חפש

אלכסנדר באיבסקי נ' חברת י.ע.ש.ב.ד. בע"מ

אלכסנדר באיבסקי נ' חברת י.ע.ש.ב.ד. בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
לפני: כב' השופט  אריה רומנוב
  רע"א 10266-02-13
 
 
בעניין: 1. אלכסנדר באיבסקי
2. טטיאנה באיבסקי
 
 
 
  המבקשים
נ ג ד
  חברת י.ע.ש.ב.ד. בע"מ  
    המשיבה
 
 
ב"כ המבקשים: עו"ד דב יורוביץ
ב"כ המשיבה: עו"ד צבי שירסברג
 
חקיקה שאוזכרה:
חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984
פקודת בזיון בית משפט
 
  •  
* ביהמ"ש קיבל באופן חלקי ערעור על החלטת ביהמ"ש קמא בבקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד. בהעדר בקשה מתאימה ותגובה, בימ"ש קמא לא היה רשאי לתת צו לפי פקודת בזיון ביהמ"ש ומשכך בוטל החיוב בתשלום בגין כל יום איחור בביצוע פסה"ד. עם זאת, הותרו על כנם יתר רכיבי ההחלטה.
* בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – ערעור
* בתי-משפט – ערעור – על הוצאות משפט
* דיון אזרחי – ערעור – הוצאות משפט
  •  
לאחר שאושר צו הריסה נגד המבקשים, ניתנה להם שהות להמציא היתר בנייה לגבי חריגות הבנייה שביצעו, המבקשים טענו כי השיגו את ההיתר ואילו המשיבה התנגדה. המבקשים לא התייצבו לדיון וביהמ"ש קמא קבע כי פסה"ד יבוצע לאלתר, המבקשים ישלמו בגין כל יום איחור בביצועו וכן הוצאות למשיבה. ביהמ"ש קמא דחה באופן חלקי את בקשת המבקשים לביטול ההחלטה, קבע כי הטענות בעניין ההיתר יידונו בהליך ההוצל"פ, החיוב בגין איחור בביצוע פסה"ד יעוכב וההוצאות שנפסקו יותרו על כנן, ומכאן הבר"ע.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ואת הערעור בחלקו ופסק:
בימ"ש קמא לא היה רשאי לתת כנגד המבקשים צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, שהרי לא הונחה בפניו בקשה כזו, וממילא לא ניתנה למבקשים הזדמנות להתייחס לבקשה כזו, משכך בוטל החיוב בתשלום בגין כל יום איחור בביצוע פסה"ד. מאידך, אין להתערב בחיוב המבקשים לשלם למשיבה את הוצאות הישיבה, אליה לא התייצבו אף שהוזמנו כדין, תוך שהמבקשת מעלה נימוק כוזב לדחיית הדיון "ברגע האחרון". בכך שביהמ"ש קבע בהחלטתו השנייה כי המבקשים יהיו רשאים לטעון טענותיהם בלשכת ההוצל"פ, הוא ביטל למעשה את קביעתו המשתמעת הקודמת, כי לא עלה בידם להשיג את היתר הבנייה המתחייב. בפועל, השאלה האם עלה בידם של המבקשים להשיג את היתר הבנייה המתחייב נדונה במסגרת טענת "פרעתי" שהמבקשים העלו בלשכת ההוצל"פ. יוצא, אפוא, שלעניין זה בהחלטה הראשונה אין עוד משמעות מעשית. 
 
פסק דין 
רקע
1.         לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו מיום 10.1.13 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אנה שניידר) שניתנה בת.א. 9917/05 [פורסם בנבו]. בהחלטה זו דחה בית משפט קמא באופן חלקי את בקשת המבקשים לביטול ו/או תיקון ההחלטה שניתנה על ידו, במעמד צד אחד, ביום 3.9.12. אף שבבקשה צויין כי היא מופנית נגד החלטתו מיום 10.1.13 של בית משפט קמא, הרי שעיקר עניינה של הבקשה בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט קמא ביום 3.9.12.
 
