

 

124. כמו כן, לא עולה מחומר הראיות כי העירייה, שהיא הגוף האמון על אכיפת דיני רישוי העסקים, פעלה נגד מי מהתובעים לעניין נושא זה. בכל מקרה, לא הוכחה כל זיקה בין המעשה המיוחס לתובעים על-ידי הנתבעים לבין הנזק שנגרם, ונראה כי גם לו היה רישיון העסק על שמם של התובעים, הנזק היה נגרם בכל מקרה עקב העבודות שבוצעו ע-ידי הנתבעים.

 

125. יפים כאן דברי כבוד השופטת ע' ארבל שבחוות דעתה בפסק הדין בעניין ע"א 11172/05 זיו אלון נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, [פורסם בנבו] מיום 21.10.09, פסקה 11, כלהלן:

 
"בספרות ובפסיקה נסקרו שני שיקולים מרכזיים שיישקלו על מנת לקבוע את גבולות תחולתה של הדוקטרינה על המקרה הקונקרטי: השיקול בדבר מידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק התובע, כך שככל שעולה שיעורם של אלה, כך תגבר הנטייה שלא להתיר לניזוק לזכות בפיצוי על נזקיו; והשיקול בדבר הקשר הסיבתי שבין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין התרחשות הנזק..."
(ההדגשות אינן במקור)
 
[לעניין הקשר שבין אי-החוקיות ובין עילת התביעה, ראו והשוו גם עם פסק הדין של כבוד השופטת (כתוארה אז), ד' בייניש בעניין ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד, [פורסם בנבו] מיום 18.7.15, פסקות 16-14].
 

126. אם לא די בכל האמור, נוסיף כי במקרה דנן קבלת טענת הנתבעים דווקא, עלולה להוציא את החוטא נשכר; תוצאה זו אינה נכונה ואינה רצויה, שכן בשעה שהוכח כי בוצע על-ידי פלוני כלפי אלמוני מעשה בהתרשלות או תוך הפרת הוראה בדין, וכן הוכח כי נגרם נזק לאלמוני עקב המעשה האמור, בנסיבות העניין, תוצאה שעניינה שלילה ללא הצדקה בדין של זכותו של פלוני לתבוע בגין נזקו, חוטאת את תכלית דיני הנזיקין.

 
"אכן, מניעת פיצוי מניזוק בגין התנהגות לא חוקית או לא מוסרית לא נועדה לשמש עונש. אם תאמר אחרת, יהיה בדבר כדי להפוך את דמו של כל פורץ ומסיג גבול הפקר, ולהתעלם מהתנהגות המגבשת מאפיינים עוולתיים, יהא אשר יהא אופיה והיקפה"
 
[דברי כבוד השופטת ארבל, עניין זיו לעיל, פסקה 10]
                       
סיכום
 

127. לאור האמור, מתקבלת בזאת התביעה, באופן חלקי, כמפורט לעיל.

 

128. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך כולל של 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק דין זה. הנתבעים יישאו גם בהוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ וכן בשכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין בסך כולל של 15,000 ₪. הסכומים האמורים, ישולמו לתובעים תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

 
זכות ערעור כקבוע בדין.
5129371
54678313ניתן היום,  י"ט טבת תשע"ו, 31 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.                                                                         
 
 
מוחמד חאג' יחיא 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה