השלמת תואר אקדמי לאחים ואחיות מוסמכים (חלק ב')

החלק השני של המאמר בנושא השלמת תואר אקדמי לאחים ואחיות מוסמכים סוקר את טענותיה של המדינה להצדקת סירובה להכיר בו. הטענה הראשונה שנטענה כלפי יעל (אך לא רק כלפיה) הייתה שהתעודה שהציגה אינה תואמת את פסק הדין בבג"ץ 2870/98. טענה זו אינה נכונה, כמובן. שני מסלולים הוכרו בבג"ץ 2870/98 ואחד מהם כונה מסלול מדעי החברה ? מסלול פרט (או מיקרו). בוגרי המסלול האמור קיבלו מאוניברסיטת בר אילן תעודות אקדמיות שבהן נכתב "בוגר האוניברסיטה במדעי החברה, בחוג המשולב למדעי החברה לימודים בתחומי פסיכולוגיה, קרימינולוגיה וסוציולוגיה". נוסח זה שונה אמנם מהנוסח "בגר האוניברסיטה במדעי החברה, בחוג המשולב למדעי החברה מסלול פרט, כפי שהוגדר המסלול בהודעת הצדדים לבית משפט בבג"ץ 2870/98, אולם מדובר בשוני בכיתוב בלבד ולא בשוני במסלול.

עובדה זו (שהתעודה בנוסח שניתן לעותרת יעל משקפת לימודים במסלול פרט) היתה ידועה לנציגי מדינת ישראל בוודאות, שכן חלק מהעותרים בבג"ץ 2870/98 עתרו בעבר לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה למתן צו לביזיון בית משפט, בדיוק בשל אותן נסיבות (בג"ץ 7406/06). גם העותרים בבג"ץ 7406/06החזיקו בתעודות זהות לזו של יעל, העלו טענות דומות וגם צרפו את אוניברסיטת בר אילן כצד לעתירה. העותרים שם הציגו למנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות תעודות חליפיות, בגין לימודיהם בחוג המשולב, כאשר במקום הנוסח לימודים בתחומי פסיכולוגיה, קרימינולוגיה וסוציולוגיה נכתב בהן מסלול פרט, עם אישור מטעם אוניברסיטת בר אילן שמדובר בדיוק באותו מסלול לימודים. למרות זאת סירב מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות להכיר בתואר, מה שחייב פניה לבג"ץ בטענת ביזיון בית משפט. גם אז לא התקיים דיון בעתירה, שכן המדינה הודיעה לבג"ץ שנציגיה המוסמכים בדקו את הנושא עם המועצה להשכלה גבוהה והוברר להם שניתן להכיר בתוארם של העותרים שם לצורך שיבוץ בסולם שכר אקדמי לאחיות, בהתאם לפסק הדין בבג"ץ 2870/98.

זאת ועוד, בשנת 2003 פסק בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (כב' השופטת שגיא), על סמך מכתבו של רקטור אוניברסיטת בר אילן, שהתואר הרב תחומי בחוג המשולב לימודים בפסיכולוגיה, קרימינולוגיה וסוציולוגיה מוכר ע"י המל"ג ויש להכיר בו לצרכי שכר והשמה [עב (ת"א) 5190/01, מרים בר מעוז, סימון גדש וגליה ביגלר נגד מדינת ישראל, תק-עב' 2003 (3) 4981]. מדינת ישראל ערערה לביה"ד הארצי לעבודה (ע"ע 1097/04) אך חזרה בה מערעורה, בכפוף להצהרה שלימודים בחוג המשולב לא יוכרו לאחר המועד שנקבע בחוזר הוועדה הבין מוסדית מתאריך 4.6.1996. על יסוד הסכמה זו פסק בית הדין הארצי לעבודה שהתואר האמור מוכר. בהערת אגב יצוין, כי המועד 1.7.1996 שנקבע בחוזר הוועדה הבין מוסדית מתאריך 4.6.1996 (שהוא אחד מ - 7 חוזרים שפורסמו על ידי מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות  בתקופה של שנתיים כאמור לעיל), מוקדם בשנה ורבע מהמועד שלו הסכימו המשיבים בבג"ץ 2870/98 (אוקטובר 1997), ביחס לשני מסלולים, שאחד מהם הוא המסלול של הגב' סימון גדש.

בהערת אגב נוספת יצוין, כי בשנת 1996 פרסם מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות 3 חוזרים שונים. החוזר מתאריך 4.6.1996 (אליו התייחס בית הדין הארצי לעבודה בערעור ע"ע 1097/04) היה הראשון מבניהם. חוזר זה השמיט את החוג המשולב מרשימת החוגים המוכרים לצורך שיבוץ בסולם שכר אקדמי לאחיות, 3 חודשים בלבד לאחר שבתי הספר לסיעוד של מדינת ישראל, 5 המכללות שבחסות אקדמית של אוניברסיטת בר אילן וכל ציבור האחים והאחיות קיבלו הודעה בכתב שהחוג המשולב מוכר לצורכי שיבוץ בסולם שכר אקדמי לאחיות. הודעה זו נמסרה על ידי אחות ארצית ראשית וראש מינהל סיעוד למנהלות בתי הספר לסיעוד בצפת ובאשקלון, במסמך שנכתב בנוכחות מנכ"ל מכללת אשקלון (שהעיד על כך בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בתיק עב' 3592/04), זאת לאחר שנערכה בדיקת היתכנות עם אוניברסיטת בר אילן, לבקשת משרד הבריאות. בהודעה נאמר שהחוג המשולב יוכר לצרכי קידום ושכר ודינו יהיה כדין B.A בסיעוד, עד שתעבור במל"ג התוכנית ל B.A. בסיעוד באוניברסיטת בר אילן. כך או כך, ביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב הסיק, הן מפסה"ד בעניין גדש והן מהעובדה שהמדינה חזרה בה מערעורה כאמור לעיל, כי המדינה הודתה בפניו שהתואר האמור (בחוג המשולב לימודים בפסיכולוגיה, קרימינולוגיה וסוציולוגיה) הוכר) עב 3660/05, ענבל אברג'יל ואח' נגד מדינת ישראל, תק-עב' 2007 (3) 3864).

יצוין עוד, כי בעוד שעל פי בג"ץ 2870/98 יש להכיר בתלמידי החוג המשולב במסלולים האמורים ובלבד שמדובר בסטודנטים שהחלו לימודיהם לפני אוקטובר 1997, בפרשת ענבל אברג'יל הכיר בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתואר בוגר במדעי החברה חוג ראשי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחוג משני מדעי החיים, על אף שהתובעות שם החלו את לימודיהן בחוג המשולב באוקטובר 1997 (כלומר לאחר פרסום החוזר משנת 1996 ואפילו לאחר המועד שנקבע בבג"ץ 2870/98) ועברו למסלול שאותו סיימו בסופו של דבר,  בשל השינויים התכופים בחוזרים שפרסם מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות. המדינה ערערה על פסק הדין בפרשת אברג'יל אולם ערעורה נדחה [ע"ע (ארצי) 128/08 מדינת ישראל - משרד הבריאות - 11-ענבל אברג'יל (סויסה) ו - 10 אח', תק-אר 2011(3), 102 , 114 (2011)].

יעל החלה לימודיה בשנת תשנ"ה, כלומר לפני המועד שנקבע בבג"ץ 2870/98 ואפילו לפני פרסום החוזר משנת 1996; היה בידיה תואר מוכר בחוג המשולב מסלול פרט והיא השלימה קורס מנהל מערכות בריאות (שהיה תנאי על פי בג"ץ 2870/98 אך לא על פי התקדים שנקבע בפסק הדין בפרשת גדש) ולכן היה ברור שהתעודה שבידה תואמת את הדרישות. כדי להסיר כל ספק ולהימנע מהליכים משפטיים, פנתה יעל לאוניברסיטת בר אילן וקיבלה ממנה תעודת B.A. חליפית, זהה לזו שקיבלו העותרים בבג"ץ 7406/06. בתעודה זו נכתב "בוגר האוניברסיטה במדעי החברה, בחוג המשולב למדעי החברה מסלול פרט". יעל העבירה תעודה זו למנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות אולם היא לא נענתה מעולם, על אף מכתב תזכורת, על אף שיעל חזרה ופנתה אליו שוב ושוב ועל אף שהדין מחייב אותו להשיב. גם עמדתו לא נשתנה והוא דבק בטענתו הסתמית כקודם.

טענות סתמיות רבות העלה מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות ביחס לתואר האמור של אוניברסיטת בר אילן. טענות אלה כללו את הטענה שלא מדובר בלימודים בחוג אקדמי לכל דבר, את הטענה שלא מדובר בלימודים עם תרומה משמעותית למקצוע הסיעוד, את הטענה שלתואר על מסלוליו השונים אין אישור המועצה להשכלה גבוהה (טענה שנטענה גם כלפי יעל) או את הטענה שהתואר אינו עומד בקריטריונים שנקבעו על ידי הגורם המוסמך לשיבוץ בסולם שכר אקדמי לאחיות ("הוועדה הבין מוסדית"). טענות אלה הועלו גם בבג"ץ 2870/98, גם בבג"ץ 6274/03 (שהתייחס לחוג המשולב במסלולים נוספים של חברה וחינוך או חברה וסוציולוגיה), גם בתיק עב 3592/04 שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בעקבות עתירה זו וגם בתיקים אחרים, שהתנהלו בבתי הדין השונים לעבודה ברחבי הארץ, כגון בפרשת סימון גדש ובפרשת ענבל אברג'יל. 

עשרות רבות מבין העותרים בבג"ץ 2870/98 פנו אל הח"מ לאחר מתן פסק הדין, בשל סירוב מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות  להכיר בתוארם, זאת על אף שהם עמדו בתנאי העתירה. בחלק מהמקרים טען מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות שהתואר לא מוכר, משום שאותם עותרים לא סיימו קורס במנהל מערכות בריאות. זאת על אף שהם הציגו אישור רשמי של האוניברסיטה, בחתימת ראש מערך המכללות והמכינות (פרופ' חיים ברייטברט). בדיעבד התברר שמנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות השיג בדרך כלשהי ציוני מועד א' של הקורס האמור ועל סמך נתונים אלה סירב להכיר בתעודה שבידם. כולם עברו כמובן את הבחינה במועד ב' ולהתנהלות זו, שגם פגעה כמובן בפרטיותם, לא היתה שום הצדקה.

הטענות האמורות נדחו שוב ושוב על ידי בתי הדין השונים לעבודה והתברר מעל לכל ספק  שמדובר בטענות סתמיות שלא נבדקו כלל או שלא נבדקו כראוי. בתיק עב 3592/04 (שהתנהל בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה) הגישו התובעים עשרות מוצגים, שהתפרסו על פני מאות עמודים. בנוסף הובאו לעדות רבים מן המעורבים בבניית התואר, הן מאוניברסיטת בר אילן (פרופ' ברייטברט), הן מבית הספר לסיעוד בצפת (מנהלת בית הספר דאז הגב' יעל כהן) והן מהמכללות שבחסות אקדמית של אוניברסיטת בר אילן [מנהל המכללה בצפת (חברון טרבלסי), מנהל מכללת הגליל המערבי דאז (דוד פרידמן) ומנהל המכללה באשקלון (פנחס חליווה)]. מדינת ישראל לעומת זאת הסתפקה בתצהירים של מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות ושל אחות ארצית ראשית וראש מינהל סיעוד. בית הדין האזורי בחיפה לא האמין לשני העדים מטעם המדינה והעדיף על פניהם את עדויות התובעים. אף מסמך התומך בטענות המדינה כלפי התואר לא הוגש, לא הוזמן איש מל"ג ואף לא נציג של הוועדה הבין מוסדית.

