חפש

תמצית: הפחתת חוב האב בהוצאה לפועל בגין מזונות עבר מאחר שבתו הקטינה הוצאה ממשמורת האם ושהתה במוסדות במהלך התקופה שהחוב נוצר- פסק דין

תמצית: הפחתת חוב האב בהוצאה לפועל בגין מזונות עבר מאחר שבתו הקטינה הוצאה ממשמורת האם ושהתה במוסדות במהלך התקופה שהחוב נוצר- פסק דין


בית משפט לענייני משפחה בנצרת
 
תמ"ש 6929-04-13
 
בפני: כב' השופט אסף זגורי
 
ב"כ התובע: עו"ד ענת הורניק
 
ב"כ הנתבעת: עו"ד יוסי נקר 
 
 
פסק דין
 
א.        השאלות שעל הפרק:
1.         כיצד יש לסווג תביעה להפחתת מזונות עבר בגין הוצאת קטינה ממשמורת האם לפי החלטת בית משפט לנוער?
 
1.1   אם עסקינן בהליך העוסק בהפסקת גביית מזונות בהוצאה לפועל, האם תחול הוראת סעיף 11 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, הגם שחלות הוראות הדין האישי?
1.2   אם עסקינן בתביעה להפחתת מזונות, האם מדובר בשינוי נסיבות מהותי?
1.3.  האם וכיצד יש להפעיל שיקולי צדק?
 
2.         מהו אומד דעתם של הצדדים במעמד אישור הסכם גירושין ומזונות לעניין חיוב אב במזונות בתו הקטינה במידה ותוצא ממשמורת האם?
 
ב.         התביעה:
3.         בפניי תביעה להפחתת חוב מזונות עבר שחב התובע כלפי הנתבעת, בשל התחייבותו על פי הסכם גירושין מיום 30/5/04 (להלן : "ההסכם"). עסקינן בהסכם גירושין בכתב יד ובו נרשם שהאב נושא במזונות הילדה המשותפת ד.מ., בסך 1,000 ₪ בחודש.
 
4.         על פי הנטען בכתב התביעה, הקטינה הוצאה לסידור חוץ ביתי החל מיום 15/6/2010 והושבה למשמורת האם (על פי החלטות בית משפט לנוער ועו"ס לחוק נוער) רק ביום 2/12/2012. בתקופה זו שהתה הקטינה במרכז חירום ובפנימייה לסירוגין ובמסגרות אלו, כך טוען התובע, סופקו לה כל צרכיה. בנוסף נטען, כי בתקופה זו שהתה הקטינה סוף שבוע אחד לחודש אצל הנתבעת וסוף שבוע אחד אצל התובע והוא אף נשא בתשלום חוג עבורה, כך שברור, כי הוצאותיה פחתו משמעותית מאלו שנקבעו בהסכם.
 
5.         מוסיף התובע וטוען, כי הייתה הסכמה והבנה בין בעלי הדין, כי בתקופה בה הקטינה הוצאה ממשמורת האם, לא יבוצע החיוב במזונות. עם זאת ובהמלצת בית המשפט הסכים התובע לשלם לאלתר 1/3 מחוב מזונות העבר, קרי 10,000 ₪ וזאת לפי החלטתי בדיון מיום 28/4/13. כעת הוא מבקש להסתפק בתשלום זה ולא לאפשר גביית מזונות נוספת בגין "חוב העבר".
 
ג.         ההגנה:
6.         הנתבעת אינה חולקת על עובדת הוצאת הקטינה מביתה על פי החלטות בית משפט לנוער, אך מדגישה, כי התובע תרם להחלטות אלה ולא נאבק על החזרת הקטינה לביתה והכל משיקולים זרים.
 
7.         עוד היא טוענת, כי שני הצדדים יהודים, חלות עליהם הוראות הדין האישי ולאור סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, הרי שאין צורך בקבלת אישור בית המשפט לגבות מזונות עבר, אף אם חלפה תקופה של מעל שנתיים מאז הופסקה הגבייה (קרי אין תחולה לסעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) לעיל).
 
8.         עוד נטען, כי היה צורך לצרף הקטינה כצד להליך וכי על התובע היה להוכיח שינוי נסיבות מהותי, דבר שלא עלה בידו.
 
9.         לשיטת הנתבעת, דמי המזונות המוסכמים הינם מתחת למינימום שפוסקים בתי המשפט לענייני משפחה ולכן גם בתנאי הפנימייה בהם שהתה הקטינה אין מקום להפחתת מזונות, מה עוד שהאם נשאה בפועל בהוצאות רבות העולות לשיטתה על דמי המזונות.
 
10.        לעניין אי גביית המזונות במהלך תקופת הנזקקות, מכחישה הנתבעת קיומה של הסכמה בינה לבין התובע וטענה כי הייתה טרודה בהשבת בתה למשמורתה ולא חפצה בפתיחת חזית נוספת מול התובע.
 
ד.         דיון בסיווג התובענה:
11.        עסקינן למעשה במחלוקת בין הורי הקטינה בשאלת היקף חיובו של האב במזונות הקטינה בתקופה שבה לא הייתה במשמורת פיזית (ומשפטית) של אמה, אלא בחסות רשות הסעד לפי החלטות בית המשפט לנוער.
 
12.        אין מדובר בשאלה הצופה פני עתיד, אלא בוחנת את העבר, שכן אין חולק שכיום (לאחר שהקטינה שבה להתגורר בבית אמה) משלם התובע את מזונותיה של בתו במלואן.
13.        במצב דברים זה מתעוררת השאלה כיצד יש לסווג התביעה, האם תביעה העוסקת בביצוע הסכם ובו התחייבות לזון הקטינה, או שמא תביעה להפחתת מזונות שנקבעו בהסכם.
 
14.        ברור שלסיווג התביעה משקל והשפעה על נטלי ההוכחה ועל ההכרעה השיפוטית ; אם מדובר בתביעה לשינוי נסיבות מהותי, כי אז הנטל הוא לפתחו של התובע והוא נטל לא פשוט לפי הפסיקה. אם מדובר בתביעה לביצוע הסכם המזונות, כי אז, בשל אי הגבייה במשך מעל שנתיים, יתכן והנטל הוא לפתחה של הנתבעת.
 
