יונה,
[1] בת 24, סבלה משך תקופה ארוכה מסינוסיטיס כרוני. היא טופלה באמצעים שמרניים, ובתכשירים מגוונים, אולם לא מצאה כל מזור לתופעה. בצר לה, פנתה לביצוע ניתוח בבית החולים "אסותא" בבאר שבע. והובטח לה, כי באמצעות ניתוח מקומי יימצא פתרון.
יונה התאשפזה בבית החולים, כשהיא מלווה בחששות לא מעטים.
למרבה הצער, התברר שלא חששה לשווא, שכן לאחר מעשה התגלה, כי במהלך ההרדמה לצורך ביצוע הניתוח, נוצר סיבוך, אשר הוביל לדום לב, שגרם לאחר מכן לנזק מוחי (!!)
נמצא, כי במהלך ההרדמה, בוצעו מספר פעולות רשלניות, ומעט לאחר שהחל הניתוח, לקתה יונה בפרפור חדרים שהוביל לדום לב שגרם לנזק המוחי.
יונה נכנסה בריאה (לבד מתופעת הסינוסיטיס המציקה) לחדר הניתוח, אולם יצאה ממנו כאשר היא סובלת מ 50% נכות פסיכיאטרית צמיתה, המתבטאת בפגיעה בכישוריה הקוגנטיביים ובהפרעות תפקוד, וכאשר נמנע ממנה לשוב לשוק התעסוקה, והיא נותרה בביתה, "משתכרת" מקצבת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי (המל"ל).
בית החולים הודה ברשלנות הנטענת, וכל שנותר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, היה לקבוע את גובה הפיצוי. באמצעות תביעה זו, קבלה יונה סך של 1,412,104 ₪ (לפני ניכויי קצבת הנכות מהמוסד לביטוח לאומי).
הכללים המנחים בסוגיות של רשלנות רפואית, מבקשים להלך בין הטיפות, כאשר מחד, החולה זכאי לטיפול רפואי מקצועי, זהיר ואיכותי, ומאידך, לאפשר מרחב רפואי מספק, ופעילות שוטפת ותקינה של הצוות הרפואי, היינו, זהירות מתופעת ה"רפואה מתגוננת"- שמשמעותה, "אימת המשפט" על הרופא בעת מתן הטיפול הרפואי, אימה שעלולה להביא אותו להימנע מטיפולים מסוימים שעשויים להועיל במקרה הצורך.
לאור זאת, התפתחה מערכת כללים מנחים בשאלה האם אכן התבצעה רשלנות רפואית:
א. הרופא היה זהיר ברמת זהירות ומיומנות המאפיינת את עולם הרפואה במצב הנוכחי. ברמה התיאורתית (מחקר) וברמה הפרקטית (ניסיון).
ב. אבחנה בין אירוע של התרשלות, לבין אירוע של תקלה.
כל פעולה רפואית טומנת בחובה סיכונים, ולא בכל אי הצלחה של התערבות רפואית, מעורבת רשלנות. נקבע, כי על הרופא לפעול באמצעים סבירים בהתאם לנסיבות הקיימות. כלומר, על החלטותיו ופעולותיו של הרופא, להתבסס על שיקולים סבירים תוך שהוא תומך החלטותיו בספרות המקצועית, בידע קודם, בהתאם לנורמות המקובלות באותה עת בעולם הרפואה.
ככלל, קיימת חובת זהירות בין רופא-מטופל, אולם בכל מקרה ספציפי, על הרופא לעשות את מירב מאמציו, לחקור ולבדוק, ולפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר כדי ללמוד את מצבו של המטופל. אלמלא יעשה כן, ויתבסס על מידע חלקי ולוקה בחסר, עשוי להיחשב רופא רשלן.
לסיכום, במקרה בו תובעים בשל רשלנות רפואית, ישאל בית המשפט האם אכן התקיימה רשלנות. היינו, האם הרופא המטפל עמד בדרישות המקצועיות לביצוע הניתוח, האם היה מודע לכל הנסיבות הספציפיות של המטופל, או האם היה עליו לדעת על נסיבות נוספות משמעותיות לנושא הטיפולי, בשלב השני, ישאל בית המשפט האם קיים קשר בין המצב הרפואי של המטופל תוך כדי/לאחר הניתוח, ("הנזק" של המטופל) לבין התרשלותו של הרופא. תשאל השאלה: אלמלא התרשלותו של הרופא, האם תוצאת הניתוח הייתה אחרת- אולי טובה יותר? אם התשובה תהיה חיובית, כלומר, אם לא הייתה רשלנות, התוצאה הייתה טובה יותר- ייקבע, כי הרופא התרשל, ויהיה עליו לפצות את המטופל הנפגע.
*הערה: רשלנות רפואית ניתוחית יכולה להיגרם גם על ידי אח או כל מי מצוות חדר הניתוח שטיפל במטופל.
המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות.
[1] לעיון בפסק הדין המלא, ראה: ת"א (ב"ש) 1228/01 יונה לוי ריקי, נגד אסותא, מרכזים רפואיים בע"מ.