ראיות התובעים שם הוכיחו שהחוג המשולב הוא חוג קיים באוניברסיטת בר אילן ומשנת 2008 ניתן לקבל בו גם תואר שני בבריאות הציבור, באישור המל"ג כמובן. על איכות ורמת התואר בחוג המשולב ניתן ללמוד מן העובדה שבוגריו מתקבלים ללימודי תואר שני בסיעוד ללא סייגים וללא דרישות השלמה כלשהן. כפי שצוין לעיל, יעל התקבלה והשלימה לימודי תואר שני באוניברסיטת בן גוריון, במקצועות בריאות, ללא דרישות השלמה כלשהן. היא התקבלה גם ללימודי מוסמך במדעי הרפואה ? סיעוד קליני מתקדם באוניברסיטה העברית, אולם העדיפה לימודים באוניברסיטת בן גוריון. גם 4 מבין 9 התובעים בפרשת אלתר פרומה (עב 3592/04) התקבלו ללימודי תואר שני בסיעוד ללא דרישות השלמה כלשהן, כאשר שלושה מתוכם השלימו בינתיים את לימודיהם ואחד מהם המשיך ללימודי תואר שלישי בסיעוד.

כאשר נתבקשה אחות ארצית ראשית וראש מינהל סיעוד, בחקירתה הנגדית בתיק עב' 3592/04, לציין מהו הפגם שמצאה בתואר האמור של החוג המשולב באוניברסיטת בר אילן, היא השיבה את התשובה המדהימה הבאה: "לשאלה מה הפעולות שעשיתי כשבחנתי את התכנים, אני משיבה שזה היה לפני הרבה שנים ואיני זוכרת. יש את תוכנית לימודים שזה הלב. תוכנית זו חייבת להיות בתוך התוכנית הכללית מאחר ועליה אנחנו בוחנים את בחינות הרישוי. כל נושא נוסף מעבר לליבה, צריך שיהיה לו איזה ממשק איתה. את הליבה אני מכירה בעל-פה. כל נושא מעבר לליבה, נבחנה הרלוונטיות שלו לליבה ואני חייבת לומר שיש הרבה מקצועות מעניינים אך אין להם שום רלוונטיות, כמו למשל התורה שבעל פה...לשאלת בית הדין, אני דיברתי גם עם פרופ' ברייטברט יותר מפעם אחת... שנינו ידענו, ששליש מה-30 נקודות שהם קיבלו הם לימודים ביהדות, שזה לימודי חובה בבר אילן". [פרוטוקול ע' 165 ש' 31 ? ע' 166 ש' 14].
 לביקורת חסרת הטעם על מקצועות ההשלמה ביהדות באוניברסיטת בר אילן לא היה יסוד וקשה אפילו להאמין שהיא הושמעה מפי פקידת ציבור בכירה במדינת ישראל. אילו היה מעז פקיד בכיר במיניסטריון הבריאות הבריטי לומר דברים כאלה, כפי הנראה שהיה מואשם באנטישמיות. במסגרת כל תואר הנלמד באוניברסיטת בר-אילן נכללים גם מקצועות כגון תולדות עם ישראל, תלמוד ותנ"ך, שהן דרישות בסיסיות של אוניברסיטת בר-אילן מכל בוגר אוניברסיטה זו (למעט סטודנטים לא יהודים[1]). דרישות אלה באות בנוסף ללימודי התחום הספציפי ולא במקומם.

כאשר השמיעה ראש מנהל סיעוד את ביקורתה האמורה, היה בפניה מסמך השוואה, שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה החלק מראיות התובעים. מסמך זה הוכן בחודש אפריל 1999 על ידי מי שהייתה אז מנהלת בית הספר לסיעוד במרכז הרפואי שערי צדק ולאחר מכן מנהלת יחידת הבחינות במשרד הבריאות/מנהל הסיעוד. מסמך זה הוכיח, כי סך שעות הלימוד בחוג המשולב הסתכמו ב- 46 שעות בלי יהדות ובלי זיכויים בשל לימודים קודמים. עם לימודי יהדות וזיכויים בשל לימודים קודמים הסתמכו ב - 64 שעות. זאת לעומת 30.5 שעות בחוג לסיעוד באוניברסיטת תל אביב. 

מסמך זה הועבר בשעתו (בתאריך 29/04/99) על ידי הח"מ אל יו"ר הועדה הבין מוסדית, במסגרת המגעים לפשרה שהתקיימו לאחר הגשת בג"ץ 2870/98. בדיון שהתקיים בוועדה הבין מוסדית בתאריך 03/05/99 נכח הח"מ. מטעם משרד הבריאות/מנהל הסיעוד השתתפה בו מנהלת מחלקת ההסמכה. בעת הדיון לא היא חלקה על תוכנו של המסמך ולא הגישה בשם משרד הבריאות/מנהל הסיעוד מסמך נוגד. גם בתיק עב 3592/04 לא הגישה המדינה כל מסמך שיכול להסביר את התנגדותה לחוג המשולב, על אף שבית הדין חזר וביקש ממנה לעשות זאת.

מכלול הראיות שהוגש בתיק עב 3592/04 הוכיח בעליל כי הקורסים בחוג המשולב, שהוכן במיוחד לאחים ואחיות, נלקחו ממסלולי הלימוד לסיעוד באוניברסיטאות תל אביב וירושלים, כאשר במסגרת קורסי הבחירה נבחרו נושאים רלבנטיים למקצועות הרפואה והסיעוד ובמסגרת מקצועות החובה ביהדות נבחרו נושאים קשורים לנושא הסיעוד, כגון הלכה ורפואה. כאשר מביאים בחשבון שהוועדה הבין מוסדית הכירה בתואר השלמה אחר, שהוענק לאחים ואחיות על ידי המכללה לישראל, שניתן על ידי אוניברסיטה זרה ללא אישור מל"ג, לאחר 14 שעות לימוד בשנה אחת, נדמה שהביקורת הסתמית כלפי החוג המשולב של אוניברסיטת בר אילן, אינה מוסברת למעשה באיכות ורמת הלימודים בחוג המשולב.

הן בית הדין האזורי בחיפה (ע"ב  3592/04) והן בית הדין הארצי לעבודה בערעור על אותו עניין (ע"ע 115/10) דחו את הטענות כלפי איכות התואר של החוג המשולב מכל וכל. בית הדין הארצי אימץ את מסקנות בית הדין האזורי לעבודה בחיפה ופסק, כי תוכנית הלימודים לתואר הראשון, במדעי החברה בחוג המשולב, שיועדה לתלמידי בתי הספר לסיעוד "נבנתה על פי המתכונת המקובלת של תוכנית לימודים לתואר ראשון בסיעוד הקיימות במוסדות אקדמיים אחרים בארץ. תוכנית זו נבנתה בהתייעצות עם אנשי מקצוע במכללות ובמשרד הבריאות (עדותו של פרופ' ברייטברט וסעיף 41 לפסק הדין). תוכנית זו נבנתה לאחים ולאחיות בהתאם לחוזר 95 (סעיף 43 לפסק הדין). תוכנית זו נבנתה גם לצורך הכרה בלימודים לצורכי שכר (סעיפים 44-50 לפסק הדין)". [ע"ע (ארצי) 115/10פרומה אלתר ו- 8 אח? - מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-אר 2011(3), 591 (2011), בעמוד 13 לפסק הדין].

גם הטענה שלתואר האמור אין אישור מל"ג (שנטענה גם כלפי יעל) היא טענת סרק, שעליה חזר מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות שוב ושוב ללא שמץ ראיה, בגיבוי משרד הבריאות. זאת על אף הביקורת שנמתחה עליהם ובניגוד לפסקי הדין השונים שבידם (ראה בפרשת סימון גדש, בפרשת ענבל אברג'יל ובפרשת אלתר פרומה). קשה להבין ולהשלים עם התנהלות זו של המדינה. בפרשת ענבל אברג'יל הזמינה המדינה נציג מל"ג להעיד מטעמה והוא העיד בניגוד לעמדתו של מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות  ואישר שלתואר יש אישור מל"ג (וכך אמנם נפסק). בפרשת אלתר פרומה (ע"ב  3592/04) הסתפקה המדינה בעדות מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה, שהיא כמובן עדות בלתי קבילה (בהיותה עדות מפי השמועה) וגם עדות לחלוטין לא מבוססת.