15.        אף ב"כ הצדדים חלוקים בשאלת סיווג התביעה (הגם שלא דנו בכך מפורשות) והדברים עולים מכתבי הטענות ; התובע טוען מחד גיסא, כי עסקינן בהסכם בין הצדדים לאי ביצוע תשלומי המזונות בתקופה הרלבנטית ועל כך שלא יהא זה צודק לבצע גביית מזונות העבר במלואה (סעיפים 14, 20 לכתב התביעה). התובע מדגיש בסיכומיו, כי אין מדובר בתביעה לביטול ההסכם בדבר החיוב במזונות או שינויו, אלא בתביעה העוסקת בביצועו (סעיף 26 לסיכומיו). ואילו הנתבעת טוענת מאידך גיסא, כי מדובר בתביעה להפחתת מזונות המצריכה הוכחת שינוי נסיבות מהותי (סעיפים 9-24 לתגובה מיום 18/4/13 וסעיפים 4-17, 26-29 לסיכומיה).
 
16.        כאמור, התובע אינו עותר לביטול החיוב העתידי והנוכחי במזונות בתו הקטינה. הוא אף אינו עותר לביטול ההסכם. הוא מבקש, כי בית המשפט יתערב בשאלת ביצוע החיוב במזונות הקטינה  על ההסכם.
 
17.        סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 מקנה בהקשר זה סמכות מפורשת לבית המשפט לענייני משפחה לפקח על הליכי ביצוע בתובענה בעניין קטין, ואין חולק שחיוב במזונות קטין, נכנס לגדר תיבה זו. להלן לשון הסעיף:
 
"הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בעניינו של קטין, למעט בענייני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; כן רשאי בית המשפט להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין".
 
 
18.        סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט – 1959 (להלן "חוק המזונות")  אף הוא דן בביצוע פסק דין או הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בעניין מזונות באומרו:
 
"(ב) מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט"
 
19.        עינינו הרואות, כי מקום שדמי מזונות שנקבעו בפסק דין או הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, לא שולמו ו/או בוצעו מעל שנתיים מאז נפסקו, קמה סמכות לבית המשפט להתערב בשאלת גבייתם ו/או ביצועם.
 
20.        לאור דברי חיקוק אלו ולאחר ניתוח הפלוגתא העולה מכתבי הטענות, אני קובע, כי יש לסווג התביעה כתביעה העוסקת בביצוע תשלום מזונות עבר, הנמצאת בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, בין מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה ובין מכוח סעיף 11(ב) לחוק המזונות (וזאת עוד בטרם דיון בדבר תחולתו על נסיבות המקרה).
 
ה.        האם וכיצד תחול הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות, על מי שחלות עליהם הוראות הדין האישי?
 
21.        סעיף 11(ב) לחוק המזונות קובע:
"מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט"
 
22.        טוען בהקשר זה ב"כ הנתבעת, כי סעיף 3(א) סיפא לחוק המזונות קובע, כי הוראות החוק לא תחולנה על מי שמחוייב במזונות ילדיו מכוח הדין האישי ועל כן, לא יוכל התובע להיתלות בהוראת סעיף 11(ב). למען הסר ספק נציין, כי סעיף 3(א) לחוק קובע כך:
 
"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".
 
23.        אין בידי לקבל טענה זו של ב"כ הנתבעת, הגם שמדובר בטענה לגיטימית מבחינה משפטית. אני מבכר בהקשר זה גישת כב' השופט שוחט וגישת פרופ' שאוה המנוח לפיה יש לערוך הבחנה בין הוראות מהותיות בחוק המזונות (שלא תחולנה על מי שחב לפי הדין האישי), לבין הוראות פרוצדוראליות (שתחולנה גם על מי שמחוייב על פי הדין האישי).
24.        ההסבר הראשון להבחנה זו נעוץ ראש וראשון במטרה החקיקתית שעמדה מאחורי חקיקת חוק המזונות והיא להבטיח מחד גיסא, את תחולת הדין האישי ביחס למזונות של בן-זוג וילדים קטינים כפי המצב המשפטי שהיה לפני חקיקת החוק, ומאידך גיסא, לקבוע הסדרים מתקדמים וחיוניים נוספים המשלימים את הוראות הדין האישי ללא כל כוונה שהסדרים והוראות אלה לא יחולו על מי שיש להם דין אישי (ראה דברי כב' השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 79052/98 פלונית ואח' נ' פלוני, (08/01/2001, פורסם במאגרים), מ. שאוה הדין האישי בישראל (כרך ב), בעמ' 769).
 
25.        על פי גישת כב' השופט שוחט וכאמור אף לפי שיטת פרופ' שאוה המנוח, אין בנמצא הלכה יציבה של בית-המשפט העליון בסוגיה שלפנינו שלפיה נדחתה מניה וביה הפרשנות המצמצמת לסעיף 2(א) ו-3(א) סיפה לחוק המזונות המבחינה בין ההוראות המהותיות לפרוצדוראליות. השניים ממחישים זאת באמצעות פסיקה של בית המשפט העליון שעשתה שימוש בהוראות שונות של חוק המזונות גם על מי שמזונותיו נפסקים על-פי הדין האישי (ראה האסמכתאות בתמ"ש 79052/98 לעיל, דברי השופט שמגר כתוארו אז בע"א 779/86 שוחט נ' שוחט, פ"ד לב(1) 580 (1978) וכן ראו ראה אמירה מפורשת של בית המשפט העליון בע"א 66/84 למברג נ' למברג, פ"ד לח(3) 315 (1984) לפיה "כידוע, אין אחידות דעים בין השופטים של בית-משפט זה בשאלה זו [של תחולת חוק המזונות על מי שחלות עליו הוראות הדין האישי א.ז.]).
זאת ועוד, היעדר פסיקה יציבה והיעדר התמודדות עם פסיקה שפירשה באופן דווקני את חוק המזונות ללא הבחנה בין הוראות מהותיות לפרוצדוראליות, הופכים למוקשים עוד יותר שעה שעל פסיקות שכאלה לעמוד בתנאי חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. כב' השופט שוחט חזר על דברים אלה בדיוק אך לאחרונה ברמ"ש (ת"א) 34024-01-13 ר. ל. נ' ע.ל. (17/4/2013, פורסם במאגרים)).
 
26.        דברים אלה מובילים אותנו היישר לטעם או למקור שלישי להבחנה זו בין הוראות חוק המזונות המהותיות לבין אלו הדיוניות. מקור זה נעוץ בפרשנות החוק ברוח המהפכה החוקתית. בהקשר זה קבע נכוחה כב' השופט ש. שוחט, כי פרשנות לשונית דווקנית של חוק המזונות ככזה שמחיל את הוראת סעיף 11 רק על מי שאין להם דין אישי, מביאה להפליה פסולה בין צרכני מזונות. לדבריו :
 
"המשמעות הכללית של תוצאה זו - הפליה בין "צרכני מזונות" שונים בכל הנוגע ליכולת שלהם לפעול לגביית המזונות שנפסקו להם. אישה או ילד קטין שמזונותיהם נפסקו על-פי הוראות החוק, לא יוכלו לפעול לגביית המזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו אלא ברשות בית-משפט. מה שלא כן לגבי אישה או ילד קטין שמזונותיהם נפסקו על-פי הדין האישי. אלה יוכלו לפנות ללשכת ההוצל"פ בכל עת בלא שיצטרכו לקבל את אישור בית-המשפט לשם כך.
זוהי תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת העומדת בסתירה לעקרון השוויון בפני החוק אשר צריך לעמוד ביסוד כל מערכת משפט המכבדת את עצמה. תוצאה זו חמורה עוד יותר בימינו אנו שבהם הפכה המדינה למולדתם של נשים וילדים רבים שמזונותיהם נפסקים על-פי הוראות החוק ולא על-פי הדין האישי, אותם נשים וילדים שעלו מחבר- העמים בעשור האחרון. "צרכני מזונות" אלה מוצאים עצמם מופלים לרעה בכל הנוגע לחופש הפעולה שלהם בגביית המזונות שנפסקו להם לעומת "צרכני מזונות" שחל עליהם דין אישי.
את עקרון השוויון ניתן לעגן כיום בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד). עיגון זה משמעותו העלאת עקרון השוויון למדרגה נורמטיבית חוקתית על- חוקית"(תמ"ש (ת"א) 79052/98 פלונית ואח' נ' פלוני, (08/01/2001, פורסם במאגרים)).
 
27.        אוסיף על דברים אלו, כי מדובר לא רק בהפליה בין צרכני מזונות אלא גם בין חייבי מזונות. חייבים שחל עליהם דין אישי, לא זוכים להגנת סעיף 11(ב) לחוק המזונות. חייבים שלא חל עליהם דין אישי, זוכים להגנת סעיף 11(ב) לחוק המזונות. ועוד אוסיף, הפגיעה בעיקרון השוויון אינה נעשית על ידי הזוכה או הנתבעת, אלא על ידי המערכת השלטונית המאפשרת סלקטיביות באכיפת חיובי מזונות עבר כנגד בעלי דין אישי לעומת כאלה שאין להם דין אישי.
 
28.        מקום שישנה פגיעה בעיקרון השוויון, על השופט כפרשן המעמת טקסטים חקיקתיים למצוא פרשנות חקיקתית שתהלום את ערכי חוקתו.
 
29.        גם מקום שקיים סעיף שמירת דינים הדבר אפשרי באמצעות ההבחנה בין תוקף הדין הישן לבין מובנו. פסק בעניין זה כב' השופט ברק כתוארו אז בעניין גנימאת:
 
"סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסק בתוקפו של הדין הישן, לא במובנו. מובנו של הדין הישן נעשה על-פי כללי הפרשנות, לרבות כלל הפרשנות (ההלכתי) כי את הדי הישן יש לפרש ברוח הוראות חוק היסוד החדש. על-כן, סעיף 10 לחוק היסוד לא מקפיא את מובנו של הדין הישן למובן שניתן לו לפני חקיקתו של חוק היסוד. סעיף 10 לחוק היסוד לא בא לשנות מכללי התקדים (שפירשו דין ישן) והסטייה ממנו. סעיף 10 לחוק היסוד לא בא לשנות מכללי הפרשנות המקובלים. אכן, הקפאת תוקפו של דין ישן אינה שקולה כנגד הקפאת מובנו. המובן עשוי להשתנות עם השינויים "בסביבה" החוקתית והחקיקתית. גורם מכריע "בסביבה" זו מהווה חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. מכאן הגישה, כי "חוק היסוד ישמש השראה לפרשנות..." (השופט חשין בבש"פ 1986/94 [39], בעמ' 141). "...מן הראוי, ככל הניתן בדרך פרשנות ראויה וסבירה, 'לעשות שלום' בין הוראות החוק הקיים לבין הוראות חוק היסוד..." (המשנה לנשיא אלון בבג"צ 5304/92 [40], בעמ' 761). "...דין הוא כי כל דבר חקיקה - לרבות דבר חקיקה שההוראה בדבר שמירת דינים (סעיף 10) חלה עליו - יתפרש על רקע עקרונות היסוד הקבועים בחוק היסוד" (בג"צ 5688/93 [35], בעמ' 827)...."
 
                ובהמשך:
 
"זאת ועוד: כלל הוא כי יש לעשות כל מאמץ פרשני, כדי שמובנו של חוק יתיישב עם החוקה. מבין שני פירושים אפשריים יש לבחור באותו פירוש המתיישב עם החוקה(עקרון ההתאמה לחוקה: "VERFASSUNGSKONFORME AUSLEGUNG). זהו עקרון פרשנות חוקתי ידוע ומבוסס, הנוהג בכל המדינות שבהן נוהגת חוקה. תפיסה פרשנית זו נגזרת מהרצון להבטיח הרמוניה נורמאטיבית בשיטה. באמצעות כלל פרשני זה משתלבות הראות החוקה והחוקים ומשלימות זו את זו. עיקרון פרשני זה חל גם לעניין הדין הישן, אשר תוקפו נשמר. דין ישן זה ממשיך להיות חלק מהמשפט הישראלי. עקרון ההתאמה לחוקה צריך לחול גם עליו. פיסקת שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו) לא ניתקה את הדין הישן מגוף הדין הישראלי. אכן, כל הוראת חוק - בין שהיא דין ישן ובין שהיא דין חדש (שתוקפו נשמר, למשל, על-פי "פיסקת ההתגברות" (סעיף 8 לחוק-יסוד: חופש העיסוק)) - אשר תוקפה נשמר חרף פגיעתה בזכות אדם המוגנת בחוקי היסוד, צריכה להתפרש ברוח הוראות חוק היסוד.
10. מהן ההשלכות הפרשניות של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו על פרשנותו של הדין הישן? נראה לי כי ניתן להצביע - בלי למצות את היקף ההשפעה - על שתי השלכות חשובות של חוק היסוד: ראשית, בקביעת התכלית החקיקתית המונחת ביסוד דבר חקיקה (ישן) יש ליתן משקל חדש ומוגבר לזכויות היסוד הקבועות בחוק היסוד. שנית, בהפעלת שיקול-דעת שלטוני, המעוגן בדין הישן, יש לתת משקל חדש ומוגבר לאופי החוקתי של זכויות האדם המעוגנות בחוק היסוד. שתי השלכות אלה קשורות ושזורות זו בזו. הן שני צדדיו של רעיון הבא: עם חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם הותוו יחסי גומלין חדשים בין הפרט לבין הפרטים האחרים, ובין הפרט לבין הכלל. נוצר איזון חדש בין הפרט לבין השלטון" (בש"פ 537/95גנימאת נ' מ"י, פ"ד מט(3)355, 410-412 (1995))
 
30.        נוסיף עוד בהקשר של פרשנות חוקתית בדיני משפחה בכלל ובדיני מזונות בפרט, כי בתי המשפט כבר קבעו פעמים לא מעטות, כי יש לפרש אף את הוראותיו המהותיות של החוק המזונות ברוח עיקרון השוויון המעוגן בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו וכפועל יוצא לצמצם מעגל צרכים הכרחיים שחב בהם האב היהודי מכוח הדין העברי למינימום. אמרה על כך כב' השופטת בן עמי בע"מ (מח'-י-ם) 590/04 פלוני נ' אלמונית, (15/2/2005, פורסם במאגרים):
 
"אף כי חוקי היסוד, ובכללם – חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינם פוגעים בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחולתו של חוק היסוד, משחוקקו חוקי היסוד מוטל על בית-המשפט להתחשב בערכי היסוד המוגנים על-ידיהם ולפרש לאורם את החוק".
 
            (וכן עיינו בפסק דינה המאלף של חברתי כב' השופטת אלה מירז הדן במתח בין עקרון השוויון החוקתי לבין הדין האישי בתמ"ש (חי') 25500/05 ג' ש' נ' ר' ש' (13/12/2006, פורסם במאגרים) ועוד עיינו במאמרו של פרופ' מ. קורינלאדי "היש ליישם את עקרון השוויון בדיני הורים וילדים?"קרית המשפט ב 131, תשס"ב).
 
31.        משמצאנו, כי פרשנות דווקנית של סעיף 11(ב) לחוק המזונות באופן שלא יחול על המקרה הנוכחי מכיוון שהצדדים יהודים, הינה מנוגדת לעיקרון השוויון, נשאל עצמנו, מה אמור בית המשפט לעשות בהקשר זה, שעה שמדובר בדין שקדם לחקיקת חוק היסוד : כבוד האדם וחירותו וחוסה בצל סעיף "שמירת הדינים" (סעיף 10 לחוק היסוד).
 
32.        כפי שראינו, קיימת מגמה בפסיקה הרואה לנכון לפרש הדין הישן באופן הרמוני לזכויות ולעקרונות המוגנים בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. כך מחד גיסא, לא דנים בבטלות הדין הישן, אלא מפרשים ומחילים אותו באופן הרמוני עם עקרונות חוקתנו המטריאלית.
 
33.        חשוב לציין, כי ישנן דרכים נוספות להתמודדות עם בעיה פרשנית זו. עמד על כך לאחרונה כב' הנשיא בדימוס, א. ברק במאמרו שעומד לראות אור בימים אלה: "חוקת המשפחה: היבטים חוקתיים של דיני המשפחה", תשע"ג-2013 ובהרצאתו בהשתלמות בעניין "זכויות ילדים" לשופטי בתי משפט לענייני משפחה מיום 9/6/13.לגבי דידו, ישנן מספר אפשרויות התמודדות של בית המשפט לענייני משפחה עם דין ישן הפוגע בזכויות יסוד המוגנות בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו, חרף סעיף שמירת הדינים: אפשרות אחת, היא פרשנות הדין הישן ברוח המהפכה החוקתית, אפשרות שנייה היא הכרזה על הדין הישן כפוגע בזכויות יסוד חוקתיות מוגנות (מבלי להצהיר על בטלותו) ואפשרות שלישית, היא פיתוח המשפט האזרחי בתחום דיני המשפחה.
 
34.        כאמור ראינו, כי הלכה למעשה גם חלק משופטי בית המשפט העליון וחלק מבתי משפט מחוזיים ולענייני משפחה החילו את הוראות סעיף 11(ב) לחוק המזונות על יהודים (שחבים במזונות הילדים מכוח הדין האישי). בהקשר זה איני מתעלם גם מפסיקות אחרות ששללו תחולת סעיף 11(ב) לחוק המזונות מכוח פרשנות דווקנית של הוראות החוק או תפיסה שמדובר בעניין שרק המחוקק או בית המשפט העליון אמורים ליתן בו דעתם (ראו: תמ"ש   (י-ם) 20080/97 פלוני נ' אלמוני (15/03/1998, פורסם במאגרים) ; תמ"ש (ת"א) 21802/04 פלונית נ' אלמונית (12/04/2007, פורסם במאגרים) ; תמ"ש (ב"ש) 14303/05 ב. ר. נ' ב. י. (18/04/2007, פורסם במאגרים)). לשיטתי, גישה זו אינה מתיישבת עם עקרון השוויון שבחוק היסוד כבוד האדם וחירותו וניתן לפרש את הדין הישן (חוק המזונות) ברוח חוק היסוד, מבלי להצהיר על בטלותו.
 
35.        זאת ועוד, אף אם לא היו מוחלות הוראות סעיף 11(ב) מכוח הפסיקה לעיל, הרי שניתן היה לטעמי להחיל עיקרון דומה על ביצוע פסיקת מזונות בהוצאה לפועל של מי שיש להם דין אישי, מכוח הוראת סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995. הוראת סעיף זה עוסקת בשיקולי הצדק שבית המשפט רשאי להפעיל בהליכי ביצוע בתביעות בעניינו של קטין ואיני רואה כל מניעה להחיל שיקולים דומים לאלה שמעוגנים בחוק המזונות גופו לעניין גביית מזונות לאחר יותר משנתיים שלא נגבו.
 
36.        לאחר ניתוח זה ניתן לטעמי לקבוע, כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך ורשאי להחיל את הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות גם על מי שחייב במזונות ילדיו מכוח הדין האישי וזאת לאור שני אלה:
 
א.         ראשית, מכוח פרשנות של חוק המזונות ברוח עקרון השוויון שבחוק היסוד : כבוד האדם וחירותו (כפי שנהגה הפסיקה).
 
ב.         שנית וכפתרון משפטי למי שחל עליו דין אישי מכוחו הוא חב במזונות ילדיו. כאן ייעשה הדבר באמצעות פיתוח משפט המשפחה האזרחי על ידי בתי המשפט לענייני משפחה. כפי שאראה בהמשך דבריי, פיתוח המשפט והחלת עקרונות של צדק ופיקוח שיפוטי על גביית מזונות מוסכמים בשל הוצאת קטין ממשמורת הוריו אף תואמת את הדין האישי העברי ולא עומדת בסתירה לו.
 
ו.          החלת הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות על נסיבות המקרה:
 
37.        ככל שנחיל את הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות על נסיבות מקרה דנן, התוצאה היא כי דין התביעה להתקבל ולא היה מקום לפתוח תיק ההוצאה לפועל כנגד התובע.
 
38.        אין חולק, כי עובדתית, דמי המזונות לא שולמו החל מיום הוצאת הקטינה מרשות וממשמורת אמה ביום 16/6/2010 וזאת עד לחודש ינואר 2013.
 
39.        תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 17/1/2013, קרי בחלוף יותר משנתיים לאחר הפסקת תשלום המזונות. לעניין השיהוי משמעות רבה בשיקולים לפי סעיף 11(ב) לחוק המזונות. בהקשר זה נהוג לפעול על פי הלכת נדב (המ' 22/72 נדב נ' נדב, פ"דכו(1) 603 (1972)), שם נפסק כי עצם השהיית ההוצאה לפועל לזמן ארוך ללא הסבר לדבר עשויה להעביר על שכמו של הנושה את נטל הראיה שהחוב לא סולק (אף אם מקום שסעיף 11(ב) לחוק המזונות לא חלה).
 
40.        כבר מטעם זה ברור שעל הנתבעת היה לפנות לבית המשפט לקבל רשות בית המשפט לפתיחת תיק ההוצאה לפועל (בטרם עשתה כן) ומשלא עשתה כן, דין התיק להיסגר.
 
41.        כב' השופט שוחט קבע בהקשר זה כך:
 
"לשון ברורה זו [של סעיף 11(ב) לחוק המזונות א.ז.], שהיגיון רב בצדה, מלמדת אותנו כי התקנה איננה מאפשרת נקיטת הליכים לגביית מזונות עבור תקופה הקודמת בשנתיים ויותר למועד הגשת פסק-הדין לביצוע ללא רשות בית-משפט מראש. על-פי לשון התקנה, אין מניעה לפתוח תיק הוצל"פ גם שנתיים אחרי מתן פסק-הדין ללא אישור בית-המשפט, ובלבד שהתקופה שעבורה נגבים המזונות על-פי פסק-הדין היא מכאן ואילך". (תמ"ש (ת"א) 79052/98 פלונית ואח' נ' פלוני, (08/01/2001, פורסם במאגרים)).
 
 
 
42.        זה המקום לציין, כי לכל הפחות הייתה אמורה הנתבעת לציין בפני רשם ההוצאה לפועל, כי דמי המזונות שולמו בעבר על ידי התובע וכי בחלוף שנתיים ומחצה היא מבקשת לחדש הגבייה, על מנת שרשם ההוצאה לפועל יבחן האם ניתן להידרש לבקשת הביצוע לאור תחולת הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות.
 
ז.         החלת הוראת סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה על נסיבות המקרה:
 
43.        סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע מפורשות, כי שיקולי יעילות וצדק בביצוע תביעה בעניינו של קטין הם שינחו את בית המשפט לעבר הפתרון הראוי.
 
44.        בהקשר זה של שיקולי צדק, ניתן וצריך לבחון טענות התובע, כי צרכי הקטינה סופקו במלואם או ברובם על ידי רשויות הרווחה והפנימיות בהן שהתה הקטינה וכן את טענתו, כי הייתה הסכמה בין ההורים שהתובע לא משלם מזונות משעה שהקטינה הוצאה ממשמורת האם.
 
