סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".
בתי המשפט בפסיקה עניפה ומקיפה התוו את הליך הפרשני בו על הפרשן לילך בבואו לפרש הסכם, כדלקמן:
1. חוזה יפורש עפ"י תכליתו, ראשית תכליתו הסובייקטיבית ובהיעדרה עפ"י תכליתו האובייקטיבית.
2. תכליתו הסובייקטיבית של החוזה תיבחן עפ"י לשון המסמך ונסיבות עריכתו, בו זמנית.
3. בסתירה בין אומד הדעת המשתמע מתוך החוזה לבין אומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות – יד הראשון על העליונה.
4. בהתנגשות בין התכלית הסובייקטיבית לתכלית האובייקטיבית התכלית הסובייקטיבית תגבר.
מהותה של התכלית הסובייקטיבית – הם האינטרסים, המטרות והיעדים המשותפים אשר הצדדים ביקשו להגשים. בגדר התכלית הסובייקטיבית על השופט לחפש את אומד הדעת ההיסטורי שהיה לצדדים ורצונם הממשי.
גישה דומה מקובלת בארצות הברית, איטליה, צרפת, גרמניה ואנגליה.
בצד התכלית הסובייקטיבית עומדת התכלית האובייקטיבית של החוזה. התכלית האובייקטיבית הם האינטרסים והערכים אשר חוזה מהסוג אן מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. הפנייה לתכלית האובייקטיבית נעשית כאשר התכלית הסובייקטיבית אינה מצליחה לפתור את הקושי שבפניו ניצב השופט.
התכלית האובייקטיבית של חוזה מסחרי היא אותה תכלית המגשימה את ההיגיון הכלכלי המסחרי המונח ביסוד החוזה.
המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.