התחושה שמנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות השתמש בטענה שלתואר אין אישור מל"ג כתירוץ, כדי למנוע מבוגרי החוג המשולב שיבוץ בסולם שכר אקדמי לאחיות, התחדדה בפרשת אלתר פרומה (עב 3592/04). בתצהיר עדותו הראשית (מיום 11.6.2006) הוא אמר שלתואר אין אישור מל"ג, משום שהתעודה שבידי התובעים מפרטת

את מסלול הלימודים, בעוד שמל"ג מכיר בתעודה המפרטת את הפקולטה בלבד. זאת למרות שבמכתב מל"ג שנשלח אליו נאמר במפורש ההפך:
"כפי שכתבנו לך בעבר, המל"ג אישרה לאוניברסיטת בר אילן לקיים תכנית לימודים רב תחומיות בכל המכללות האזוריות שבאחריותה האקדמית. עד שנת 1996 נהגה המל"ג ? באמצעות ועדת המכללות שלה ? לאשר את המסלולים השונים המוצעים במסגרת התכנית הרב-תחומית. משנת 1996 שונה נוהג זה: המל"ג החליטה שלא לעסוק עוד במסלולים אלה, שכן התואר המוענק לבוגרי התכניות, כאמור לעיל, הינו תואר רב תחומי בלבד (עם ציון שם הפקולטה בלבד על גבי התעודה), ללא ציון שמות המסלולים. בכך למעשה ניתנה בידי האוניברסיטה האפשרות להחליט על דעת עצמה אילו מסלולים ללמד במסגרת התוכנית הרב-תחומית".
 
מאחר שהתובעים שם למדו במסלול שהוכר על ידי מל"ג, לא היתה לעניין פירוט המסלול כל משמעות. כשנתבקש העד  להסביר את עמדתו, נתן את התשובה המדהימה הבאה: "אתה צירפת לתצהיר שלך תעודה שלטענתך מוכרת ע"י המל"ג וסימנת אותה 'ב'. במה זה שונה מהתעודות של התובעים בתיק הזה? ...ת. אני חוזר לטיעון שאתה מציג. ..תעודה זו שונה מתעודות התובעים בכך, כשמעיינים בשתי התעודות. בסיס ההתייחסות שלי והצורך שלי לשלב את ההבנה שלי הוא בסיס נתונים. ועל נתונים אני מבקש לא להתווכח כי אז אין מה להגיע לפרשנות להבנה הלוגית שלי. יש כאן שתי תעודות שונות בכיתוב, אחת מהן של אחד התובעים, כתוב 'מסלול רב תחומי במגמת חברה וחינוך'. אם זה זהה, אז מדוע יש שתי תעודות שונות? אז אני כבר לא מבין. זה נשמע כל כך משכנע בטיעוני ב"כ התובעים, כי אז אני עלול להשתכנע...אני יכול להתייחס לנושא מהיבטים שונים. אבל אם הלוגיקה אומרת שיש מספר חוגים אז זו הרשימה המובילה. אם זה שווה אז זה שווה".