2.         מדובר בסכסוך ממושך שנסוב על מבנה הנמצא ביישוב בית-חורון. סקירת ההליכים שהתקיימו בין הצדדים מובאת בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה ביום 23.3.11 בתיק ע"א 1737-10-10, [פורסם בנבו] ולמען הקיצור לא אחזור על הדברים. פסק דין זה ישמש נקודת מוצא לדיון בבקשה שלפניי, ועיקר עניינו בכך שבית משפט זה אישר צו הריסה שניתן נגד המבקשים על ידי בית משפט השלום. תוצאת פסק הדין הייתה, כי ניתנה למבקשים שהות להמציא היתר בנייה או אישור עקרוני לגבי חריגות הבנייה שבוצעו על ידם, וזאת עד ליום 31.8.11. ואם לא יפעלו כאמור - כך נקבע - כי אז יהא עליהם להרוס את אותם חלקים שנקבע לגביהם שהם בגדר חריגות בנייה.
 
3.         לאחר מתן פסק דינו של בית משפט זה פנו המבקשים אל בית משפט קמא בבקשות כי תינתנה להם ארכות לשם המצאת היתר הבנייה. בשלב מסויים הודיעו המבקשים כי עלה בידם להשיג את היתר הבנייה הנחוץ ועל כן - כך טענו המבקשים - אין עוד עילה לקיום צו ההריסה. המשיבה חלקה על טענתם של המבקשים בדבר השגת ההיתר המתחייב, ובסופו של דבר, לאחר הליכים שאין צורך להאריך ולתארם, פנתה המשיבה ביום 24.6.12 אל בית משפט קמא במסמך הנושא את הכותרת: "בקשה". בבקשתה טענה המשיבה, כי ההליכים בתיק זה נמשכים זמן רב אף לאחר מתן פסה"ד ולכן "ע"מ לסיים פרשה זו, יתבקש כב' ביהמ"ש לזמן את הצדדים לדיון, ולהורות למבקשים להעביר לידיו העתק של המסמכים שהעבירו לידי הח"מ, לצורך קיום הדיון".
 
4.         בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיבה וקבע דיון במעמד הצדדים ליום 3.9.12. דא עקא, שביום 2.9.13, היינו יום אחד בלבד לפני המועד שנקבע לדיון, פנתה המבקשת אל בית משפט קמא בבקשה לדחות את הדיון עד לאחר חודש דצמבר. ככל הנראה לנוכח העובדה שהבקשה הוגשה ב"רגע האחרון", לא היה סיפק בידו של בית משפט קמא לתת החלטה בבקשה לפני מועד הדיון. בפועל, ב"כ המשיבה התייצב לדיון והמבקשים נעדרו ממנו הגם שאיש לא פטר אותם מלהתייצב לדיון. בנסיבות אלה, בית משפט קמא קיים דיון במעמד ב"כ המשיבה בלבד, ובסופו נתן את ההחלטה שעניינה עומד במוקד הבקשה שלפניי. וזה נוסח החלק האופרטיבי של ההחלטה:
 
1.פסק הדין יוגש לביצוע לאלתר.
2.הנתבעים ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סכום של 350 ₪ בשל כל יום שבו לא יבוצע פסק הדין.
3.כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת תוך 30 יום סכום של 3,000 ₪ בשל הדיון היום. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן החלטה זו ועד לתשלום המלא בפועל."
 
5.         ביום 17.12.2012, היינו כשלושה וחצי חודשים לאחר מתן החלטתו של בית משפט קמא, הגישו המבקשים בקשה לביטול ההחלטה. הדבר היה, כך מסתבר, לאחר שהמשיבה כבר פנתה אל לשכת ההוצאה לפועל בבקשות לביצוע פסק הדין וההחלטה מיום 3.9.12. ביום 10.1.13 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בה קבע כך:
 
"לאחר עיון בכל טענות הצדדים - אני קובעת כדלקמן:
 
1. משנפתח תיק ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין - כל טענה שיש לנתבעים לגבי ביצועו עליהם להפנות לרשם ההוצאה לפועל (להלן - הרשם), וזאת לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967.
 
2. לפיכך, ההוראה שבסעיף 2 להחלטה מיום 3.9.12 (להלן - ההחלטה), לפיה על הנתבעים לשלם סכום של 350 ש"ח עבור כל יום שבו לא יבוצע פסק הדין, מעוכבת בזאת עד להחלטת הרשם לגבי פסק הדין.
 
3. מאידך, הוראת סעיף 3 להחלטה נותרה על כנה. על הנתבעים לשלם לתובעת לאלתר את סכום ההוצאות שנפסק, בסך של 3,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן ההחלטה  (3.9.12) ועד לתשלום המלא בפועל"
 
 
6.         כאמור, בקשת המבקשים מופנית נגד החלטתו השנייה של בית משפט קמא, ואולם עיקר הטענה מופנית נגד ההחלטה הראשונה. 
 