45.        ביחס לשתי הטענות, סבור אני, כי הדין עם התובע:
 
45.1.     לעניין ההסכמה לאי ביצוע תשלום המזונות– די לי בעצם קיומה של העובדה שהנתבעת לא פעלה לגבות המזונות או לבצען בהוצאה לפועל מאז הוצאה הקטינה ממשמורתה ועד שזו הושבה אליה כעבור מעל שנתיים ומחצה, כדי להמחיש קיומה של הסכמה לאי תשלום מזונות מצד התובע.
 
45.2.     בהקשר זה, דווקא העובדה שהנתבעת טוענת, כי נאבקה בתובע גם על רקע הוצאת הקטינה ממשמורתה, לא ניתן לקבל טיעונה כי "לא רצתה לפתוח חזית נוספת מול התובע בעניין המזונות". ממילא היא היתה בעימות עמו ולא פעלה עמו שכם אל שכם. קשה איפוא להבין מדוע לא פעלה עד היום לבצע חיובי המזונות אם סברה שאלה מגיעים לה כאשר הקטינה אינה במשמורתה.
 
45.3.     לפיכך, בין אם מדובר היה בהסכמה שבשתיקה ובין אם בהסכמה מפורשת ובין אם הסכמה בהתנהגות, העובדה שבמשך כל תקופת "הנזקקות" לא עתרה הנתבעת ללשכת ההוצאה לפועל לבצע חיובי המזונות מדברת בעד עצמה ומלמדת, כי הסכימה לכך שהמזונות לא ישולמו לה. מדובר על הסכמה או ויתור על גביית מזונות שיש מקום ליתן להם תוקף שיפוטי, בייחוד שעה שהצדדים היו בעת ההסכמה/ויתור יריבים לכל דבר וענין (ראה והשווה לדברי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 57/08 פלוני נ' פלוני, 06/03/2008, (פורסם במאגרים)).
 
45.4.     ועוד נוסיף, כי הנתבעת הייתה מיוצגת במהלך תקופה זו ובוודאי יכולה הייתה לעמוד על זכויותיה.
 
45.5.     התובעת אף לא ציינה בכתבי טענותיה, כי פנתה ו/או ביקשה תשלום המזונות מטעם התובע שלא באמצעות ההוצאה לפועל (לא פניה בע"פ ולא בכתב, לא בעצמה ולא באמצעות בא כוחה).
 
45.6.     אם נצרף לכל אלה הפסיקה לפיה, שיהוי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל מעביר נטל ההוכחה לעבר הזוכה נמצא לפיכך, כי הנתבעת מחלה על תשלומי המזונות בגין התקופה שבה הקטינה הייתה במשמורת של רשויות הרווחה.
 
46.        לעניין גובה המזונות – אף כאן יש לקבל טענות התובע ואסביר:
 
46.1.     טוענת הנתבעת לאורך כל הדרך, כי ההוצאות בגין הקטינה בתקופת שהייתה במוסדות הרווחה היו גבוהות ולא פחתו מגובה המזונות (1,000 ₪ בחודש). על כן, אין לשיטתה כל מקום להפחית דמי המזונות בגין אותה תקופה.
 
46.2.     במסגרת הדיון בו הסכימו הצדדים להסדר דיוני להכרעה על יסוד כתבי טענות וסיכומים, נקבע ,כי כל צד יצרף לסיכומיו כל המסמכים שהוא סומך ידו עליהם, כאשר נרשם במפורש, כי במסגרתסיכומיהםיתייחסובאיכחהצדדיםביןהשאר גםלשאלתההוצאותשהוצאו על ידי הנתבעתבפועלעבורהקטינהבתקופהשבמחלוקת (עמ' 5 שורות 1-3 לפרוטוקול).
 
46.3.     הנתבעת לא צירפה ולו קבלה אחת או מסמך אחד היכול להעיד על הוצאות, מזונות או רכישות בעלות של 1,000 ₪ בחודש (וגם לא בשנה ולא בשנתיים ומחצה). בנוסף אין חולק, כי אין לה הוצאות מדור והיא גרה בדירה שקיבלה מהוריה.
 
46.4.     משכך, כל שיש לה כדי לתמוך הטיעון, כי אין להפחית מזונות העבר הוא הצהרתה, כי הוציאה עבור הקטינה סכומי כסף כאלה ואחרים.
 
 
46.5.     סבור אני שאין די בהצהרה זו, כאשר אין חולק שהקטינה קיבלה כל צרכיה מהפנימיות/מוסדות בהם שהתה וכי בילתה סוף שבוע אחד בחודש אצל הנתבעת וסוף שבוע אחד בחודש אצל התובע. קשה לקבל הטיעון, ששהייה פיזית של הקטינה בסוף שבוע אחד מדי חודש, שווה מבחינת עלויות כספיות לשהייה של חודש ימים רצוף ומלא.
 
46.6.     הפסיקה קובעת, כי כאשר ילד שוהה במסגרת צבאית או קדם צבאית – שם מסופקים לו רוב צרכיו, דמי המזונות המוסכמים פוחתים לשיעור של 1/3 (תמ"ש (מח'-י-ם) 695/96 אהרוני נ' אהרוני, ע"א 539/88 הלל נ' הלל, פ"ד מג(1) 371 ; תמ"ש (י-ם) 12826-00 מ. כ. ט. נ' מ. ע. (23/05/2011, פורסם במאגרים). וכאשר מדובר בילדה הלומדת בפנימייה –הפסיקה קבעה כי "עלות ילד הלומד בפנימיה היא מחצית מעלות ילד השוהה בבית דרך קבע, כאשר בסכום זה לא מובא בחשבון שכר הלימוד" ((ראה: פסיקת בית הדין הרבני בחיפה בתיק מס' 551876/5 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 04/05/2010) ; ע"מ (ת"א) 1064/98 פלונים נ' אלמוני (פורסם במאגרים, 25/05/1999); תמ"ש (ת"א) 104972/97 מ.י נ' א.י (פורסם במאגרים, 08/12/2005) ; תמ"ש (חד') 6117/02 י.מ. ל. נ' ג.ג. (פורסם במאגרים, 26/02/2007) ; תמ"ש (טב') 7112-01-10 ט.ח. נ' י.ח. (פורסם במאגרים, 14/01/2011) ; בר"ע 70/96 ברזילי נ' ברזילי (לא פורסם), תמ"ש (אשדוד) 5880/98 דהן נ' דהן (לא פורסם)).
 