ביחס להתנהלות המדינה והתנהלות מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות, שהעלו בפניו טענות סרק והתנהלו בדרך שאינה עומדת באמות המידה הנדרשות על פי כללי המשפט המנהלי, אמר בין הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בפרשת ענבל אברג'יל) את הדברים הבאים (בסעיף 39 לפסק הדין): "בטרם נסכם את פסק דיננו, לא נוכל להימנע מלהתייחס להתנהלות המדינה והגורם המוסמך מטעמה (מר בר) בעניינן של התובעות ובהליך. כעולה מהעדויות והראיות בפנינו, ההתנהלות בעייתית ואינה עומדת באמות המידה המחייבות על פי כללי המשפט המנהלי. ראשית, נראה כי הליך קבלת ההחלטות בעניינן של התובעות לא היה הליך ראוי, שכן כעולה מעדותו של בר נתקבלו החלטות בעניינן ללא שהנתונים הרלוונטיים בעניין מהות התואר של התובעות וההכרה על ידי מל"ג נאספו, נבדקו ונבחנו כראוי; שנית, נימוקי המדינה לאי הכרה בתואר האקדמי של התובעות השתנו והתחלפו מעת לעת, והמדינה גם העלתה טענות לא מבוססות, כגון הטענה כי מדובר בתואר של החוג המשולב, אשר היא חזרה מהן במהלך ההתדיינות; מר בר העלה בעדותו לראשונה טענות חדשות בדבר המועד הרלוונטי לקביעת מועד הזכאות, עת טען שהמועד הקובע הוא מועד תחילת העבודה, טענה שאינה מתיישבת עם התנהלות המדינה בעבר ועם מסמכים שנכתבו על ידי גורמים שונים במדינה, לרבות מכתבים שנכתבו על ידי מר בר עצמו. מצב בו הגורם המוסמך מטעם המדינה מחליף ומשנה את טענות המדינה אינו מצב תקין. שלישית, מר בר התכחש למעורבותו בעניין הכרה בלימודיהן של התובעות, בניגוד למסמכים אשר צורפו לתצהירו המשלים שלו. רביעית, מר בר גם ניסה להתכחש לתפקידו כגורם מסדיר, הקובע את אמות המידה להכרה בתואר אקדמי של אחיות בכלל. ...לאור האמור בסעיף 39 לעיל, נראה לנו שעל הגורמים המוסמכים במשרד הבריאות לבחון את תהליך ההכרה בתואר אקדמי לצורך שיבוץ בסולם שכר אקדמי בדירוג האחיות והאחים. לפיכך, אנו מורים על העברת העתק מפסק הדין למנכ"ל משרד הבריאות וליועץ המשפטי של משרד הבריאות".

לא נראה שמנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות  או היועץ המשפטי של משרד הבריאות שקלו את הדברים והסיקו מהם מסקנות כלשהן והטענה שלתואר בחוג המשולב אין אישור מל"ג חזרה ונטענה בפרשת אלתר פרומה. בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 115/10 הנ"ל) דחה אותה וקבע שלתואר יש אישור מל"ג. למרות זאת היא נטענה שוב כלפי יעל, כאילו לא הוכרע הדבר סופית בערכאה הגבוהה ביותר לדיני עבודה וכאילו לא נאמרו דברי ביקורת כלל.

כדי להראות עד כמה סתמיות טענות המדינה כלפי התואר בחוג המשולב נזכיר גם את טענה שתואר אינו עומד בתנאי חוזרי הוועדה הבין מוסדית, שלא נטענה כלפי יעל, אך נטענה בבג"ץ 2870/98, בתיק עב' 3592/04 ובתיקים אחרים. עניין זה הוכרע בחודש אוגוסט 2011, עת קבע בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 115/10), כי תכנית הלימודים בחוג המשולב, שנבנתה על פי מדיניות ברורה של מדינת ישראל, כדי לשדרג את שדרת האחים והאחיות לרמת השכלה אקדמית, במיוחד בפריפריה של מדינת ישראל, נבנתה גם כדי לענות אחר הדרישות של הוועדה הבין-מוסדית, שהיא הגורם המוסמך במדינת ישראל להכיר בתארים אקדמיים, כדי שניתן יהיה להכיר בתואר לצורך שיבוצם של האחים והאחיות בסולם שכר אקדמי.
אגב כך שהכיר בתואר המערערים שבפניו, מתח בית הדין הארצי לעבודה שוב ביקורת נוקבת על התנהלות המדינה בכלל ועל חוזרי הוועדה הבין מוסדית, שפרסם מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות בפרט: "אין ספק שנוצרה מציאות בלתי מתקבלת על הדעת: חוזרים לא ברורים המשתנים ומתבטלים חדשות לבקרים; תוכנית לימודים שהוכנה במיוחד כדי לענות על מדיניות הוועדה הבין-מוסדית; אי בהירות בקרב מנהלי מוסדות הלימוד; עידוד ואישור גורמי השטח לעובדים לצאת וללמוד או לשנות ולהתאים את מסלול לימודיהם למסלול המזכה בדירוג השכר; השתתפו המוסדות בשכר לימוד, נסיעות והיעדרות בשכר לצורך לימודים (סעיף 73 לפסק הדין). כל אלה משקפים מציאות של אי בהירות ושל תוהו ובוהו. מציאות של יד אחת של המעסיק הפועלת בשונה מן היד השנייה (ראו גם התיאור המפורט בסעיף 126 לפסק הדין). מדובר במציאות קלוקלת, כדברי בית הדין האזורי (סעיף 127 לפסק הדין), שהדעת אינה סובלת ואשר בסופו של דבר מביאה לשחיקת זכויותיו של העובד, לסיכול תכניותיו ולבזבוז משאביו בדרכו להתקדם ולקנות לעצמו מעמד ושכר".
 