טענות המבקשים
 
7.        לטענת המבקשים, ההחלטה בגינה הוגשה בקשה זו ניתנה כשנתיים לאחר שבית המשפט קמא נתן את פסק הדין בתיק, וזאת למרות העובדה כי בידי המשיבה ובית המשפט היו מסמכים אשר הצביעו על כך שפסק הדין קוים במלואו על ידי המבקשים. לטענת המבקשים, מבחינה משפטית כל ההחלטות שניתנו בתיק לאחר מתן פסק הדין בתיק הן בטלות מכל וכל, ולשיטתם של המבקשים, החלטתו של בית המשפט קמא מיום 3.9.12 ניתנה כולה בחוסר סמכות ודינה להתבטל. כמו כן, לשיטתם של המבקשים, גם דינן של ההוצאות שהוטלו עליהם להתבטל, בעיקר מהסיבה שלבית המשפט היה אסור לקיים דיון כלשהוא בתיק. לטענת המבקשים, הדיון שבו ניתנה ההחלטה עליה הם מבקשים לערער, לא היה קשור בצורה כלשהי לבקשה מכוח ביזיון בית המשפט כקבוע בפקודה, ולכן, עצם קיום הדיון והמשך ניהול ההליכים ע"י בית המשפט קמא, לאחר מתן פסק דין בתיק, נעשה בחוסר סמכות של בית המשפט קמא ובניגוד לחוק בתי המשפט. לטענת המבקשים, על המבקש קנס או מאסר לפי פקודת בית המשפט להגיש בקשה ספציפית לכך, בקשה שתועבר לתגובת המפר, וזאת בכדי למנוע מחטף בו צד טוען להפרה בלא שניתנה לצד השני הזדמנות להשיב. עוד טוענים המבקשים, כי הקנס שהוטל עליהם, הוטל לטובת המבקשים ולא לטובת אוצר המדינה, והדבר לטענתם, מנוגד לפסיקת בתי המשפט בעניין. המבקשים טוענים עוד, כי היה על בית משפט קמא למצות את כל הדרכים החלופיות לאכיפת פסק הדין טרם שימוש בסנקציה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. לטענתם, במתן החלטתו בגינה הוגשה בקשה זו, לא הפעיל בית המשפט קמא שיקול דעת ואיפוק כפי שמתבקש מהעקרונות המנחים בסוג זה של הליכים, וכי נקיטת הליכי ביזיון בית המשפט שמורה למקרים קיצוניים בלבד ולא למקרים בהם ניתן לאכוף את פסק הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. לטענת המבקשים, טעה בית המשפט קמא בהחלטתו השנייה עת בחר להתעלם מטענות אלו וטעויותיו שהובאו בפניו, ולא טרח לתקן את הטעויות שנעשו תחת ידו, תוך סטייה ברורה מסמכותו החוקית. לסיכום, המבקשים עותרים לכך שבית משפט זה
יבטל את החלטתו של בית משפט קמא שניתנה בעניינם ביום 3.9.12 בכללותה; יבטל את הקנס שהוטל על המבקשים בגין ביזיון בית המשפט; יבטל את ההוצאות שהוטלו עליהם ע"ס 3,000 ₪; וכן יטיל על המשיבה תשלום הוצאות משפט ותשלום שכ"ט עו"ד, בתוספת מע"מ כחוק בגין הגשת בקשה זו.
 