46.7.     אני דוחה הטענה שחיוב במזונות העבר סביר לאור העובדה שבית משפט זה פסק במקרה אחר, מזונות של קטין בפנימייה בסך 900 ₪ בחודש. סבירותן של המזונות של הקטינה שבפניי צריך להיגזר לפי צרכיה ולפי הסכום עליו הסכימו ההורים בהסכם הגירושין ולא לפי פסיקת בית משפט זה ביחס לקטין אחר שצרכיו שונים והוכחו בפניו באופן זה או אחר.
 
46.8.     אוסיף עוד, כי בשעה שמדובר בקטינה שהוכרזה כנזקקת, כל צרכיה סופקו בידי רשויות הרווחה שהייתה אמונה על כך. עלויות נסיעת האם לביקורים אינם נחשבים חלק ממזונותיה.
 
46.9.     הטיעון, כי היה צורך ברכישה מוגברת של בגדים ונעליים בשל גניבות במוסדות הרווחה לא הוכח וממילא סבור אני, כי לא הוכח שמדובר ברכישות של יותר מ-10,000 ₪ על פני כל התקופה של השנתיים ומחצה האחרונות (סכום שהתובע הסכים לשלם כבר בישיבת קדם המשפט).
 
46.10.   לפיכך, אני רואה לנכון להעמיד חוב מזונות העבר על סך 10,000 ₪ בלבד (לפי הסכמת התובע).
 
47.        זה המקום לציין, כי בית הדין הרבני האיזורי בחיפה נדרש לסוגייה דומה ביותר ופסק לפי הוראות הדין האישי – העברי, כי לא יהא זה צודק להעמיד חיוב במזונות קטינה בדומה לחיוב המוסכם בעבר מקום שהיא הוצאה לפנימייה והדבר לא נצפה בהסכם הגירושין. באותו מקרה הופחתו מזונות שני ילדים לשיעור של 600 ₪ בחודש לתקופה בה שהו בפנימייה. דברי כב' בית הדין הרבני משופעים בהלכות ופרשנויות של הדין העברי מהן ניתן ללמוד, כי אף ללא תחולת סעיף 11(ב) לחוק המזונות, יש מקום להיענות בחיוב לתביעה:
 
"...האומדנא שביה"ד צריך להתחשב בה היא האומדנא של הנתבע שהתחייב לילדים. כאשר ברור לכל שאם בהסכם הגירושין היו באים הצדדים בפני ביה"ד והיתה צצה ועולה השאלה האם התחייבות לסכום זה תהיה שרירה וקיימת, גם במקרה והילדים ישהו בפנימיה במחיר סמלי, הרי הדבר פשוט לנו שלא היינו מחייבים אותו באותו סכום. ואם לאשה התובעת היה חשוב לה לחייב את הנתבע גם במקרה זה, עליה היה מוטל להתנות זאת מראש, אלא שיש לקחת בחשבון היכן הילדים שוהים בשבתות וחופשות.
בחילוק זה מרוויחים אנו, שגם לטעמו השני של החכם צבי שבפוסק מזונות לאשתו יש התחייבות הדדית שאין לבטלה ע"פ אומדנא, אעפ"כ בימינו בהסכמי גירושין אין לראות זאת כהתחייבות הדדית ובודאי לא במקרה דנן.
 
                ובהמשך:
 
ואכן סברא זו נכונה היא כל עוד ההתחייבות אינדיבידואלית, אולם בהתחייבות סטנדרטית האופיינית להסכמי גירושין בימינו, התחייבות זו עד גיל 18 אינה סתמית, היא באה על רקע הדאגה לכלכלת הילדים כל עוד היותם תלויים בהוריהם ואינם עצמאים, ומכאן שיש לאמוד בסתם את התחייבותו של האב שלא התחייב בכל מקרה, וכאשר הילדים מסודרים בפנימיה כמו במקרה דנן בטלה העילה להתחייבות האב....
ג. נימוק נוסף להפחתת חיוב הנתבע במזונות שני הילדים בתקופת שהותם בפנימיה. לפי הנלענ"ד, מאחר והילדים ניזונים וסמוכים על שולחן המוסד בו הם שוהים, יש מקום לומר שגם הסוברים שהתחייבות אב בהסכם גירושין הינה התחייבות מחודשת שאין להתחשב בשינוי נסיבות, זהו דווקא בסוג של שינוי נסיבות בו הילדים אינם ניזונים בפועל אלא עובדים ומשתכרים וכמו במקרים שצוינו בפדרי"ם הנ"ל, אולם במקרה והילדים ניזונים בפועל, יש לומר שהאב פטור ממזונותיהם באותה תקופה.טעמי לכך הוא, שגם אם נאמר שיש כאן התחייבות חדשה של האב במזונות ילדיו, לא ניתן לנתקה מהחוב הבסיסי שחל עליו קודם לכן....
....א"כ ניתן לומר, שהתחייבות זו אינה באה על חלל ריק אלא על חוב קודם שהיה מוטל על האב שעיקרו מדין צדקה, ובודאי שגם האב וגם האם כשבאים לערוך הסכם גירושין כוונתם אחת, שהילדים לא ייפגעו כתוצאה מהפֵּרוד של ההורים, ועל כן דואגים להכניס סעיף מזונות המוסכם על ידם ובו התחייבות האב לתת לאם סכום מזונות קבוע עד הגיעם לגיל 18 שנה. ובודאי שאם היתה מתעוררת השאלה מה יהיה באם הילדים יסודרו בפנימיה לשביעות רצונם האם גם אז חיוב האב יעמוד במקומו, ברי לי, שהצדדים היו מסכימים שאין להשית על האב את כל הסכום ויש להפחיתו באופן מידתי. וגם אם האם היתה מתעקשת על כך הרי שביה"ד היה מעמידה על ההיגיון הברור העומד מאחרי התחייבות זו של האב ובכל מקרה היו מגיעים להסכמה ברורה".תיק (רב' –חי') 551876/5 פלונית נ' פלוני (04/05/2010, פורסם במאגרים))
 