הדברים האמורים הובאו כאן כדי להמחיש עד כמה שרירותית הייתה גישת המדינה וגישתו של מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות,  כלפי ציבור רחב של אחים ואחיות מוסמכים, שרובם תושבי הפריפריה של מדינת ישראל. הם השקיעו ממרצם ומכספם והשלימו תואר אקדמי ראוי ומכובד אך נתקלו בקשיים מרובים וסתמיים לחלוטין, כפי שהשתקף במקרה של יעל, שההכרה בתואר שלה בוטלה שרירותית ממש ערב צאתה לפנסיה. 

הלכה ידועה היא, שחובה על כל רשות מינהלית להניח תשתית עובדתית ראויה לכל החלטה שהיא מקבלת. כך נפסק בבג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, הגב' שולמית אלוני, פ"ד מח(5), 412 , 423-424 (1994): "השאלה מתבקשת לא רק לפי השכל הישר אלא גם לפי הדין. שהרי הדין אינו סובל החלטה ללא יסוד. הלכה היא שהחלטה מינהלית צריכה להיות מבוססת על תשתית של עובדות. כפי שאמר השופט ש' ז' חשין, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, בבג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב' 84 ,80, "אין יורדין לחייו של אדם ואין מקפחין פרנסתו על יסוד שמועות פורחות בלבד". כאז כן היום, אין לקפח את פרנסתן של העותרות אלא אם יש למשיבה תשתית על עובדות להתבסס עליה".

כדי להניח את התשתית העובדתית הדרושה לפני קבלת החלטה, היה על מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות לאסוף נתונים, אמינים, רלבנטיים לעניין, המבוססים על ראיות מהותיות. שום דבר מאלה לא נעשה על ידו. אין ולא היה לו הסבר מדוע נשלל התואר הראשון של יעל. היה לו תירוץ אחד שהוחלף בתירוץ אחר באופן המשקף התנהלות שרירותיות, מתעמרת ובלתי מתקבלת על הדעת. הוספת תירוצים חדשים, בידיעה שהם אינם נכונים, דחיית מתן התשובה בלך ושוב במשך שנה שלמה, כאשר החוק מחייב מתן תשובה תוך 45 יום, העלאת דרישה חדשה להוכחת מעמדה של יעל כסטודנטית מן המניין, שנה לאחר שפנתה אל משרד הבריאות,  כאשר בידי הגורם המוסמך תעודה רשמית של אוניברסיטת בר אילן המעידה שהיא בעלת תואר אקדמי כדין, לאחר שמכלול הטענות שהועלו על ידי המדינה בעבר נדחו על ידי בתי המשפט, מצביעים על התנהגות החורגת באופן משמעותי ממתחם הסבירות ולא בכדי חייב בג"ץ את המדינה בתשלום הוצאות משפט, על אף שלא התקיים דיון בעתירה.