טענות המשיבה
 
8.         לטענת המשיבה, המבקשים פלשו לנכס לא להם, הפרו הסכם פשרה שהעניק להם זכויות בנכס ולאחר מכן בנו ועשו בו ככל העולה על רוחם. המשיבה טוענת עוד, כי המבקשים הפרו וביזו אין ספור החלטות וצווים של בית המשפט שניתנו בעניינם, ולטענתה, בבקשת רשות ערעור זו מנסים המבקשים להטעות שוב את בית המשפט. לטענת המשיבה, למרות הארכות הרבות שקיבלו המבקשים להמצאת היתר בנייה או אי אלו אישורים התומכים בטענותיהם, היתלו אלו בה ובבית המשפט תוך שהם מבקשים ארכות על גבי ארכות ואף הצהירו כי יש בידם היתרים אך נמנעו מלמסרם על אף הוראות בית המשפט. עוד טוענת המשיבה, כי ביום שקדם לדיון שנקבע ליום 3.9.12 הגישה המבקשת "בקשה דחופה" מלווה בתצהיר שקרי לדחיית מועד הדיון, בקשה בה נטען כי המבקש נמצא בחו"ל, וזאת שעה שהמבקש היה באותה עת בכלא כשהוא מרצה עונש מאסר בגין עבירות שוחד. המשיבה תומכת טענה זו במסמכים המעידים על אמיתותה וכן מציינת בתגובתה כי המבקשים שניהם נעדרו מהדיון האמור. עוד טוענת המשיבה, כי היתר הבנייה שהוגש ע"י המבקשים לבית המשפט קמא הינו מזויף, כי התשריט שהגישו המבקשים לבסוף לבית המשפט קמא, לאחר שהתבקשו לעשות כן, גם הוא אינו משקף את תמונת המצב לאשורה, וכי בהשוואה לתשריט המקורי של הוועדה המקומית, ניכר כי בוצעו בו מחיקות של הקטעים שסומנו להריסה, הושמטו ממנו חלקים, ואף נמחקו בו כיתובים של "מבנה להריסה". לדברי המשיבה, בדיון האמור, נוכח בית המשפט קמא כי המסמכים שצירפו המבקשים לא מכשירים את 330 המ"ר שנבנו בניגוד לחוק ובשל כך הורה על ביצוע ההריסה. לעניין טענת המבקשים בגין ניהול הליכים לאחר מתן פסק הדין, טוענת המשיבה כי אין למבקשים להלין על כך מאחר שהם אלה שפנו לבית משפט קמא לאחר מתן פסק הדין בבקשה נוספת להמצאת היתר בנייה וכי מאחר שבפסק הדין נקבעה הוראה שאפשרה למבקשים לבטל את ההריסה בהמצאת היתר בנייה, היה הדבר נתון להכרעת בית המשפט קמא באם יידרש לכך. לגבי הפיצוי היומי שנפסק בגין הפרת פסק הדין, טוענת המשיבה כי הדבר הינו תולדה של עזות הפנים של המבקשים שהפרו ברגל גסה את החלטות בית המשפט במשך שנים רבות כשהם ממציאים תצהירים שקריים ותוכניות מזויפות. לגבי הוצאות המשפט שנפסקו לטובת המשיבה, טוענת זו כי לאור כך שהמבקשים שיקרו לבית המשפט קמא בניסיונם לדחות את הדיון ולאור כך שלא טרחו להגיע אליו, די היה בכך בכדי לחייב אותם בתשלום הוצאות משפט וכי בית המשפט קמא אף עשה עמם חסד כאשר חייב אותם בסך של 3,000 ₪ בלבד. לסיכום טוענת המשיבה כי המבקשים מהתלים בה ובבית המשפט מזה שנים רבות והינם פורעי חוק שאינם נרתעים ממאומה, ואף אינם בוחלים מלהשתמש בהיתרים מזויפים.
 
דיון והכרעה
9.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ולאור הסכמת הצדדים כי בקשת רשות הערעור תידון כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, וכי הבקשה והתגובה ייחשבו כסיכומים בכתב (בהתאם לתקנה 410 לתקנות), הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל בחלקו.
10.        נקודת המוצא לדיוננו היא המטרה אשר לשמה נועד הדיון שנקבע ליום 3.9.12. כזכור, דיון זה נקבע לבקשת המשיבה אשר ביקשה כי בית המשפט יזמן את הצדדים לדיון. המשיבה לא הגדירה במדוייק מה מטרת הדיון, ואולם ככל שניתן להבין הדיון נועד לגרום לכך שהמבקשים יתייצבו בבית המשפט, ימציאו את המסמכים אשר בהסתמך עליהם הם טוענים שקיבלו את היתר הבנייה המתחייב, ועל מנת שבית המשפט יוכל לברר את הדברים לאשורם ולקבוע האם אומנם כך הדבר. אכן, המשיבה הכחישה לפני בית משפט קמא את טענת המבקשים כי עלה בידם להשיג את היתר הבניה הנדרש. עם זאת, המשיבה לא הגישה אל בית המשפט בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. מטעם זה מקובלת עליי טענת המבקשים, כי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 3.9.12, בית משפט קמא לא היה רשאי לתת כנגד המבקשים צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, שהרי לא הונחה בפניו בקשה כזו, וממילא לא ניתנה למבקשים הזדמנות להתייחס לבקשה כזו. בנסיבות אלה, אני מחליט לקבל את הערעור במובן זה שאני מבטל את שנקבע בסעיף 2 להחלטתו מיום 3.9.12 של בית משפט קמא.
 