48.        בשולי פסק דיני זה אציין, כי לא היה מקום לטעון שיש צורך בצירוף הקטינה כצד להליך. ראשית, ניתן לראות בתביעה כנגד האם כתביעה נגדה בהיותה אפוטרופא. הדבר אפשרי, אף מקום שהקטינה לא הייתה במשמורתה (עש"א (ב"ש) 9604-11-11 ר' כ' נ' סיוע משפטי מחוז דרום (29/12/2011, פורסם במאגרים). בנוסף, הסכם הגירושין, כפי שטוען ב"כ הנתבעת אינו בין הקטינה לבין האב, אלא בין שני ההורים. ככזה, בעלת הדין הנכונה היא הנתבעת. היא זו שפועלת בהוצאה לפועל (בשמה ולא בשם הקטינה). היא גם בעלת הדין הנכונה להליך זה.
 
ח.        סיכום ותוצאה:
49.        לאחר עיון בטענות השונות ושקילת הדברים, באתי כאמור לכלל דעה שיש להחיל על נסיבות המקרה את הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות ו/או את הוראת סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה.
 
50.        ראינו, כי ניתן וצריך לפרש את הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות שהינה הוראה פרוצדוראלית בענייני מזונות ככזו שלא תפגע בעיקרון השוויון. קביעה שלפיה מי שיש לו דין אישי לא יוכל לעשות שימוש בטענת "ההתיישנות" או "שיהוי" בביצוע פסק דין למזונות אינה מתיישבת עם עיקרון השוויון המעוגן בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו ומפלה את התובע לרעה ללא כל סיבה מוצדקת.
 
51.        חוק המזונות חוסה בסעיף שמירת הדינים שקבוע בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו ועל כן אין סמכות לבית המשפט להורות על בטלותו בשל התנגשות אנכית בין הדינים.
 
52.        יחד עם זאת, הפסיקה מתירה, מאפשרת וחותרת לפרשנות הרמונית של דינים ישנים ברוח חוק היסוד כבוד האדם וחירותו. פרשנות שכזו אפשרית בנסיבות המקרה, ללא צורך בהצהרה על בטלות החוק. הראינו, כי גם לפי הדין האישי העברי, ניתן ליישם את העקרונות של סעיף 11(ב) על שיהוי בביצוע פסק דין למזונות קטין שנקבעו בהסכם. מכאן שההרמוניה הפרשנית והחקיקתית היא בהישג יד.
 
53.        על תפקידי השופט עמד הנשיא ופרופ' ברק במסגרת כתבי הגות מרתקים וחשובים ועל פיהם עיקר תפקידי השופט בחברה דמוקרטית הינם שני אלה : גישור בין מציאות חברתית משתנה (ודינמית) לבין המשפט (לשון החוק הסטטית והקבועה) והאחר, שמירה על החוקה וערכיה. (א. ברק, שופט בחברה דמוקרטית, עמ' 55; א. ברק "על תפקידי כשופט", משפט וממשל ז' 33, 35, 37 תשס"ד).
 
54.        בימינו כבר אין חולק עוד שהשוויון הינו ערך יסוד חוקתי מוגן המקופל בביטוי "כבוד האדם". פרשנות חוק המזונות כאמור לעיל תאפשר איפוא לא רק לגשר בין משפט למציאות אלא תסייע היא לשמור על הערכים החוקתיים של שיטתנו ובראשם השוויון. ועל כן בחרתי לדבוק בפרשנות זו במקרה הנוכחי.
 
55.        מעבר לפרשנות חוקתית זו של סעיף 11(ב) לחוק המזונות, הרי שמצאנו מקור חוקי אחר לפיקוח על הליכי ביצוע של פסק הדין שבו חיוב בעניינו של קטין והוא סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה.
 
56.        לאור דברים אלה, דומה כי בין אם עסקינן בבעלי דין שמוטלת עליהם חובת מזונות מכוח הדין האישי ובין אם לאו, מקום שלא נגבו דמי מזונות תקופה של מעל שנתיים, יש צורך בפנייה לבית המשפט לקבלת רשותו לשם גביית חוב עבר זה.
 
57.        בנסיבות הפרטניות של המקרה, יושמו שיקולי הצדק הרלבנטיים ומצאנו שבנסיבות די יהיה בחיוב התובע בסך של 10,000 ₪ על חשבון מזונות העבר כפי שהוסכם על ידו ולא במלוא מזונות העבר. זאת בשעה שצרכי הקטינה סופקו על ידי רשויות הרווחה, היא ביקרה רק אחת לחודש בבית האם והוצאות אחרות שלה (כגון חוג ושהייה אצל האב בסוף שבוע אחר) מומנו על ידי האב.
 
58.        לפיכך ובכפוף להסכמות שאושרו בהחלטה מיום 28/4/13, נעתר בית המשפט לתובענה.
 
59.        בשים לב לגישת התובע, נכונותו לשלם 1/3 מחוב מזונות העבר, הסכמה לבחון הגדלת מזונות עתיד ללא צורך בתביעה ומנגד בהתחשב באופן ניהול ההליך על ידי הנתבעת, אני מחייב הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ₪ תוך 30 יום מהיום.
 
המזכירות תמציא לב"כ הצדדים ותסגור התיק.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של מי מהצדדים.
ניתן היום,  ט"ו בתמוז התשע"ג, 23 ביוני 2013, בהעדר הצדדים.
 
השופט אסף זגורי

המידע הנ"ל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או הימנעות מהם. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מעורכי הדין באתר כל אחריות. 
עו"ד ענת הורניק
מלאו את פרטיכם ועורך הדין יחזור
אליכם בהקדם:
אני מאשר/ת את תקנון האתר
אני מאשר/ת קבלת דיוור
שלחו טופס