11.        מאידך, לא ראיתי מקום לקבל את הערעור ככל שהוא מתייחס לסעיף 3 של אותה החלטה, בה חוייבו המבקשים לשלם למשיבה את הוצאות אותה ישיבה בסכום של 3,000 ₪. המבקשים הוזמנו כדין לישיבה, ולמרות זאת הם לא התייצבו אליה, תוך שהמבקשת מעלה נימוק כוזב לדחיית הדיון. ההחלטה על מועד הדיון ניתנה על ידי בית משפט קמא עוד ביום 10.7.12, היינו כחודשיים קודם לכן, ומכאן שהיה על המבקשים להיערך לדיון בהתאם. משלא עשו כן אלא הגישו "ברגע האחרון" בקשה לדחיית הדיון על יסוד נימוק שבדיעבד התברר ככוזב, אינני רואה כל עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בעניין זה.
 
12.        בסעיף 1 להחלטתו מיום 3.9.12 קבע בית משפט קמא כי "פסק הדין יוגש לביצוע לאלתר". על פני הדברים אכן נראה שקביעה זו מגלמת בתוכה את סברתו של בית משפט קמא כי לא עלה בידי המבקשים להשיג את היתר הבנייה המתחייב, ועל כן ניתן להוציא אל הפועל את צו ההריסה. אלא שנראה כי אין חולק על כך שהמשיבה הייתה רשאית לפנות מיוזמתה אל לשכת ההוצאה לפועל אף בלא פנייה מוקדמת אל בית המשפט וללא "הפנייה" של בית המשפט אל לשכת ההוצאה לפועל, ודומה כי המבקשים עצמם סבורים שזו הייתה הדרך המועדפת בה היה על המשיבה ללכת. מכל מקום, משנמסר לבית משפט קמא, לאחר שניתנה החלטתו הראשונה, כי המשיבה פנתה בינתיים אל לשכת ההוצאה לפועל, קבע בית משפט קמא בהחלטתו השנייה, הלכה למעשה, כי השאלה אם עלה בידם של המבקשים להשיג את היתר הבנייה המתחייב, או שלא עלה בידם לעשות כן, תתברר בלשכת ההוצאה לפועל, במסגרת טענת "פרעתי" אותה יהיו המבקשים רשאים להעלות. ואכן, המבקשים העלו בלשכת ההוצאה לפועל טענת "פרעתי", ואגב הדיון בה פנתה לשכת ההוצאה לפועל אל בית משפט קמא בבקשה כי יבהיר את החלטתו. ביום 8.12.13 נתן בית משפט קמא החלטת הבהרה, עליה הגישו המבקשים לאחרונה ערעור אל בית משפט זה, ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (ע"א 41560-01-14) [פורסם בנבו].
 
13.        מן האמור לעיל עולה, כי סעיף 1 להחלטתו הראשונה של בית משפט קמא בוטל, הלכה למעשה, בסעיף 1 להחלטתו השנייה. בכך שבית משפט קמא קבע בהחלטתו השנייה כי המבקשים יהיו רשאים לטעון את טענותיהם בלשכת ההוצאה לפועל במסגרת טענת "פרעתי", הוא ביטל, הלכה למעשה, את קביעתו המשתמעת כי לא עלה בידם להשיג את היתר הבנייה המתחייב. בפועל, השאלה האם עלה בידם של המבקשים להשיג את היתר הבנייה המתחייב נדונה במסגרת טענת "פרעתי" שהמבקשים העלו בלשכת ההוצאה לפועל, כאשר במסגרת דיון זה ניתנה החלטת הבהרה של בית משפט קמא. יוצא, אפוא, שלסעיף 1 להחלטה הראשונה, אין עוד משמעות מעשית. 
5129371
54678313  סוף דבר
14.        מהטעמים אותם הבאתי לעיל, החלטתי לקבל באופן חלקי את הערעור שהוגש, במובן זה שאני מורה על ביטול סעיף 2 להחלטה מיום 3.9.12. הערעור ביחס לשאר חלקי ההחלטה - נדחה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.
 
ניתן היום, י' אדר תשע"ד, 10 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.
5129371
54678313
 
 
אריה רומנוב 54678313-/
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
 
דב יורוביץ, משרד עורכי דין
מלאו את פרטיכם ועורך הדין יחזור
אליכם בהקדם:
אני מאשר/ת את תקנון האתר
אני מאשר/ת קבלת דיוור
שלחו טופס